הלילה האחרון בחיי אבא

הלילה האחרון בחייו של אבא ז"ל הוא בלתי-נשכח. הוא התחיל במסיבה משפחתית שמחה ויפה, מהיפות ביותר שאני זוכר; והסתיים באסון בלתי-נתפס, שאני לא מעכל.

במבט לאחור, קרו בלילה הזה הרבה דברים סמליים - דברים שמסמלים ומדגימים את האופי המיוחד של אבא; וכך אני זוכר את הדברים:

איש עבודה ואיש אשכולות (יום ראשון, ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשס"ד 18:30)

אני מגיע הביתה עם יעל. מהחלון של החדר שלי אני רואה את אבא עומד במרפסת, מכין את ה"מנגל" למסיבת ל"ג בעומר הביתית שלנו, שהיא גם מסיבת יום-ההולדת שלי (נולדתי בי"ד אייר).

לא ראיתי אותו כבר יותר משבוע; אתמול בלילה הוא חזר מנסיעת-עבודה לבלגיה וצרפת, ועדיין לא אמרתי לו שלום. אני הולך למרפסת ומדבר איתו קצת, על קוביות-ההבערה שלא נדלקו כי הן נרטבו, על איך מדליקים פחמים באופן כללי, ועל כמה זמן אפשר להשאיר פחמים בוערות.

זה תמיד מאד נעים לדבר איתו, כי הוא יודע המון דברים ויש לו נסיון בהמון תחומים...

• האנשים שעבדו איתו אמרו לנו אחר-כך, שכך הוא היה גם בעבודה - איש אשכולות, אחד שיודע הכל, על כל שאלה יש לו תשובה לעניין...

חברתו של אבא היתה תמיד נעימה ומרגיעה- ובה יימצא פתרון לכל בעיה.

אבל עכשיו - אין מי שייתן תשובות...

דואג לאחרים ולא מבקש כלום לעצמו (יום ראשון, ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשס"ד 19:30)

בינתיים אמא מכינה את הירקות למסיבה. יש לנו הרבה צמחונים במשפחה, אז החלטנו לעשות מנגל צמחוני - "ירקות על האש"...

אחר-כך מגיעים מור ויואב, ומאוחר יותר - כשאנחנו יושבים ליד השולחן - ההורים של יעל, עם מיכאל וטליה.

אנחנו נזכרים שהמסיבה הזאת היא, בעצם, יום-ההולדת של אבא יותר משלי (הוא נולד בי"ז אייר). אבל אבא אומר " אני כבר לא צריך יום-הולדת, אני כבר גדול... "

המשפט הזה מאד אופייני לו, כי הוא אף-פעם לא חושב על עצמו - רק דואג לאחרים...

אני בן 29, והוא עדיין מכין בשבילי מסיבת יום-הולדת כאילו הייתי ילד..., אבל הוא - הוא לא צריך...

• האנשים שעבדו איתו אמרו לנו אחר-כך, שכך הוא היה גם בעבודה - תמיד שמח לעזור לכולם ואף-פעם לא מבקש שום דבר לעצמו... אף פעם לא אמר "אני" או "מגיע לי"... 

גם בעבר, כשהיו לו כאבים, תמיד דאג להרגיע את כולם ואמר " אל תדאגו, אני בסדר "; העיקר שכולם יהיו רגועים...

המילים האחרונות שאמר בחייו היו " אני מרגיש יותר טוב " - כמה אופייני...

חיוני למפעל אבל לא מחזיק טובה לעצמו (ל"ד בעומר, י"ט באייר ה'תשס"ד, 20:30)

מור ויואב עומדים ליד המנגל וצולים ירקות. אבא, משום-מה, כבר לא עובד - וזה לא-כל-כך אופייני לו.

אולי הוא עייף מהטיסה -

אולי הוא עייף מההדלקה...

ואולי הוא פשוט מרגיש צורך לדבר...

בדרך-כלל הוא לא מספר הרבה על העבודה, אבל בלילה הזה הוא סיפר:

הוא סיפר על ההסטוריה של המפעל שלו - " חישולי כרמל ": איך הקימו אותו כמפעל לחלקי-מכוניות, והוא הפסיד; איך עברו לייצר חלקי-גוף של מטוסים, והוא עדיין הפסיד; איך עברו לייצר חלקים של מנועי-מטוסים - בעיקר דיסקות, שדורשות הרבה מיומנות, והוא עדיין הפסיד; ואיך "כור" מכרו אותו לחברה אמריקאית - " Pratt & Whitney " - והוא עדיין הפסיד; ואיך בסופו של דבר הגיע מנכ"ל שידע לדרוש מחירים הוגנים על החלקים, ואז המפעל התחיל להרוויח...
כרגיל, הוא לא סיפר שום דבר על עצמו ולא ייחס אף חלק מההצלחה לעצמו... מאד אופייני לו: תמיד מאד צנוע ועניו, עושה הרבה ולא מחזיק טובה לעצמו...

• האנשים שעבדו איתו אמרו לנו אחר-כך, שכך הוא היה גם בעבודה - עניו וצנוע, למרות שבעצם המפעל היה תלוי בו... הם אמרו " אומרים שלכל אדם יש תחליף, אבל דב הוא האדם הראשון שאין לו תחליף "... הוא היה בקי בכל פרטי התהליכים של ייצור החלקים; לכן שלחו אותו לייצג את המפעל מול הלקוחות: הדיסקה של המנוע היא חלק קריטי, וחייהם של הנוסעים תלויים בו, ולכן הלקוחות דורשים לדעת בדיוק את כל הפרטים של תהליכי הייצור, ואבא ידע לספק להם את הפרטים ולענות לשאלות הקשות... עד כדי כך הוא היה חשוב למפעל, שהמנכ"ל התקשה להודיע ללקוחות שאבא איננו, כדי שלא לגרום לזעזוע ... אבל לנו, כמובן, הוא לא סיפר כמה הוא חשוב למפעל...

הוא סיפר על השיקולים הכלכליים שהמפעל עושה - איך קוראים בעיתונים על רכישות עתידיות של מטוסים, ולפי זה מעריכים כמה חלקי-מנועים יצטרכו, ולפי זה מחליטים אם לגייס עוד עובדים או לפטר עוד עובדים... " אנחנו כבר יצאנו מהמיתון ", הוא אמר - " יש הרבה הזמנות, אנחנו מגייסים עובדים חדשים "...

הוא סיפר גם על הנסיעה האחרונה שלו לצרפת ובלגיה - לפגוש לקוחות צרפתיים. " הצרפתים הם מקצועיים ", הוא אמר - " הם שאלו שאלות קשות, ויש לי עוד כמה תיקונים לעשות. אני אתקן את המצגת ואשלח להם בדואל. אם הם יהיו מרוצים, כנראה שנקבל מהם הזמנה גדולה ". עכשיו - אין מי שיתקן...

בריאות (ל"ד בעומר, י"ט באייר ה'תשס"ד, 22:30)

הסעודה מאד טובה ומשביעה, אני כבר כבד...

אבא קם, אני מסתכל עליו מהצד, ואומר לעצמי "ברוך ה', הוא בן 55 ועדיין נראה צעיר בריא ורענן... הוא יכול לחיות בבריאות טובה עוד הרבה שנים... " הרבה פעמים הסתכלתי עליו וחשבתי כך לעצמי " רק שיהיה בריא "...

חשיבה מדעית (ל"ד בעומר, י"ט באייר ה'תשס"ד, 23:30)

אני עוזר לאמא ואבא במטבח לסדר את הכלים ואת האוכל שנשאר. אני לא עוזר הרבה בדרך-כלל, אבל עכשיו - לכבוד יום-ההולדת שלי - חרגתי ממנהגי...

האורחים עוזבים, והשכנים מגיעים, טועמים קצת מהאוכל ויושבים לדבר...

יעל ואני יושבים בחדר, יעל לומדת ואני עובד במחשב - עושה עבודות-תחזוקה באתרים שאני מנהל .

מהסלון אני שומע את ההורים והשכנים דנים בתרופות הומיאופטיות, ואבא מסביר קצת על הגישה המדעית לבדיקת תרופות.  את החשיבה המדעית שלי קיבלתי ממנו... מגיל צעיר הוא קנה לי ספרי מדע פופולרי וגם הסביר לי את הכל בצורה פשוטה ומעניינת...

האוירה בחדר רגועה ונעימה, ופתאום...

חסר הכרה (ל"ד בעומר, י"ט באייר ה'תשס"ד, 1:08)

אמא נכנסת לחדר ואומרת " אבא לא מרגיש טוב - היו לו קשיי נשימה וכאבים בחזה! ".

אני מייד רץ לחדר, רואה את אבא שוכב על הבטן על מיטתו, וקולות של חרחור נשמעים ממנו.

אני חושב " אבא הוא אדם בריא; אם הוא לא מרגיש טוב, הוא בטח צריך מאוורר (אני מקרב אליו את המאוורר) , אולי כוס מים או קרח, והכל יהיה בסדר ". אני לא מעלה בדעתי שאבא חסר-הכרה כי זה בלתי-נתפס - זה פשוט לא מתאים לו. אני רץ לחדר, מסתכל על הדף עם ההוראות למצבי-חירום שתלוי על הקיר, ומחפש משהו שקשור ללחץ בחזה - התקף לב או משהו כזה, אבל לא מוצא... אני מחפש את הספר "החייאה לכל" שקניתי פעם אבל לא מוצא...

אמא מתקשרת למשר"ל ושואלת " מה עם הנט"ן? הם מגיעים? זה ממש דחוף - המצב שלו קשה! ". הם אומרים לה בטלפון שצריך  לעשות החייאה!. אמא מנשימה, אני צועק " מה לעשות? מה לעשות? " בסוף אני לוקח את הטלפון והם אומרים לי לבדוק דופק בצואר (" אני לא מרגיש דופק, אבל ייתכן שאני לא יודע לבדוק... "), ולעשות עיסויים.

 ואז הצוות של הנט"ן מגיע ונכנס לפעילות...

עוד מעט הוא יתעורר (ל"ד בעומר, י"ט באייר ה'תשס"ד, 1:14)

הם אומרים " לא כדאי לכם להסתכל, זה לא נעים ", אז אני יוצא, כדי לא להביך אותו. בטח עוד מעט הוא יתעורר, ולא יהיה לו נעים לדעת שראינו אותו במצב כזה.

בינתיים אין לי מה לעשות, אני לא יכול לעזור, אז אני מנסה להתפלל, אבל זה מאד קשה לי. לראות את אבא במצב כזה - זה ממש מפחיד.

המחשבות שלי עדיין נמצאות קצת באתרים שלי, אז אני מזכיר אותם בתפילה: " כל "אתר הניווט בתנ"ך" שאני מנהל הוא בזכות הפרקים שקרא לי אבא לפני השינה כשהייתי ילד ; אם יש משהו באתר הזה שנחשב ל"מצוה", אז המצוה הזאת היא בזכותו. חוץ מזה, הוא תמיד עוזר בכל התחומים, לי ולכולם; הוא מכבד את אביו אברהם, שיחיה לאורך ימים טובים, מבקר אותו כל יום, מתקן לו כל דבר שמתקלקל ועושה בשבילו סידורים; הוא אדם כל-כך טוב - מגיע לו להיות בריא... "

הזמן עובר ואבא לא מתעורר; אני הולך לראות אותו, ומתפלל את התפילה שבתורה " אל נא רפא נא לו ".  

 

הם אומרים " המצב קשה, אנחנו לא מצליחים להחזיר לו את הדופק... "

אני במתח נוראי, כבר על סף דמעות... מסתובב בבית הלוך ושוב ולא מצליח להתרכז בשום דבר... " אולי יהיה לי יותר קל להתפלל עם ספר תהלים " אני חושב לעצמי, ושוב מזכיר את זכויותיו של אבא: " בזכות ההערכה שלו לתנ"ך יש תנ"ך בכל מקום בבית, אפילו כאן... .

אני שוב עובר ליד החדר ורואה את אחד הרופאים מדבר עם אמא...

אני הולך למטבח, ואז אמא באה ואומרת לי "אראל, הם לא הצליחו

[כתב: אראל סגל]