דן בן יעקב - קוים לדמותו

קוד: דן בן יעקב - קוים לדמותו בתנ"ך

סוג: מניעים2

מאת: הרב ברוך אפרתי

אל:

רבות נכתב על הפרשנות הפנימית של אופיים של שבטי ישראל השונים. במאמר אנסה לסרטט קוים לדמותו של אחד מהם, שבט דן.

בין דן ליהודה

מעיון קל במקראות ובפרשניהם ניכר דמיון רב בין דן לבין אחיו יהודה.

ישנו דמיון לשוני בין הברכות שקיבלו שניהם.

ברכתו של יהודה מיעקב (בראשית מט ט): "גור אריה יהודה",לעומת ברכתו של דן ממשה (דברים לג כב): "דן גור אריה".

אמנם, חז"ל ראו בהבדל לשוני זה, אות להבדל מהותי.

הירושלמי (מסכת עירובין פרק ה ה"א) כותב: "לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין ¹ היה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו הדא הוא דכתיב מאסף לכל המחנות לצבאותם".

ופירש רבינו אבן עזרא(במדבר פרק א פסוק יט) את המהות של הבדל המיקום: "ואם תסתכל היטב,אז תדע כי הראש הוא הדרום,והזנב הוא הצפון,ולא אוכל לפרש,על כן ראובן בדרום כי הוא הראש,ודן בצפון.ודע,כי לא היו גבורים בשבטים כשבט יהודה,הנמשל לגור אריה,וכשבט דן,הנמשל כן בדברי משה,על כן היו הם בראשונה ובאחרונה".

לדעת ראב"ע,סיבת היותם של בני דן בסוף אינה רק בגלל ריבויים של בני שבט דן,אלא גם בגלל גבורתם הגדולה, כגבורת יהודה.

ובזוהר(פרשת ויחי דף רמד עמוד ב) הביא סיבה פנימית לעניין המיקום, ואף קישר זאת למיקומו של שבט יהודה: "ת"ח בשעתא דמטי ברכאן לידא דמשה לברכא לכלהו שבטים חמא לדן דהוה קטיר בחויא אהדר קטר ליה באריא הדא הוא דכתיב ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן,מ"ט בגין דיהא שירותא וסופא דד'דגלין קטיר ביהודה דאיהו מלכא כמה דאת אמר גור אריה יהודה והוא שירותא דדגלין,וסופא דדגלין דן דכתיב דן גור אריה וגו'למהוי שירותא וסופא קטיר בחד אתר".

העולה מדברי הזהר, כי מיקומו של דן בסוף המחנה נקבע בגלל מיקומו של יהודה בראשו ²,או יותר נכון, מיקומם של שניהם נקבע במקומות אלו, בגלל המכנה המשותף אשר להם ³.

המכנה המשותף,כדברי הזהר,הוא דימוים לאריה או היות אישיותם בתכונתה המרכזית של חיה זו ⁴.

תכונתם המרכזית של דן ויהודה

מקובל ליחס ליהודה את ענין המלכות בישראל ⁵. במקרא, מלכות מתפרשת כמידה עליונה של ביטול האדם לממלכת ישראל ⁶.

כל מעשיו,דבוריו ומחשבותיו,נפעלות ופועלות על ומכלל ישראל ⁷.

מצינו,שלא רק באידיאל השלטוני-ממלכתי שוים שבט דן ויהודה ⁸,כי אם אף בציוויי התורה לבנין המשכן והמקדש(פסיקתא רבתי פרשה ו): "ותשלם כל המלאכה את מוצא כשנעשה המשכן שני שבטים היו שותפין במלאכתן א"ר לוי בשם ר'חמא בי ר'חנינא שבטו של דן ושבטו של יהודה שבטו של יהודה בצלאל שבטו של דן אהליאב בן אחיסמך למטה דן,וכן במלאכת המקדש שני השבטים הללו היו שותפין וישלח המלך שלמה [ ויקח את חירם וגו '] ( מלכים א'ז'י"ג)בן אלמנה הוא ממטה דן ושלמה בן דוד שהיה משבטו של יהודה" ⁹.

הקב"ה בוחר דוקא בשבטים בעלי הזיקה הלאומית לבנין המקדש.

אמנם,אין הבחירה בהם כמבצעי שליחות ה' בדברי הקדש ענין אלהי לא מובן,שכן הדבר מתבקש מאליו שמשרתי ישראל יבנו את המקדש המשרת את ישראל ¹⁰ יותר מכל דבר.

ועוד יותר מכך,מתבקשת מדן ויהודה מדריגה שאינה מתבקשת כל כך מכל אחד מישראל(ספרי במדבר פיסקא קלא): "נענה פנחס באותה שעה ואמר אין אדם כאן שיהרגו ויהרג היכן הם אריות גור אריה יהודה ( בראשית מט ט)דן גור אריה ( דברים לג כב)התחיל צווח ...". פנחס דורש מיהודה ודן בדוקא התערבות בתיקון חילול ה' שבחטא השיטים.

המשותף בין יהודה לדן הוא הזיקה הממלכתית-שלטונית ¹¹,האחריות הלאומית, הנדרשת מהם בכל המישורים.

כן גם מצינו, שהמדרש מיעד לשבטים אלו תפקיד מכריע באחרית הימים [בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה צז ט]: "גור אריה יהודה אמר ר'חמא בר'חנינא זה משיח בן דוד שיצא משני שבטים,אביו מיהודה ואמו מדן,ובשניהן כת'אריות גור אריה יהודה,דן גור אריה ( דברים לג כב) ".

אולם שלא כשבט יהודה אשר ברוב ההסטוריה המקראית התנזר מעבודה זרה (שלא כממלכת ישראל), אצל דן הנטיה לכך שברה כל פרופורציה ביחס לשאר השבטים.

הנה כך הוא בפסיקתא דרב כהנא [פרשה ג יב]: "כל הנחשלים אחריך,ר'יודה ור'נחמיה ורבנין.ר'יודה או'כל מי שהיה נינוח היה נישול.ור'נחמיה א'כל מי שהענן פולטו היה נישול.ורבנין אמרין זה שבטו של דן שפולטו הענן,שהיו כולן עובדין עבודה זרה". כולן עובדי ע"ז! ועוד בתקופת הניסים הגלויים שבמדבר.

כן מצינו בפסיקתא רבתי [(איש שלום) פרשה כז]: "אמרו המלאכים לפני הקב"ה רבונו של עולם אינו זו ירושלים שנאמר זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה,אמר להם ותמר את משפטי לרשע מכל הגוים,אמרו לו והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול,אמר להם כי שכחוני [ עמי לשוא יקטרו וגו '], אמרו לו עשה בשביל האבות,אמר להם והאבות מבערים את האש,אמרו לו עשה בשביל הבנים,אמר להם וימרו בי הבנים לא אבו לשמע אלי,אמרו לו עשה בשביל שבטו של יהודה,אמר להם ויעש יהודה הרע,אמרו לו עשה בשביל הגדולים,אמר להם ראשיה בשוחד ישפטו,אמרו לו עשה בשביל השבטים,אמר להם,וגד וראובן וחצי שבט המנשה,בה'אלהיכם וגו',אמרו לו עשה בשביל שבטו של דן,אמר להם ויקימו להם בני דן את הפסל". יחוד חטאו של דן אינו בשאר חטאים כי אם בעבודה זרה.

הדברים כה בולטים עד שאת חטא דן בפני עצמו בוחר ה' להראות למשה לפני מותו(ספרי דברים פיסקא שנז): "עד דן,מלמד שהראהו ארץ דן מיושבת על שלותה וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה.דבר אחר עד דן מלמד שהראהו שבטו של דן עובד עבודה זרה כענין שנאמר ויקימו להם בני דן את הפסל,וחזר והראהו גואל ישראל שעתיד לעמוד הימנו ואיזה זה זה שמשון בן מנוח". ¹²

כמובן נדרשים אנו לשאלה,במה שורשו של דן שונה מזה של יהודה שזה בבחינת מלך וזה בבחינת מלך,אלא שזה משוך לעבודה זרה וזה לא.

בין דן ליוסף

לבירור ההבדל בין דן ליהודה,נדרשת השוואה בין דן לבין עוד אחד מאחיו.

הנה כך אומר המדרש (בראשית רבה פרשה עג ד): "ר"ה ור'אחא בשם רבי סימון אמר דן יוסף ובנימין,בזכות דן נפקדה רחל,בזכות דן עמד יוסף ובנימין".

על פי המדרש, ישנו קשר פנימי בין דן ליוסף. דן הוא הגורם ליוסף להופיע במציאות.

באופן חיצוני, ניכר הקשר בעובדה שיוסף הוא בנה של רחל ודן הוא בנה של שפחת רחל, בלהה.

גם נחלתו של דן,על שני חלקיה,היתה בקרבת נחלתם של בני רחל. במרכז הארץ,ליד נחלת בנימין אחי יוסף מאם ונחלת אפרים, ובצפון הארץ,בגולן ¹³,על יד נחלת חצי שבט המנשה שבצפון עבר הירדן המזרחי.

מקובל לשוות למשיח בן יוסף את הגאולה הגשמית והנצחון על האומות בכח ¹⁴.

והנה,אחד השבטים המצטיינים בברכה מעין זו הוא דוקא דן,וכדברי רשב"ם (על בראשית פרק מט פסוק טז): "דן ידין עמו - המפרשו על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל.וכי יעקב בא להתנבאות על אדם אחד שנפל ביד פלשתים וינקרו את עיניו ומת עם פלשתים בעניין רע?חלילה חלילה.אך על שבטו של דן נתנבא שהיה מאסף לכל המחנות וגם ביהושע כת'והמאסף הולך אחר הארון.ולפי שהיה הולך כל הימים בין בימי משה בין בימי יהושוע אחר כל הדגלים והיה צריך להלחם ¹⁵ עם כל האומות הרודפים אחריהם לזנב הנחשלים אחריהם בדרך,ולהנקם מן האומות ¹⁶, כי גיבורים היו,לכך אמר יעקב דן ידין עמו,ינקום ¹⁷ נקמת עמו כאחד כל שבטי ישראל היה נוקם נקמתם ומשמרם מרודפיהם.כמו כי ידין י"י ( את)עמו וגו'דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו.וכמו ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה: ".

ואח"כ כותב (שם שם יז): "יהי שבטו של דן נחש עלי דרך - להרוג את האומות:ויפול רכבו - האויבים נופלים לפניו: ".

וקדמו לרשב"ם המדרש [אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד יט]: "ושם הנשיא הגדול אליצפן מבני אהליאב למטה דן,ודגלו לבן כתוב בשחור:שמע ישראל ה'אלהינו ה'אחד.ובעת אשר יבקש לצאת למלחמה יצעק הצועק בקול שופר ויבא שר הצבא ויצאו החיילות מאה ועשרים אלף דגלים לבנים קטנים.וכל חדש וחדש יוצא שבט אחד למלחמה והשבט עומד בחוץ שלשה חדשים,וכל מה שיביאו משלל אויביהם יחלקו עם שבט שלהם.ומבני שמשון שבט בן דן אלו על כלם,אין בורחים כלל כי בושה גדולה אצלם,והם כחול הים עתה ואין להם עסק כ"א מלחמה,ובעת שילחמו יאמרו,לא טוב לגבור שינוס,ימות בחור ואל ינוס,יחזק לבו אל ה',ואומרים כמה פעמים וצועקים כולם יחד,שמע ישראל ה'אלהינו ה'אחד,ואז ישמרו כולם" ¹⁸.

כך גם מצינו בענין זעמו של יהודה על יוסף,שכן כשבא לידי החלטה להרוס את מצרים בגלל האשמה שהוטחה בשבטים על גניבת הגביע של יוסף,דוקא חושים בנו של דן,הנתפס כגואל החומרי, בא לסייע לו בדבר (בראשית רבה פרשה צג): "אמ'ר'יוחנן בשעה שתפס יוסף את בנימן ואמ'להן לאחיו האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד וגו ' ( בראשית מד יז),אמ'לו יהודה,בנימן תתפוס ושלום בבית אבא,מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול והלך קולו ארבע מאות פרסה עד ששמע חושים בן דן וקפץ ובא אצל יהודה ושאגו שניהם וביקשה ארץ מצרים ליהפך,עליהן אמ'איוב שאגת אריה וקול שחל ושיני כפירים נתעו ( איוב ד י),שאגת אריה זה יהודה דכת'גור אריה יהודה ( בראשית מט ט),וקול שחל זה חושים בן דן,ששניהם משולים כאריה שנ'דן גור אריה ( דברים לג כב) ".

ניתן להניח, כי אופיים של דן ויוסף הינו השלמה של אותו משיח ¹⁹,הגואל החומרי הנוקם ²⁰ באומות.

יתכן כי הנחה זו מסבירה את להיטותו של דן אחר עבודה זרה,שכן נטיתו אל עולם החומר היא כשל יוסף,שגם הוא (שבטו כמובן ²¹) הרבה לחטוא בעבודה זרה ²².

אמנם, דוקא נחיתות זו,טומנת בחובה את מעלת יוסף ודן,כגואלים את ישראל ממדריגה של חומריות 'רעה' למדריגה של חומריות 'טובה' וקדושה.

דן בין יהודה ליוסף

אשיותו של דן כאמור,"נקרעת" בין שני גואלים,משיח בן דוד ומשיח בן יוסף (על כל הופעותיהם במציאות ²³).

מקובל להניח,כי משיח בן יוסף הוא המכין את הקרקע להופעת המלכות השלמה של משיח בן דוד,יוסף הוא הדרך ויהודה הוא המגמה והסוף ²⁴.

מעניין לראות בנושא את דברי יעקב ומשה בברכתם לדן והוספת המדרש עליהם (במדבר רבה פרשה יד ט): "ולזבח השלמים בקר שנים כנגד שני דברים שמשלו אביו נחש ושפיפון שנא ' ( בראשית מט)יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח וגו',ד"א כנגד שנמשל בשני דברים מפי שני בני אדם,יעקב משל אותו לנחש ושפיפון ומשה לגור אריה שנא ' ( דברים לג)דן גור אריה".

שפיפון ונחש קשורים לדרך ואורח. הם מזיקים ומרפאים כאחד,אבל הכל בדרך ובשביל,בהם אדם הולך כדי להגיע אל המטרה. השביל,הדרך והאורח אינם מטרה בפני עצמם (באופן הגלוי).

אך משה בוחר להדגיש בדן את מקומו לא רק בדרך אלא גם במלכות המתוקנת,השלמה. "דן גור אריה".

את פיצול האשיות החיובי הזה מצינו גם במדרש אגדה [(בובר) בראשית פרק מט ט]: "גור אריה יהודה.בתחלה גור כשלטון,ולבסוף אריה כמלך:ד"א גור אריה יהודה.זה משיח בן דוד,שעתיד לצאת משני שבטים,אביו מיהודה ואמו מדן ובשניהם כתיב גור אריה,בדן כתיב [ דן ] גור אריה ( דברים לג כב),וביהודה כתיב גור אריה [ יהודה ]".

השלטון הוא זמני,לעומת המלכות הקבועה. מלכות אינה בכח הזרוע אלא ההפך הגמור,היא הפועל היוצא מרצון העם ²⁵, ועל כן אין היא כפופה לעולם התמורות של "כל דאלים גבר". השלטון הכוחני השולט לעומת זאת,נתון למערכת שציינו ולכן סופו גם ליפול בשלב כל שהוא.

על כן,דן משולב משתי הדרכים,בחינת יוסף השולט הזמני ובחינת יהודה המלך הקבוע.

כן פירש המיוחס ליונתן בן עוזיאל (בראשית מט יח) את תפילת יעקב בברכת דן "לישועתך קיויתי ה'" בדרך דומה: "ולא לפורקנה דשמשון אנא מודיק דפורקניהון פורקן דשעתא אלא לפורקנה דמשיח בן דוד דהוא עתיד לפרוקה ית בני ישראל ...". דן הוא זמני כיוסף ולא קבוע כיהודה,על אף שיש בו בחינה של מלכות יהודה,כפי שמצינו לעיל וכן פירש רשב"ם (בראשית מט יח): "לישועתך.דן:קיויתי ה'.אני מקוה ה'שיושיע אותך וישגבך על האומות".

ובמקום אחר דורשים חז"ל דברים ברוח זו (ילקוט שמעוני זכריה רמז תקעד): "ובמרכבה הרביעית סוסים ברודים אמוצים כנגד מחנה דן שהיו גבורים ואמוצים שנאמר דן גור אריה,וכתיב יהי דן נחש עלי דרך,והם ארבע מרכבות שבארבע מלכיות כנגד ארבע מחנות דגלים.שבשעה שעשו מעשים לא טובים נפלו אלו ביד אלו גם את זה לעומת זה והאלהים עשה שייראו מלפניו,סוסים אדומים זו מלכות בבל ששפכה כמה דמים בישראל אנת הוא ראשה דדהבא,סוסים שחורים זו מלכות פרס ומדי,תנינה דמיה לדוב שהושחרו פניהם של ישראל בגזרת המן,סוסים לבנים זו מלכות יון שהלבינו פניהם של ישראל בחרופין ובגדופין,סוסים ברודים ואמוצים זו מלכות הרביעית שגזרו גזרות כמה גוונים משונים זו מזו".

ניתן לומר כי שבט דן,המשולב מנחש ואריה,מדרך וסוף,דוקא הוא ²⁶ יכול להתמודד לעתיד לבוא עם אותם סוסים ברודים ואמוצים,שגווני גזירותיהם מגוונים ונוראים.

הגבורה והאחריות הממלכתית של דן נצרכת למילוי הכוחות במהלך הדרך לגאולה השלמה, וההבטה שלו לאחרית ²⁷,היא הנותנת כח למגמה זו.

כך כותב הראי"ה קוק בענין תפקידו של דן במהלך הגאולה(באגרות,ח"ד עמ' פט): "על ענין הגבורה שבאורות,הדברים מבוארים שלפי קדושתה של כנסת ישראל הכל הוא קדוש ונשגב לאין חקר.ושמשון שנשתבח בגבורת גופו הוא קדוש ה',ודן את ישראל לאביהם שבשמים,ונקרא ע"ש הקב"ה ( סוטה י .). ומתוך הצורך הגדול של התגברות הקדושה בעולם באחרית הימים ע"י כנס"י,מוכרחת גם הגבורה הגופנית להתעורר ברב כח.ועל עובדי ה'באמת החובה מוטלת לזכור את היסוד הפנימי של הגבורה,בגבורה קדומה ברוחניות ... וכשם שהעבודה הפנימית של קדושי עליון שבדורות כולם היא נמשכת מהשפעת קדושתו של בניהו בן יהוידע ע"ה,כן כל העבודה של התגברות הגבורה הגופנית בכללות כנס"י היא נמשכת מקדושת נזיר אלקים שמשון הגבור ע"ה".

לדברי הרב קוק,קדושתו של דן היא קדושת הגבורה הגופנית ²⁸ הכלל-ישראלית,הנצרכת לשלמותה של כנסת ישראל במהלך הגאולה(כמהותו של יוסף) ובגאולה עצמה(כמהותו של יהודה).

סיכום

דמותו של דן,האדם והשבט,איננה ברת סיכום.

זאת משום שדן שייך לפי דברינו במאמר הן לדרך ולתהליך במעלה הגאולה והן למגמה ולסוף עצמם. דבר שלמעשה אכן אינו בר סיכום, כיון שהוא הולך ואור עדי עד.

שיוינו לדן מזיגה של יוסף ויהודה אחיו, כשהוא מתווך בין המידות והאישים, ומופיע מצב שלם מתוך שתי הדמויות.