הלעיטהו לרשע וימות

קוד: הלעיטהו לרשע וימות בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: אראל (הגהה: עופר לביא)

אל:

בתורה יש כמה מצוות המטילות עלינו אחריות למעשיהם של אחרים - המצווה להוכיח את החוטאים, האיסור לעזור לעבריינים, ועוד. ממצוות אלו (וממקורות נוספים) למדו חז"ל את הכלל "כל ישראל ערבים זה בזה" - כל אדם מישראל אחראי לכך שכל שאר בני-ישראל יקיימו את המצוות. אך בדברי חז"ל ניתן למצוא גם כלל הפוך - "הלעיטהו לרשע וימות". הכלל "זכה" להגדרות רבות ומנוגדות במשך הדורות  ( חלק מהן ניתן למצוא כאן . ע' גם בתחומין ט (יוסף אחיטוב), יא (הרב נחום אליעזר רבינוביץ),  יד (פרופסור יהודה לוי), ועורר שאלות וקושיות רבות.

במאמר זה אנסה להסביר כלל זה על-פי העיקרון " כדי להבין פירוש - יש לקרוא את הפסוק".


מכירת הבכורה

[ע"פ תחומין ט]

חז"ל לא ציינו בפירוש את המקור לכלל " הלעיטהו לרשע וימות", אך ייתכן, שהמקור הוא סיפור מכירת הבכורה (בראשית כה 29-34): "וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף.   וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם.   וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב:  מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי.   וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה.   וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב.   וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה".

על-פי רש"י, יעקב רצה את הבכורה בגלל המצוות הנוספות שהבכור יכול לקיים (באותו זמן הבכורות היו הכהנים). לעומתו, עשיו לא התעניין במצוות - הדבר היחיד שעניין אותו הוא האוכל, הוא רצה שיעקב ילעיט אותו. הבכורה נתפסה בעיניו כמטרד מיותר, הוא ממילא לא האמין שיש לו סיכוי לחיות חיים רוחניים כלשהם (ע"פ חז"ל הוא כפר בתחיית המתים), הוא הרי כל-כך מלא בעבירות שהוא ממילא הולך למות, ומה יועילו לו המצוות שבבכורה?

יעקב שיתף פעולה עם עשיו, ומכאן (אולי) למדו חז"ל שהוא קיבל את ההנחה של עשיו - " הלעיטני נא... הנה אנוכי הולך למות..." - אם הרשע ממילא עומד למות מרוב עוונות, אין צורך לטרוח כדי לזכות אותו במצוות קטנות יותר, ואפשר להניח לו להמשיך בחייו החומרניים.

 

"הלעיטהו לרשע וימות" - לא בכל מצב

מכאן, אולי, ניתן להסיק, שלא בכל מקרה ניתן להשתמש בכלל זה:

הכלל רק מלמד, שאין צורך לטרוח מעבר למצוות התורה, כדי לזכות רשע גדול במצוות קטנות.


מתי אומרים "הלעיטהו לרשע וימות" בתלמוד

על-פי רשב"ג, אדם שיש לו עצים שפירותיהם ערלה - אינו חייב לסמן אותם ולהזהיר את הציבור שלא יאכלו מהם, כי אנשים ישרים ממילא לא יאכלו מפירות של אחרים, ולגזלנים איננו חייבים לדאוג - "הלעיטהו לרשע וימות".

בדומה לכך, על-פי ר' יוסי, אדם המפקיד פירות אצל שומר - אינו חייב לעשר אותם, כי אם השומר הוא ישר הוא ממילא לא יאכל מפירות של אחרים, ואם השומר הוא גזלן - אין אנו חייבים לדאוג לו [ ירושלמי, מעשר שני פרק ה; בבלי, בבא קמא סט ].

עוון הגזל הוא כל-כך חמור, שהגזלנים ממילא הולכים למות, ואין טעם לטרוח ולהציל אותם מאכילת פירות לא-כשרים [כך פירש רמב"ם בפירוש המשניות; ע' בדרשת הרב מרדכי אליהו ].

מובן, שמי שרוצה בכל-זאת לדאוג לרוחניותם של הגזלנים, רשאי לעשות כן (כך היו נוהגים "הצנועים"). אך זו אינה חובה [ע' גם רדב"ז ה:קעט].

שתי הדוגמאות מתאימות לעיקרון שלמדנו מסיפור מכירת הבכורה - אין צורך לטרוח מעבר למצוות התוכחה המפורשת בתורה, כדי להציל רשע גדול מעבירות קטנות.

 

מתי אומרים "הלעיטהו לרשע וימות" בספרות השו"ת

בהמשך המאמר אביא פסיקות של חכמי-ישראל שהשתמשו בביטוי זה. כמעט לכל פסיקה יש גם דעה הפוכה, ולכן אין להסיק מכאן מסקנות למעשה.

בפסיקות הבאות, השימוש בכלל "הלעיטהו לרשע וימות" מתאים להגדרה - אין טעם להציל רשע גדול מעבירות נוספות שנלוות לעבירה העיקרית שלו:

גם הדוגמאות הנ"ל מתאימות לעיקרון שלמדנו מסיפור מכירת הבכורה - אין צורך לטרוח מעבר למצוות התוכחה המפורשת בתורה, כדי להציל אדם שעושה עבירות גדולות, מעבירות קטנות יותר הנלוות לעבירות הגדולות שלו.

 

אולם, במקומות רבים בספרות השו"ת משתמשים בכלל "הלעיטהו לרשע וימות" בצורה שאינה מתאימה להגדרה הנ"ל - במקרים מסוימים קובעים הפוסקים, שאין לטרוח כדי להציל אדם שעושה עבירות קטנות, מעבירות גדולות יותר, למשל:

א. ע"פ הרב יאיר בכרך (שצ"ח-תס"ב), יש להעניש או לנדות כל חוטא שראוי לעונש על-פי דין תורה, למרות שזה יגרום לו לצאת לתרבות רעה ולעבור עבירות חמורות הרבה יותר  [ חוות יאיר קמ"א ].

ב.  אסור לבית-דין לחתן איש ואישה פסולי-חיתון שחיים ביחד, כדי להציל אותם מאיסור קדֵשה  [רדב"ז ג:תלא]. וכן אסור לבית-דין לגייר גויה הנשואה לכהן, כי גם לאחר הגיור הנישואין אסורים [יביע אומר ב, אבן העזר ג]; וכך כתב גם ר' משה פיינשטיין [חי תרנ"ה-תשמ"ו; אגרות משה, אבן העזר ב:ד];למרות שלאחר הנישואין האיסור קטן יותר.

ג.  ע"פ הנצי"ב [חי תקע"ז - תרנ"ו; משיב דבר, יורה דעה ב:מג]  אסור להתיר לאישה לטבול ביום גם אם כתוצאה מכך היא לא תטבול בכלל (כי היא לא מוכנה לטבול בלילה), ותעבור על איסור חמור של נידה.

ד.  האם יש לתת הכשר למסעדה, המאפשרת לסועדים להזמין מאכלי חלב בסעודה בשרית, כדי שלפחות לא ימכרו שם נבלות וטרפות?  הרב אליעזר ולדנברג (תרע"ז-) טוען שאסור  (הרב עובדיה יוסף (תר"פ-) טוען שמותר - ראו למטה).

ה.  אסור לרבנות להתיר למפעל לעשות בשבת איסורים קלים, כדי שיסכים להימנע מאיסורי-שבת חמורים יותר [ציץ אליעזר ז:כב].

ו.  אין להתיר לשוחטים לשחוט כמויות גדולות של בשר ביום-טוב, למרות שאנשים מסוימים מאיימים שאם לא יהיה בשר שחוט טרי, הם יאכלו נבלות וטרפות [יביע אומר א, אורח חיים ל:טז].


האם כל אותם פוסקים הבינו את הכלל "הלעיטהו לרשע וימות" באופן אחר? לדעתי לא. מעיון במקרים אלה מתברר, שלכל פסיקה יש נימוקים כבדי-משקל, שאינם קשורים לכלל "הלעיטהו לרשע וימות". הביטוי "הלעיטהו לרשע וימות" נאמר על דרך ההשאלה בלבד, ולא בתור הנימוק העיקרי לפסיקה:

א. יש להעניש את החוטאים, כי זו מצווה המוטלת על הציבור. עדיף שאדם פרטי יעשה עבירות חמורות, מאשר שהציבור יעלים עין מהעבירות הקלות שעשה, כי העלמת-עין של הציבור מעבירות קטנות, היא עבירה חמורה הרבה יותר מהעבירות החמורות של היחיד.

ב.  אסור לבית-דין לחתן איש ואישה פסולי-חיתון שחיים ביחד, משום שהקידושין עצמם הם איסור, ואסור לבית-דין לתת לגיטימציה לאיסור זה. אך מותר לחתן איש ואישה שידוע שלא ישמרו דיני נידה, כי במצב זה אין איסור בעצם הקידושין [הרב יצחק ניסים]. האם צריך לחתן אותם? זה כבר תלוי בשאלה איזה איסור חמור יותר - נידה או קדשה. אם איסור נידה חמור יותר - לכאורה אין חובה לחתן אותם כדי להציל אותם מאיסור קדֵשה, ואפשר להגיד כאן את הכלל "הלעיטהו לרשע וימות".

ג.  אסור להתיר לאישה לטבול ביום, משום שההיתר עלול לגרום לנשים אחרות לטעות ולחשוב שמותר להן לטבול כבר ביום השביעי (לענ"ד בימינו האיסור הזה מוגזם, כי הסיכוי לטעות הוא מאוד קטן, ואין כאן מקום להאריך בזה).

ד.  לדעת הרב אליעזר ולדנברג, אסור לתת הכשר למסעדה המאפשרת להזמין מוצרים חלביים בארוחה בשרית , כי יש בכך מתן לגיטימציה ציבורית מצד הרבנות לאיסור. 

ה.  אסור לרבנות להתיר למפעל לעשות בשבת איסורים קלים , כי יש בכך מתן לגיטימציה ציבורית לחילול שבת.

ו.  אין להתיר לשחוט כמויות גדולות של בשר ביום-טוב, כי השחיטה הציבורית ביום-טוב גורמת לבעיות ולאיסורים רבים, ואין לתת לכך לגיטימציה.

הפסיקות הנ"ל מיוסדות על עיקרון חשוב - עקרון הציבוריות: התורה ניתנה קודם-כל לציבור, ורק אחר-כך לכל פרט ופרט בציבור. לכן, החשוב ביותר הוא, שהמצוות יהיו נורמה ציבורית, ושלא תהיה לגיטימציה ציבורית לעבור עבירות. עדיף שאדם אחד יעשה עבירות חמורות ביותר, מאשר שהציבור ייתן לגיטימציה לעבירה קלה ביותר. העיקרון הזה ראוי למאמר נפרד, ולא נדון בו יותר במאמר זה.

 

מתי אין אומרים "הלעיטהו לרשע וימות" בתלמוד

יש מקרים שבהם חייבים לדאוג לרוחניותם של אחרים, כי יש ביניהם גם אנשים כשרים, או חוטאים שאינם רשעים. לכן, במקרים אלה, אין משתמשים בכלל "הלעיטהו לרשע וימות". שוב, כמעט לכל פסיקה יש גם דעה הפוכה, ולכן אין להסיק מכאן מסקנות למעשה:

בכל המקרים האלה, התירו לאנשים לעשות איסורים קלים, כדי להציל את עצמם או אחרים מאיסורים חמורים יותר. הכלל "הלעיטהו לרשע וימות" אינו תקף כאן, כי מי שעושה רק איסור קל, עדיין אינו נחשב רשע, ויש להציל אותו מאיסורים חמורים יותר.

ראו: חטוא כדי שיזכה חברך.


מתי אין אומרים "הלעיטהו לרשע וימות" בספרות השו"ת

שוב, כמעט לכל פסיקה יש גם דעה הפוכה, ולכן אין להסיק מכאן מסקנות למעשה:

 

לסיכום

הכלל "הלעיטהו לרשע וימות" מתייחס רק לאנשים העוברים עבירות חמורות, ורק למצבים שבהם אין חובה מן התורה להציל את האדם מעבירה. במצבים אלה, קובע כלל זה, שאין צורך להתאמץ ולהציל את הרשעים מעבירות קלות יותר.

תגובות