קוד: ביקורת על הספר "עד היום הזה" מאת הרב אמנון בזק בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
מזה זמן רב אני מחכה לספר שיהווה מענה לביקורת המקרא מהזווית הדתית. האחרון שהתייחס לכך באופן רציני היה הרב ברויר, אך מאז נוצר חלל לא ממולא. לקריאה זו נענה הרב אמנון בזק בספרו החדש: "עד היום הזה – שאלות יסוד בלימוד תנ"ך".
אפרט את תוכנו:
השער הראשון הוא "בין מסורת לביקורת".
בפרק הראשון הוא דן ב – "יצירת התורה על-פי המקרא ומסורת ישראל" ובו הוא מראה, למשל, כי כבר פרשני המקרא המסורתיים היו ביקורתיים כלפי שמונת הפסוקים האחרונים בתורה המספרים על מות משה והעלו את ההשערה שיהושע כתבם.
בפרק השני הוא דן ב – "פסוקים מאוחרים בתורה: התופעה והשלכותיה", פסוקים כגון "והכנעני אז בארץ", "הנה ערשו ערש ברזל" ועוד רבים, פסוקים הנראים ככתיבה מאוחרת. גם כאן הוא מראה, כי כבר חכמי היהדות הקדמונים, ובעיקר אבן עזרא, התייחסו לכך. אך בעיקר הוא מעלה את הסברה, שפסוקים אלה לא מעידים על איחור זמן התורה, אלא הם והם בלבד הוספה מאוחרת מאת עורך, שהרי – בניגוד לדעת חוקר אחר – ניתן להסירם מן הטקסט בלי לפגוע ברצף המשמעות. טענה זו, בין אם היא נכונה ובין אם לאו, היא טענה נועזת כאשר היא יוצאת מפיו של אדם דתי, שכן היא מרחיבה את הפסוקים שלא משה אמרם.
בפרק השלישי הוא דן ב – "כפילויות וסתירות", כלומר, סיפורים וחוקים החוזרים כמה פעמים בתורה וכפי שנראה בתחילה שלא לצורך, וסתירות בין כתובים, כמו למשל – מהידועים ביותר - בין סיפור הבריאה בבראשית א' ובין זה של בראשית ב'-ג', או בין שני נרטיבים בסיפור נח, כשלמשל באחד נח מצווה להכניס שנים-שנים לתיבה ובשני שבע, מהטהורות אמנם. לפתירת כפילויות וסתירות אלו בזק נדרש ל"תורת הבחינות" של הרב ברויר, הטוען כי אין אלה אלא פנים שונות של הטקסט מאת המחבר האלוהי האחד. והרי אף בגמרא מצויה דעה אחת הטוענת כי התורה "מגילה מגילה ניתנה". לטעמי הסבר זה הוא חלש, אף כי הוא מכשיר את הקרקע לאדם דתי לעיון מלומד לפי חוקי הביקורת וזו מעלתו. אבל הוא חלש מכיוון שהוא נדרש להסבר מופלא היכן שההסבר הארצי הוא מסתבר.
[לי הוא מזכיר את הפסוקים:
עובדיה א7:
"ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו
", שאני מפרש כמתן
תרופת-שווא, ו-
ירמיהו ו14:
"וירפאו את שבר עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום
",
המובן מעצמו].
בפרק הרביעי הוא דן ב – "כתיבת ספרי הנביאים והכתובים", ובו למשל סוגיית "ישעיה השני", אשר הוא מראה שכבר אבן עזרא רמז לאפשרות זו. לעומת זאת, יש מהחוקרים החדשים (מעטים אמנם) הכותבים כנגדה.
בפרק החמישי הוא דן ב – "נוסח המקרא", ובו התייחסות לכתבי כת מדבר יהודה ולתרגום השבעים, המציגים נוסחאות שונות מהתנ"ך. גם כאן הוא מראה שכבר חז"ל הציגו דעות שונות ביחס לנוסח המקודש. אין ספק שהיו כמה נוסחים לתנ"ך וכן נוצרו לו עם השנים נוסחים שונים לפי העתקות שונות, על אף קיום הנוסח המקודש.
השער השני הוא – "ארכיאולוגיה וספרות המזרח הקדום".
בפרק הראשון בו – "מקרא וארכיאולוגיה" התייחסות לממצאים ארכיאולוגים שונים, כשהבולטים שבהם הם מצבת מישע, המאשרת את מלכות ישראל, וכתובת מרנפתח, בעלת המשמעות לגבי ההתיישבות של ישראל בארץ. עוד, למשל, התייחסות לסוגיית הגמל, שנטען שבוית רק במאה ה-12 לפסה"נ, כלומר לפני תקופת האבות שנאמר בהם גמלים. אך בזק מערער על טענה זו בכך שהוא מראה שיש עדויות אף קדומות יותר לביות גמלים, אף כי הן מעטות, ולמן התאריך שנקבו כנראה הביות נעשה המוני ונפוץ יותר. עיקר טענתו היא נגד "המינימליזם הארכיאולוגי", הטוען שאם לא נמצאה הוכחה למציאות כנראה המציאות לא התקיימה, כשלטענתו אין הדבר בגדר ראיה. כאן ניתן להוסיף, כי, למשל, יש רבים מהארכיאולוגים הטוענים שדוד ושלמה כלל לא התקיימו, כי לא נמצאו בחפירות עדויות להן. והנה בחודש האחרון נמצא ארמון מימי דוד בעמק האלה שליד בית שמש. גם בעיר דוד, לפי ארכיאולוגית אחת, מצוי ארמון מימי דוד, כפי המצוין בספר (אחרים מאחרים אותו במאה שנים).
בפרק השני הוא דן ב – "המקרא וספרות המזרח הקדום", ובו התייחסות בעיקר לחוקי חמורבי שהתגלו עד שנטען שהתורה כנראה העתיקה מהם או הושפעה מהם. לעומת זאת, מונה בזק כמה הבדלים, כגון זה שחוקי העמים סביב הם קזואיסטיים בלבד, כלומר מותנים (כי... אז...), לעומת חוקי התורה שהם אף אפודיקטיים לעיתים (ישירים, לא מותנים) ומבטאים, להבדיל, ציווי ישיר מהאל.
התייחסות נוספת היא לסיפור נח החלופי – עלילות גלגמש – ולסיפורי בריאה חלופיים, כשלגבי הראשון שוב מוצא בזק הבדלים, הנובעים בעיקר מאופיו המונותיאיסטי של הטקסט התנ"כי לעומת אופיו הפוליתיאיסטי של הטקסט הבבלי-שומרי, וכך גם לגבי השני. ואולם, עדיין נותרה שאלת ההשפעה של סיפור-עמים זה על התנ"ך. במאמר אחר קראתי רעיון האומר שהמיתוס הבבלי שאב מזה המקראי ולא להפך, אך טענה זו נראית לי חלשה ביותר ואני בספק אם רבים מהחוקרים תומכים בה.
השער השלישי הוא – "בין פשט ודרש".
שער זה אינו קשור ישירות לביקורת המקרא במובן הקשה של המושג, אך הוא סוקר את הפרשנות היהודית של ימי הביניים וזאת אפשר למצוא גם במבואות כלליים למקרא ועל-כן אפשר להצדיק ולהסביר את מקומו כאן.
הפרק הראשון בו דן ב – "פשוטו של מקרא ומדרש האגדה" ובו בזק מראה שרוב הפרשנים היהודים של ימי הביניים הפרידו בין פשט ודרש ותמכו בפירוש על-דרך הפשט אף יותר מזה שעל דרך הדרש. זאת לעומת "חרדים לאומיים" בימינו מנסים לטעון לאחדות עקרונית בין שני סוגי הפרשנות, המובילה אותם להליכה בשבי הדרש. אמנם, הפרשנים מקבלים על פי רוב את הדרש אם הוא בא בדרך המסורה. כך, למשל, הדרש אומר שיצחק היה בן 37 בעת העקידה, אך כמה פרשנים לא מקבלים זאת ומעמידים את גילו על 13, אלא שעם זאת אין הם פוסלים את הדרש מעיקרו. נראה שמשפט המפתח כאן הוא – "אין מקרא יוצא מידי פשוטו".
הפרק השני דן ב – "פשוטו של מקרא ומדרש ההלכה" וכאן התמונה מסובכת יותר, שכן ההלכה מחייבת. עם זאת, גם כאן יש מהמפרשים שהולכים נגד דרשות ההלכה להסברת הכתובים, אלא שאין הם קובעים דבריהם כהלכה. כך, למשל, בעניין "טוטפות" המוסברות כתפילין, מצוי פירושו של רשב"ם המפרש את המושג כמשל, כגון "שימני חותם על ידך" שבמשלי, אלא שאף הוא מקבל את הלכת התפילין, כמובן. כך גם לגבי האמור "עין תחת עין" המפורש כממון, יש הטוענים שאין זה פשוטו של מקרא. לעומת זאת, אני זוכר שקראתי אצל הכותב הפופולארי משה גרילק בדרשות על פרשות השבוע, שמנסה להראות שהפירוש כממון הוא הוא הפשט.
הפרק השלישי דן ב – "חטאיהן של דמויות מרכזיות במקרא" ובו מראה בזק, כי מצד אחד קיימת נטייה לטשטש את חטאיהן של דמויות מהמקרא, כמו שהגמרא אומרת – כל האומר ראובן, בני עלי, בני שמואל, דוד ועוד חטאו אינו אלא טועה, ומצד שני הרמב"ן, למשל, מוצא חטא באברהם בסיפור שרה במצרים. כך הפרשנים לפעמים מציינים את החטא ולפעמים מבטלים אותו. לטעמי (בדומה לדברים שנכתבו בסוף הספר), הצגת אי-המושלמות של הדמויות החיוביות בו היא מייחודו וממעלתו של התנ"ך, אשר בצדה מוסר השכל רב, ועוול הוא לנסות ולטשטש עובדה זו.
כפי שציינתי בתחילה, ספר זה הוא בשורה לעולם לימוד התנ"ך בכלל וזה הדתי בפרט. לאדם הדתי הנבוך והמתלבט הוא מספק תשובות הוגנות לבעיות רציניות וככזה הוא מעין "מורה נבוכים" מודרני (וככזה, כמו דוגמתו, שמעתי כבר הסתייגויות של אנשים דתיים ממנו). מצד שני הוא גם מבוא ראוי לתנ"ך, כדוגמת "מבוא לספרות המקרא" של פרופ' אלכסנדר רופא, מהכיוון החילוני. ולחוקר החילוני הוא בבחינת קריאה לדו-שיח ולליבון שאלות ונקודות מחלוקת מרכזיות שבין המחקר החילוני ובין הגישה הדתית. כל גישה מתפתחת יפה בתוך עצמה ואולם יש גם ערך רב לדיאלוג וניסיון גישור בין הגישות.
השאלה, האם ספר זה מצליח לענות על השאלות שביקורת המקרא מציבה בפני האדם הדתי? לדעתי, הצלחתו חלקית, על אף הניסיון הרציני, כפי שהסברתי בגוף הפירוט. לכן, לסיום אציג גישה חדשה ואחרת להתמודדות עם הדברים:
מדוע שלא נטען שמשה קיבל רק את המצוות שבתורה ואולי רק נוסח אחד שלהם (אם לא את "ספר הברית" בלבד)? הרי כפי שמוצג בספר, בשום מקום לא נאמר שמשה קיבל את חמשת החומשים כפי שהם ידועים לנו. סיפורי בראשית, למשל – בקלות אפשר לקבל שאלה הם סיפורים שעברו במסורת שבעל-פה מדור לדור, כטענת גונקל. באופן זה אפשר יהיה לקבל את השערת התעודות מבית מדרשם של אוסטרוק-דה-וטה-ולהויזן ולשמר את האמונה בקבלת התורה מסיני. כמובן שיישארו עוד בעיות, אך חלק גדול מהם ייפתר.
דומני שבכך יתחדד ההבדל שבין האדם הדתי לזה החילוני. שכן הדתי מאמין במסירת הדברים ישירות מאלוהים במעמד הר סיני – מעמד שבעקבות ר' יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" אף רואים בו הוכחה לנכונות האמונה בכלל – ואילו החילוני רואה בתורה יצירה אנושית לכל דבר. אך אולי גם את ההבדל הזה אפשר לטשטש על-ידי כך שנאמין שהתורה ניתנה רק בהשראה אלוהית, כי איזו עוד דרך אפשר לעלות על הדעת לאל שאינו גוף? (על ניסיות המעמד ועל ניסיות בכלל נאלץ לוותר, כי היא סותרת את חוקי הטבע ואת ההיגיון הפשוט, וכבר הרמב"ם המעיט בערך הניסים, בעוד את מציאות אלוהים נאלץ לקבל, היות והאבולוציה לא באמת מצליחה להסביר את מורכבות הקיום או את הקיום בכלל, כך שגם כאן אנו הולכים בעקבות ההיגיון הפשוט).
אני לא בטוח שמי מהצדדים יקבל טענה זו (כלומר, לא בצחוק, או בתרעומת...) והאם היא תצליח לפשר ביניהם, או אם פישור זה הוא בכלל רצוי, אך בכל אופן הצעה זו ניתנת להעמדה. וממנה אפשר להמשיך ולהתווכח.
אוסיף:
מתוך מה שכתב הרב אמנון בזק לרגל צאת ספרו 'עד היום הזה':
בשבח ובהודיה לה', השבוע יצא לאור ספרי 'עד היום הזה', העוסק בשאלות היסוד בלימוד התנ"ך, כגון התהוותם של ספרי התנ"ך, ההתמודדות עם הסתירות הנמצאות בהם, שאלת קיומם של פסוקים מאוחרים בתורה, נושא נוסח המקרא, שאלות היחס לממצאים הארכיאולוגיים ולידע שנחשף על עולם המזרח הקדום, והיחס שבין פשוטו של מקרא ובין מדרשי ההלכה והאגדה. בספר מוצגת דרך התמודדות דתית, שהתפתחה בעיקר בישיבת הר עציון ובמכללת הרצוג, עם גישות ביקורתיות, מתוך הפרדה בין הנחות שניתן לקבלן בצורה מסוימת להנחות שיש לדחותן, ומובא בו ניסיון ליצור סינתזה מסוימת בין העולמות השונים – כל זאת מתוך אמונה ללא סייג בקדושתם של ספרי התנ"ך. הספר יצא לאור בשיתוף פעולה בין הוצאת תבונות של מכללת הרצוג ובין 'ידיעות ספרים'.
מאז ימי ההשכלה נחלקו לומדי התנ"ך לשתי קבוצות עיקריות: אלו המאמינים בקדושתם של ספרי המקרא ובמקורם האלוהי ואלו המתייחסים אל התנ"ך כאל יצירה ספרותית אנושית. בני הקבוצה הראשונה התעלמו בדרך כלל מטענותיהם של מבקרי המקרא, ואילו בני הקבוצה השנייה חידדו עוד יותר את עמדתם. בדורות האחרונים חל מפנה בחלוקה זו, עת עולם הישיבות הציוני-דתי שב לעסוק בהעמקה בלימודי התנ"ך, ורבנים ואנשי רוח החלו להציג משנה סדורה ביחס לשאלות היסוד של לימוד התנ"ך, תוך כדי התמודדות מעמיקה ורצינית גם עם הגישה הביקורתית. כך החלו להתפתח כלי לימוד חדשים וסינתזות מרתקות בין המתודות המדעיות לבין דרכי הלימוד המסורתיות, והוראת התנ"ך יצאה לדרך חדשה, מרעננת ומבטיחה. שיטות הלימוד החדשות לא נוסחו ברובן באורח סדור, ודומה שהגיעה העת להציגן לקהל הרחב.
הספר 'עד היום הזה' מאת הרב אמנון בזק, ממציג לראשונה את כלל השאלות הנוגעות לסוגיות אלו באופן ברור, כמו גם את התשובות אליהן, וכל זאת מתוך נקודת מוצא המאמינה בקדושתם של ספרי המקרא. הספר 'עד היום הזה' עוסק, בין היתר, בשאלת התהוותם של ספרי התנ"ך, בגישה לסתירות הנמצאות בהם, ביחס לממצאים הארכיאולוגיים ולידע שנחשף על עולם המזרח הקדום, בשאלת נוסח המקרא, ביחס שבין פשוטו של מקרא לבין המדרש ועוד. זהו ספר חובה לאוהבי התנ"ך ובמיוחד לאדם המאמין המבקש להתמודד באופן מעמיק וישיר עם שאלות היסוד בלימוד התנ"ך.
הרב אמנון בזק הוא ר"מ בישיבת הר עציון ומרצה לתנ"ך במכללת הרצוג בגוש עציון. בין ספריו הקודמים: נקודת פתיחה: עיונים קצרים בפשוטה של פרשת השבוע, מקבילות נפגשות: מקבילות ספרותיות בספר שמואל,שמואל א: מלך בישראל ושמואל ב: מלכות דוד.