דיני שכחה בשדה

מאת: אראל

דברים כד19: " כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה - לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה; לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ ".

הקבלות

שכחה לעומת לקט ופאה

בספר ויקרא כבר נאמר, ויקרא כג22: " וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט ; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם " ( פירוט). יש כאן שלוש מצוות דומות - שלושתן מחייבות את בעל השדה להשאיר יבול לעניים, בשלבים שונים של תהליך הקציר:

המצוה בפסוקנו משלימה את המצוה בספר ויקרא, בדומה למצוות רבות שעיקרן בספר שמות והשלמתן בספר דברים; ראו המצוות שאחרי עשרת הדיברות - שמות לעומת דברים.

לעיון נוסף:

בכל מעשה ידיך - בכל משלח ידך

בפסוקנו, הברכה היא בכל מעשה ידיך ; בפסוקים אחרים בספר דברים מופיעה ברכה בכל משלח ידך . להסבר ההבדל בין הביטויים, ראו משלח ידך - מעשה ידך.

מלבי"ם התייחס במיוחד ל דברים כג21: " לְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ " ( פירוט):   " שם - מדבר בהנמנע לקבל הרבית בעבור מצות ה'. ושכרו יהיה גם-כן באופן הזה, אשר יעשה דבר שיש בו הפסד עתה ותקוות שכר בעתיד.  וזהו הנקרא משלח ידיך , כמו "שלח לחמך", ששולח עתה מידו, וישלח ה' לו ברכה ויתמלא חפצו.    וכאן - מדבר שנעשה מצוה שלא נתכוין לה, כן יהיה שכרו; שתהיה הברכה במעשה ידיו , אף במה שלא נתכוין להשיג. " ( מלבי"ם ) .

הלכות שכחה

הלכות שכחה לפי חז"ל מופיעות במדרש ( ספרי) על הפסוק, וכן במשנה מסכת פאה, מפרק ה משנה ז עד פרק ז משנה ב.

א. כי תקצור קצירך בשדך - מכאן שחיוב שכחה חל רק כאשר התבואה נקצרת ביוזמתו וברצונו של בעל-השדה. החוק מקל על חקלאים שתבואתם נקצרה בלי הסכמתם ובניגוד לרצונם:  " כי תקצור . פרט לשקצרוהו ליסטים וכרסמוהו נמלים ושברתו הרוח או בהמה " (ספרי, פאה ב ז) .   החוק מקל גם על חקלאים שקצרו את השדה לפני שהתגיירו:  " קצירך . פרט לשקצרהו עכו"ם. מכאן אמרו, עכו"ם שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר, פטור מן הלקט ומן השכחה והפאה. ר' יהודה מחייב בשכחה, שאין שכחה אלא בשעת העומר " (ספרי, פאה ד ו) .

ב. תקצור... קצירך... ושכחת - הכפילות רומזת שיש כאן שני אנשים שעשויים לשכוח - מי שקוצר בפועל, ומי שהקציר שייך לו (במקרה שבעל-השדה מעסיק פועלים). והעומר שייך לעניים רק אם שניהם שכחו אותו: " העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית, שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים... הרי זה אינו שכחה " (פאה ה ז; קהתי) .   כמו כן, העומר שייך לעניים רק אם שכחו אותו - ולא אם הסתירו אותו מפניהם: " עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש, הרי זה אינו שכחה " (שם) .

ג. ושכחת עומר - בלשון המקרא, "עומר" הוא לא רק ערימה של שיבולים - הוא גם מידה מדוייקת, שמות טז36: " וְהָעֹמֶר - עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא ".  מכאן, שערימת שיבולים גדולה מאד אינה נקראת "עומר", ולא חל עליה דין שכחה: " ושכחת עומר - ולא גדיש. מכאן אמרו: עומר שיש בו סאתים ושכחו - אינו שכחה " ( רש"י, פאה ו ו) .  (סאתיים = 2/3 איפה = פי 6.66 ממידת עומר).

מהמילה "עומר" בלשון יחיד, היה אפשר לחשוב שחובת שכחה חלה על עומר אחד לכל היותר. אבל, בהמשך הפסוק נאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה , ומובן שכל אחד מהשלושה לוקח עומר שלם, ומכאן פירשו בית שמאי שחובת שכחה חלה גם על שלושה עומרים שנשכחו יחד: " בית שמאי אומרים: שלשה - לעניים, וארבעה - לבעל הבית " (פאה ו ה) .  אמנם, בית הלל דורשים מהפסוק על לקט בספר ויקרא,  ויקרא כג22: " וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם " ( פירוט), שחובת לקט חלה רק על לכל היותר שתי שיבולים שנפלו יחד: " שני שבלים, לקט, ושלשה אינן לקט ", ובאותו אופן, שכחה חלה רק על לכל היותר שני עומרים שנשכחו יחד: " שני עמרים, שכחה; ושלשה אינן שכחה. " (פאה ו ה; ספרי) .

ד. בשדה - מכאן שדין שכחה חל לא רק על עומר שנקצר, אלא גם על חלק מהשדה ששכחו לקצור אותו: " בשדה - לרבות שכחת קמה ששכח מקצתה מלקצור " ( רש"י, ספרי) .   וחכמי המשנה נחלקו, האם דין שכחה חל גם על יבול הטמון באדמה: " וכל הטמונים בארץ, כגון הלוף והשום והבצלים, רבי יהודה אומר: אין להם שכחה. וחכמים אומרים: יש להם שכחה " (פאה ו י) : לדעת ר' יהודה, המילה בשדה מתייחסת רק לפני השטח, ולדעת חכמים, המילה בשדה מתייחסת גם למה שבתוך האדמה.

ה. לא תשוב לקחתו - מכאן שדין שכחה חל רק על עומר שהקוצר כבר עבר ממנו והמשיך הלאה: " שלאחריו - שכחה, שלפניו - אינו שכחה, שאינו בבל תשוב " ( רש"י, פאה ו ד) . הדבר רלבנטי כאשר הקוצר עובר על השורות בכיוון אחד (נניח מצפון לדרום), ומשאיר את ראשי השורות שלפניו (בדרום) כדי לעבור עליהן בכיוון השני (נניח ממזרח למערב); כיוון שהן לפניו - הן לא נחשבות שכחה: " לא תשוב לקחתו - פרט לראשי שורות.   מכאן אמרו, ראשי שורות - העומר שכנגדו יוכיח. והעומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר, ושכחו; מודים שאין שכחה " (ספרי, פאה ו ג-ד)

כמו כן, אם נשכחה שיבולת, אבל אפשר עדיין לקצור אותה יחד עם הקמה בלי לשוב לאחור - היא לא נחשבת לשכחה: " לא תשוב לקחתו - מכאן אמר ר' ישמעאל, שבולת של קציר וראשה מגיע לקמה - אם נקצרת עם הקמה, הרי היא של בעל הבית; ואם לאו, הרי היא של עניים " ( ספרי, פאה ה ב).

וכן בכרם מודלה (עריס), אם נשכח אשכול, אבל אפשר לפשוט יד ולקטפו בלי לשוב לאחור - הוא לא נחשב לשכחה: " איזה היא שכחה בעריס? כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה, וברוגליות - משיעבור הימנה: " (פאה ז ח) .

שכחה לעומת אבידה

חכמי המשנה קישרו בין עומר שנשכח בשדה, לבין כסף שנפל מהיד ברחוב: " למען יברכך ה' א-להיך בכל מעשה ידיך . אמר רבי אלעזר בן עזריה: מנין למאבד סלע מתוך ידו, ומצאה עני והלך ונפרנס בה, מעלה עליו הכתוב כאלו זכה? ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' א-להיך .    והרי דברים קל וחומר - מי שלא נתכוין לזכות וזכה, מעלה עליו הכתוב כאלו זכה; מי שנתכוין לזכות וזכה, עאכו"כ. " ( ספרי, וכן רש"י) .
אולם הקישור הזה מעורר שאלה: אם עני מוצא ברחוב חפץ מסויים, והוא יודע למי החפץ שייך - לכאורה הוא חייב להחזיר אותו, דברים כב3: " וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ - לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם ". אם כך, מדוע העומר שונה - הרי גם כאן, העני יודע שהעומר שייך לבעל-הבית, אם כך מדוע שלא יתחייב להחזיר לו את העומר?

נראה שדין שכחה הוא דין מיוחד הקשור לתבואת-הארץ בלבד: כיוון שהארץ של ה', הוא דורש מאיתנו לנהוג בוותרנות בתבואת הארץ, ולוותר על הפאה ועל הלקט ועל השכחה.  אבל בשאר המקרים, חל דין השבת אבידה.

הדרשה שהבאנו למעלה, המדמה בין שכחה בשדה לבין נפילת מטבע ברחוב, היא לא דרשה הלכתית - היא אינה מחייבת את האדם לוותר על המטבע שנפל מכיסו, אלא רק אומרת שאם בכל-זאת יוותר, הוא יזכה לברכה, מקל וחומר: אם המוותר על עומר השכחה, שממילא אינו שלו, זוכה לברכה - קל וחומר שהמוותר על מטבע, שהוא שלו, זוכה לברכה.

אמנם, כמה מהלכות שכחה במשנה דומות להלכות אבידה: אם לעומר הנשכח יש סימנים מזהים מובהקים, כגון שם או צורה או גודל או מיקום, הוא אינו נחשב ל"שכחה". למשל:

  • " כל עומרי השדה של קב קב, ואחד של ארבעת קבין - ושכחו, בית שמאי אומרים: אינו שכחה. ובית הלל אומרים: שכחה: " (פאה ו א) .
  • " העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש, לבקר ולכלים - ושכחו, בית שמאי אומרים: אינו שכחה. ובית הלל אומרים: שכחה: " (פאה ו ב; כמו בבא מציעא ב ב) .
  • " ראשי שורות - העומר שכנגדו מוכיח. העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר, ושכחו - מודים שאינו שכחה " (פאה ו ג-ד) .
  • " שני עמרים - שכחה, ושלושה - אינן שכחה " (פאה ו ה; כמו בבא מציעא ב ב) .
  • " העומר שיש בו סאתים, ושכחו - אינו שכחה. " (פאה ו ו) , " קמה שיש בה סאתיים, ושכחה - אינה שכחה " (פאה ו ז) .
  • " כל זית שיש לו שם בשדה, אפלו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו - אינו שכחה. במה דברים אמורים: בשמו, ובמעשיו, ובמקומו " (פאה ז א-ב) .

מקורות ופירושים נוספים

תגובות