לפלס או לא לפלס?

קוד: לפלס או לא לפלס בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: אראל

אל:

ישנו מדרש בתלמוד העוסק בסוגיית סדרי העדיפויות במצוות. הנה הוא, בתרגום לעברית ועם פירוש רש"י:

"יש סתירה בין המקראות:

• כתוב (משלי ד26) "פלס מעגל רגלך, וכל דרכיך יכונו" (שקול מצות ועיין בהן, איזו מצוה גדולה, ועשה הגדולה),
• וכתוב (משלי ה6) "אורח חיים פן תפלס" (כל מצוה שתבא לידך - עשה אותה, בין גדולה בין קטנה, ואל תניח קטנה מפני הגדולה)!

 - אין קושיה:

• פסוק אחד מתייחס למצוה שאפשר לעשותה על-ידי אחרים (תפלס, שתעשה אתה הגדולה, וחבריך יעשו קטנה),
• ופסוק שני מתייחס למצוה שאי אפשר לעשותה על-ידי אחרים (אל תפלס, אלא מצוה שבא לידך בין גדולה בין קטנה - עשה)" (תלמוד בבלי, מועד קטן ט.)

מה הקשר בין פלס לבין מצוות?

ע"פ רש"י, משמעות השורש פלס היא "שקל, השווה, בדק עדיפויות" (מלשון פֶלֶס = מאזניים). לפי זה:

• הפסוק בפרק ד אומר שהאדם צריך לשקול את דרכיו ולבחור את מעשיו לפי שיקול של סדר עדיפויות (כלומר, לבחור את המצוה החשובה ביותר בכל רגע),
• והפסוק במשלי ה אומר שהאדם לא צריך לשקול את דרכיו מבחינה זאת, אלא לקיים את המצוה הראשונה שבאה לידו - "פן תפלס" משמעו כמו "אל תפלס".

אך דברי חז"ל עדיין מוזרים, כי פרק ה עוסק כולו באישה נכריה שמפתה את האדם לבוא אליה, ומזהיר את האדם מפניה; נקרא את הפסוק בהקשרו: "... רגליה יורדות מוות, שאול צעדיה יתמוכו. אורח חיים פן תפלס, נעו מעגלותיה לא תדע. ועתה בנים שמעו לי, ואל תסורו מאמרי פי. הרחק מעליה דרכך, ואל תקרב אל פתח ביתה..."; מכאן שהפירוש ההגיוני ביותר לפסוק "אורח חיים פן תפלס" הוא - שהאישה הנכריה אינה מפלסת ושוקלת את מעשיה, אינה בוחרת את המעשה הטוב והישר, אלא הולכת בדרך רעה שאי-אפשר לדעת את סופה המר; אם כך, מדוע פירשו חז"ל שהפסוק מתייחס לבחירה בין מצוות?!

ע"פ כללי הלשון העברית, המילה "תפלס" היא דו-משמעית - "היא תפלס" או "אתה תפלס"; אם משמעותה "היא תפלס", אז באמת הפסוק מתאר את מעשיה של האישה הנוכריה, כמו שכתבנו; אולם, על-פי פירוש זה, קשה להבין את המילה פן; מילה זו בדרך - כלל משמשת לאזהרה ולא לתיאור (כמו ב דברים ו12: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים").

לכן חז"ל פירשו שהאות ת משמעה "אתה", ולפי זה הפסוק מזהיר את הקורא שלא יפלס את דרכיו; אולם, הפסוק מתייחס למצב מיוחד - מצב שבו האדם ניצב בפני פיתוי מסוכן שעלול להוביל אותו למוות רוחני; במצב זה, מלמד אותו החכם את אורח החיים = הדרך לשמור על החיים, והיא, שלא יפלס - שלא יעשה יותר מדי חשבונות - שלא יחשוב "אם אני אלך לאישה הזאת, אני אחזיר אותה למוטב" או "אם אלך אליה - יהיה לי יותר כוח לקיים מצוות אחרות", וכו'; החכם מזהיר את האדם, שכאשר האישה הזרה מפתה אותו - הפיתוי מוליך למוות, ואסור להתחיל לעשות חשבונות כי זה מסוכן.

גם ר' נחמן מברסלב אמר דבר דומה - לא רק על נשים אלא על יצר הרע בכלל: כאשר יצר הרע תוקף, אסור לנסות להתווכח איתו, כי היצר תמיד ימצא תירוצים והצדקות; צריך פשוט להתעלם ממנו בתמימות, בלי שום חשבונות (מוזר שדווקא שלמה המלך נכשל בזה - אבל זה כבר עניין למאמר אחר...).

לענייננו, למדנו שבמצב של פיתוי, אסור לאדם לעשות שיקולים וחשבונות; אבל עדיין לא ברור, איך חז"ל הגיעו מכאן למסקנה, שהדבר נכון גם כאשר יש מצוה שאי-אפשר לעשותה על-ידי אחרים?

אולי חז"ל ראו במצב זה - מצב של פיתוי - מעין מצוה שנופלת לידיו של האדם, ורק הוא יכול לקיים אותה באותו רגע: המצוה להינצל מהפיתוי (כמו שאמרו חז"ל גם במקום אחר, שמי שהתגבר על יצרו ולא עבר עבירה, מקבל שכר כאילו עשה מצוה). במצב כזה, אסור לאדם לעשות חשבונות, הוא צריך רק לקיים את המצוה שנפלה לידו (= לברוח מהפיתוי), ולא לעשות שום חשבונות של מצוות אחרות שהוא יוכל לקיים, אולי, בעתיד. ומכאן חז"ל הכלילו את הרעיון לכל מצב שבו האדם נתקל במצוה שרק הוא יכול לקיים אותה, שהאדם לא יעשה חשבונות אלא יקיים את המצוה בפשטות ובתמימות.