פירוש שד"ל על בראשית פרק ה

קוד: שד"ל בראשית ה בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: בעילום שם

חומש בראשית - פרק ה'

[א] זה ספר : ספירה וסיפור, והוא נמשך למטה. תולדות : זרע וזרע זרעו עד נח.

[ב] ויברך אותם : פרו ורבו. ויקרא את שמם אדם : כמו שהאדם קרא שמות לשאר בעלי היים, לאות שהם נתונים תחת ידו, כך ה' קרא שם לאדם להורות כי הוא אדונינו ואנחנו עבדיו. ויקרא את שמם אדם : הוא שם המין, וכולל הזכר והנקבה,

[ג] וילד בדמותו כצלמו : נראה כי זה נאמר לכבוד זרע שת, שממנו יצאו כל בני עולם שאחר נח, כלומר זה היה דומה לאדם, ולא קין שהיה רע מעללים.

[ה] ויהיו כל ימי אדם אשר חי : אין מנוס מהודות, כי החיים הארוכים הנזכרים כאן הם כמשמעם, והשנים שנים כשנותינו מי"ב חדשים, כי למטה בסיפור המבול אנו רואים, כי שנת שש מאות לחיי נח היתה כשנים שלנו. וגם בין שאר העמים הקדמונים מצאנו קבלה, שהיו הדורות הראשונים חיים עד אלף שנה, עיין יוסף פלאויוס. והמשורר היוני הסיודוס בדברו על אנשי דור הכסף, שהיה אחרי דור הזהב כתב: הנער בן מאה שנה היתה אמו מגדלתו בביתה. ונ"ל כדעת קליריקוס כי לא הזכיר הכתוב רק אותם שיצא מהם נח, כי הנה שת לא היה הבכור, והזכיר אותו ולא את קין, ולפי זה אין לתמוה, מדוע לא הולידו עד הזמן הנזכר כאן, ואדם אולי קודם הולידו את שת הוליד בנות ולא בנים, וכשילדה חוה את שת אמרה, כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל על שהיה זכר. ודעת הרמב"ם היא, כי לא האריכו ימים כל כך ככתוב כאן, רק היחידים הנזכרים כאן, ולא כל אנשי הדורות ההמה, (מורה נבוכים ספר שני פרק מז) וזה רחוק מאד.

[כד] ויתהלך חנוך את האלהים : קרוב לענין הליכה בדרכי ה', כמו את האלהים התהלך נח (למטה ו' ט' ) שפירושו לפניו איש צדיק תמים היה. ואיננו וגו' : מת קודם זמנו, כי לקחו ה', כלומר המיתו ולקחו אליו (כמו אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני, תהלים מ"ט ט"ז) מפני שהלך בדרכי האל יותר משאר האדם, וזו ראיה ברורה על אמונת הישארות הנפש ועל אמונת השכר לנפש. ויש אומרים כי חנוך לא מת (מס' דרך ארץ סוף פרק א') אמנם אין כן דעת רוב רז"ל. ודע כי נמצא זכר ורמז לחנוך גם בין העמים הקדמונים.

[כט] זה ינחמנו וגר : התנחם בהולד לו בן מעצבון ידיו בעבודת האדמה, ואין צורך שיהיה המאמר דרך נבואה, אלא כאדם האומר: הדבר הטוב הזה יהיה נחמתי מדבר אחר רע. ובאמת מי שיש לו זרע הוא מתנחם בעמלו ויגיעו, כי ייגע לטובת זרעו אשר אהב, ומי שאין לו בנים על הרוב מתעצל בעבודתו ואומר: ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה? ואולי ויקרא אינו הוזר ללמך, אלא קרא הקורא, ונקרא שמו נח לא בהולדו אלא אחר שנים הרבה, וזה אחר שהמציא את היין, אז אמרו בני דורו זה ינחמנו ממעשינו על היין המשמח לבב אנוש ומנחם הפועלים מיגיעם ומעמלם. ינחמנו : שורשו נחם, לא נח, אך נראה כי מתחילה היה שורש נח מורה שני הענינים, ואח"כ הוסיפו בו המ"ם להבדיל ביניהם, כידוע בשרשים הרבה.

[לב] ויהי נח וגו' : בן חמש מאות שנה התחיל להוליד שלושת. הבנים האלה, זה אחר זה. את שם את חם ואת יפת : הנכון כדעת רמב"ן , כי יפת הוא הגדול, כמו שכתוב אחי יפת הגדול (למטה י' כ"א ) וחם הוא הקטון ככתוב את אשר עשה לו בנו הקטן (למטה ט' כ"ד ), והקדים שם בעבור מעלתו לאו מפני שהוא אבי כל בני עבר וממנו יצאו אברהם וישראל), ואחר שהתחיל בשם הזכיר אחריו הם כי אחריו נולד, ואח"כ הזכיר יפת אעפ"י שהיה הראשון. ומתחלה הייתי אומר כרלב"ג, כי שם הוא הקטן כי מצאנו שהוליד את ארפכשד שנתים אחר המבול (למטה י"א י' ) ושהיה אז בן מאה שנה, והייתי אומר, כי מאחר שהתחיל נח להוליד בן חמש מאות שנה, הוליד בשנה ההיא את יפת, ובשנת תק"א הוליד את חם, ובשנת תק"ב הוליד את שם, ובשנת שש מאות בא המבול, ושנתים אחר המבול היה נח בן תר"ב שנים, ושם היה בל מאה שנה, ועתה רואה אני, שאין זה מוכרח, אלא בשנת ת"ק הוליד את יפת. ואחר שתי שנים הוליד את שם, ואחר זמן הוליד את חם. ומ"מ יש מכאן ראיה (כמו שכתב שם רש"י ז"ל ) כי שם איננו הבכור, ושיפה עשו בעלי הטעמים, שהדביקו מלות יפת הגדול (למטה י'   כ"א )   ולא נקדו אחי יפת במרכא טפחא.