פירוש שד"ל על שמות פרק טז

קוד: שד"ל שמות טז בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש שמות – פרק טז'

[ב] וילונו : עיין מה שכתבתי למעלה י"ד י"א .

[ג] מותנו ביד ה' : מיתה טבעית, כמות כל אדם (רשב"ם ורמבמ"ן). בשבתנו על סיר הבשר : ובמקום אחר (במדבר י"א ה' ) זכרנו את הדגה וגוי ולא הזכירו בשר; ואולי (כדעת אח"ם) הדגה והחציר וכו' הוא מה שהיו אוכלים חינם,   כלומר שהיו נותנים להם המצרים, אבל מי שהיה לו צאן ובקר הרבה בביתו היתה אשתו מביאה לו בשר ומבשלים אותו במקום שהיו עובדים עבודתם.

[ד] למען אנסנו : כאומר: עכשו הם מתלוננים והדין עמהם כי אין להם לחם לאכול, עכשו רוצה אני למלא חסרונם, אז אראה, אם ילכו בתורתי ולא ילונו עוד, אך ישמרו מצוותי בראותם שאני מיטיב להם, או בכל זאת לא יהיה לבם נכון עמי; וכל זה ע"ד דיברה תורה כלשון בני אדם. והנה המקרא הזה ושלאחריו הם קיצור דברי ה' שאמר למשה והוא לא נצטווה להגיד כל זה לישראל מיד, אלא אמר להם ערב וידעתם וכו'. וע, למטה פסוק כ"ב.

[ה] והכינו : לצורך השבת. והיה משנה וגו,; ואני אמטיר להם כפליים באופן שיוכלו להכין לשבת.

[ו] ערב וידעתם וגו' : כמו שמפרש למטה (ח') בתת ה' לכם בערב בשר לאכול, אז בראותכם שהוא מזמין לכם תאותכם תכירו כי הוא הוציא אתכם ממצרים, כלומר כי הוא רצה שנוציא אתכם משם ושנביא אתכם אל המדבר, ולא כמו שאמרתם: כי הוצאתם אותנו (רש"י ורשב"ם).

[ז] ובקר וראיתם את כגור ה' : אין הכוונה כלל (כדעת ראב"ע) על הכבוד שנראה בענן, אלא (כפירוש רש"י , רשב"ם, רמב"ן , ורמבמ"ן) על ירידת המן שהיה דבר פלא ונגלה בו כבוד ה'; ולא אמר כן בענין השלו כי היה השלו בהשגחת ה' אך לא נס גמור. בשמעו : ע"י המן הראה ה' כי שמע תלונותם.

[ח] בתת ה' לכם : זה שאמרתי יהיה ע"י שיתן ה' לכם וכו'

[ט] קרבו לפני ה' : נראה שלא היה עמוד הענן בהיותם חונים אלא בלכתם, רק אחרי הקמת המשכן היה הענן שוכן על המשכן גם בעת חנייתם, ככתוב כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו (במדבר ט' י"ח ); והנה כשדיבר אהרן אל העם, לא היה להם עמוד הענן, ופתאום נראה להם כבוד ה' בענן, כלומר, נראה להם הענן, והנה כשאמר להם אהרן: קרבו לפני ה', אין הכוונה שילכו לשום מקום ולא שיתנועעו לשום צד, אלא טעמו קרבו אלינו ונשמיעכם את דבר ה', ומיד נגלה ה' בענן כמקיים דברי משה, ולפיכך אמר משה אל אהרן: אמור אל כל עדת בני ישראל, כדי שאהרן יקראם והוא (משה) ידבר אליהם, ונראה כי תחילה כשאמרו להם משה ואהרן: וידעתם וגו' לא שמעו להם ולא נחו מתלונתם, ועכשו ע"י שראו הענן היטו אוזן לדבריהם, ואז אמר להם משה: כה אמר הי שמעתי את תלונות וגו' בין הערבים תאכלו בשר וגו' (למטה י"ב), ואע"פי שלא נזכר בתורה שאמר להם משה כן, הנה כיוון שאמר לו ה': דבר אליהם לאמר, אין ספק שאמר להם.

[יב] כי אני הי אלהיכם : כי אני ה' משגיח עליכם.

[יג] ותעל השלו : העופות האלה פורחים מארץ אל ארץ ונמצאים לאין מספר בארץ ערב שבאים שמה מים סוף ומעופפים קרוב לארץ וצדים אותם בידיים, וה' הזמינם להם בעצם היום ההוא שהיו מלינים מפני הרעב; ונראין דברי דון יצחק כי השלו לא בא להם אלא ביום ההוא בלבד, לא כל יום כמו המן (כדעת רמב"ן וקצת מרז"ל עי' ערכין ט"ו ע"ב תוס' ד"ה התאוו), עד ששב להם בקברות התאווה (במדבר י"א ל"א ). שכבת הטל : הטל שוכב ושטוח על הארץ.

[יד] ותעל שכבת הטל : כשעלה הטל באויר, כלומר כשזרחה השמש ונתפזר הטל באויר כמנהגו, אז נראה המן שהיה תחתיו (רש"י וקלעריקוס); ונ"ל כי מילת והנה מכרחת הפירוש הזה, כי אין והנה בכל מקום אלא אז ראה, אז ראו, אז נגלה הדבר. דק : ראו על פני המדבר ענין דק, עשוי גרגירים קטנים. מחספס : אין לו רע אף לא בשאר לשונות, ע"כ לא נדע ענינו; ביומא (ע"ה ע"ב) דרשו שנימוח על פיסת היד, ודבר שנבלע ברמ"ח איברים (כמנין מחספס); ומה שכתב רש"י כאן: וי"ל מחספס ל' חפיסא וכו',-איננו מן התלמוד, כי מה שאמרו טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמי שמונח בקופסא, אינני פירוש מחספס, אך הוא דרש נסמך על מה שכתוב ותעל שכבת הטל, ובס' במדבר (י"א ט' ) כתוב וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, ומזה דרשו טל מלמעלה וטל מלמטה. ואנקלוס לפי נוסח הספרים תירגם "מקלף" מל' מחשוף הלבן (בראשית ל' ל"ז ); אמנם הואיל ומצאנו בתרגום הפסוק הזה מילת כגיר נוספת שאין לה תבה בפסוק (כאשר העיר רש"י), והואיל ומצאנו כי גרסת רמב"ן ונוסחאות ישנות (ע' אוהב גר) דגיר שענינו עשוי חמרים חמרים, לבי אומר לי כי אולי "דגיר" הוא תרגום מחספס, ונ"ל כי הנוסח המכוון כך הוא: והא על אפי מדברא דעדק דגיר דעדק כגילדא על ארעא, ומילת מקלף תוספת היא שהוסיפו האחרונים כי לא הבינו מילת דגיר והיה נראה להם שאין כאן תרגום למילת מחספס, ותירגמו מחספס מן מחשוף (בראשית ל' ל"ז ) שתרגומו "קלוף" ועשו ממנו מקלף, ואין מקלף מתישב כאן כלל; וראב"ע ורד"ק פירשו עגול (וראב"ע בביאור הקצר כתב זה בשם יש אומרים); ורש"י פירש מגולה אולי משורש חשף, אעפ"י שאמר שאין לו דומה, כלו' בצורתו המרובעת (מחספס) ובסמ"ך במקום סין; וגוסעציוס פירש קשה כחרס, "חספא" תרגום חרס, ויד"מ פירש מל' ערבית דומה לשלג. ובתרגום ירושלמי: מסרגל, וסירגול ענינו שירטוט, אולי דעת המתרגם שהיה המן נקוד וטלוא בגוונים שונים. ולפי הענין הדעת נוטה יותר לפירוש יש אומרים שהביא ראב"ע, ולא שיהיה מחספס ענינו עגול, שא"כ למה לא יאמר עגול? אלא שיהיה מחספס תואר לדבר העשוי גרגרים עגולים קטנים, ולהיות מחספס מילה זרה חזר ופירש דק ככפור (אח"ם). ככפור : גליד הוא הטל הקרוש מפני הקור והוא גרגירים גרגירים, והנה המן הידוע ברפואות הוא מין שרף הנוטף מקצת עצים בזמנים ידועים, ובמדבר סיני נמצא ממנו הרבה הנוטף מעץ טמריסק בחדש סיון, וכבר היו גדולים ונכבדים מחכמי קדם שהאמינו שהוא יורד מן האויר על אילנות, והמן הנמצא בארץ פרס ונקרא בלשונם תרנגבין הוא לבן כשלג ודומה בצורתו לזרע גד, וגם הוא נמצא בקצת חדשי השנה בלבד ועל ענפי האילנות, וכן בסבוב ר' פתחיה בדברו על הרי אררט כתוב: וההרים מלאים קמשונים ועשבים, וכשירד הטל עליהם ירד המן עליהם, וחם השמש ונמס, ומי שמלקטים בלילה אם הוא ממתין הוא נמס, אלא לוקחים המן עם הקמשונים ועם העשבים וחותכים אותם, כי קשים הם מאד; והוא לבן כשלג, והעשבים והקמשונים מאד מרים, וכשמבשלים אותם עם המן יהיו מתוקים מדבש ומכל מיני מתיקה, ואם היו מבשלים אותם בלא קמשונים, אבריו היו מתפרדות מרוב המתיקה, והם כגרעינים קטנים ונתנו לו לאכול מעט ונמס בפיו והיה מתוק ונכנס בכל אבריו ולא היה יכול לסבול המתיקה, עכ"ל; והנה עם כל מה שהשתדלו החוקרים והכופרים לקרב ענין המן אל הטבע, עדיין על כרחם להודות כי המן הידוע אצלנו איננו מזון, וזה מלבד שאר נסים שהיו במן, שלא היה יורד בשבת ושהיה יורד ביום הששי לחם משנה, ושבשאר ימים היה מתליע ולא ביום השבת, וע' ראב"ע (פ' י"ג) ודון יצחק.

[טו] מן הוא : מה הוא, מן בקמץ בל' סורית מה, ומן בפתח מי, ע' אוהב גר עמוד 112.

[טז] איש לפי אכלו : לפי מה שצריך לאנשי ביתו לפי מספרם.

[יז] ויעשו כן בני ישראל וגו' : אם עשו כדבר משה לא לקטו (כפרש"י ואחרים) קצתם הרבה וקצתם מעט, אלא במידה עומר לגלגולת; ולמה נהפוך מה שהוא צווי ונעשה ממנו נס? והנכון כדעת ראב"ע, שלקטו המרבה והממעיט לפי מספר נפשות אהלו, אלא שהוא אומר וימדו בעמר מצא כל א' לפי מה ששיער, נראה שלדעתו לא לקטו במידה, אלא באומד, ואח"כ מדדו ומצאו שלקטו בכיוון עומר לגלגולת, וכן היה לדעת רלב"ג, וגם זה נס שאיל בו צורך; ולדעתי עשו כדבר משה ולקטו במידה עומר לגלגולת, וטעם וילקטו המרבה והממעיט לקטו זה הרבה וזה מעט לפי מספר הנפשות אשר באהלו, זה עשרה עמרים וזה חמישה, עומר לגלגולת במספר נפשות ביתו; ואח"כ מפרש וימדו בעמר, שהיתה לקיטתם במידה, לא באומד; ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, כלומר מי שלקט עשרה עמרים לא העדיף על שיעור הקצוב, ולא לקט יותר מעומר לגלגולת, ומי שלקט חמישה עמרים לא החסיר מן השיעור, לא לקט פחות מעומר לגלגולת, אלא איש לפי אכלו עומר לגלגולת לקטו.

[כ] וירם : ל' רמה ותולעה, לפיכך נקוד ג' נקודות להבדילו מענין רוממות, אעפ"י שגם בהיותו בשורש רמם היה משפטו וירם על משקל ויסב, ויקצוף עליהם משה : כי לא האמינו באלהים כאילו מחר לא יהיה להם מה לאכול, ולפיכך היה מתליע כדי שיצטרכו לסמוך על הנס, כי לא היה מטבעו להתליע כמו שלא היה מתליע ביום השבת.

[כא] וחם השמש : לא כשהיה השמש זורח, אלא כשהיה מתחמם, כלומר כפי מה שהיה חומו הולך ומתחזק על הארץ, היה המן נמס מעט מעט. מה שהביא רש"י מסנהדרין ס"ז ע"ב הוא לפרש מילת פשר שבתרגום, ומילת ונמס איננה בכ"י אחר מילת מפשיר, אלא אחר שבהן של ישראל כתוב: ונמס תרגומו פשר (וכו'); ואני שד"ל נ"ל שהם שני ענינים, וכן בעל הערוך עשה מהם שני ערכים.

[כב] לקטו לחם משנה : יפה אמר ראב"ע שהכתוב אומר לקטו ולא אמר מצאו; א"כ בכוונה ורצון לקטו לחם משנה, א"כ משה אמר להם כן ע"פ מה שאמר לו ה' (פסוק ה') אלא שלא פירש להם ענין השבת, ע"כ באו הנשיאים ויגידו למשה כי העם עשו כדברו ושאלוהו מה יעשו בו אחרי שכבר אמר להם: איש אל יותר ממנו עד בקר, וכן כתב דון יצחק.

[כג] את אשר תאפו אפו : מאחר שלא אמר: את אשר תאפו מחר אפו היום, נראה כדעת ראב"ע שאין הכוונה מה שבדעתכם לאפות מחר אפו היום, רק כך אמר להם: אפו ובשלו מן המן הזה כל הצריך לכם לאכילת היום הזה ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד למחר, ומחר אומר לכם מה תעשו; והנה אפשר היה לומר כי כמו שעשו מלאכה כמה וכמה שבתות קודם זמן ירידת המן כן עשו מלאכה בשבת ההוא הראשון, אלא שלא לקטו המן מפני שלא ירד; ומה שכתוב למעלה (פסוק ה') והכינו את אשר יביאו, מדבר בכל השבתות חוץ מהראשון; ומה שכתוב למטה (פסוק ל') וישבתו העם ביום השביעי, מדבר על שאר השבתות או על היציאה ללקוט את המן או על שאר מלאכות חוץ ממלאכת אוכל נפש; אמנם ממה שאמר להם משה: אכלוהו היום, ולא אמר: בשלוהו היום ואפוהו היום, נראה יותר כי ביום השבת ההוא אכלו את המן חי בלא בישול שהרי היה ג"כ נאכל כמות שהוא הי. אפו : בא צרי במקום חטף להרחבת האל"ף ע"ד ל' סורי (ע' אוהב גר עמוד 95 ודקדוקי 5183), כמו ואסערם (זכריה ז' י"ד ) אתיו (ישעיה כ"א י"ב ).

[כו] וביום השביעי שבת : ביום השביעי יהיה לכם שבת, ולא יהיה בו מן ( רש"י ); וראב"ע אמר כי מילת בו תוספת ביאור, ואין הדבר כן, כאשר כבר העיר הרמבמ"ן (בביאור בנתיבות השלום בא: לפי הנראה אין כאן תוספת ביאור כלל, כי הם שני מאמרים נבדלים, וביום השביעי הוא שבת כלומר אף ענין ירידת המן ולקיטתו יהיה שבת ביום השביעי, לכן לא יהיה בו המן, ותיבת שבת נשוא המאמר הראשון, ולא יובן המאמר השני כלל בלי מילת בו, וכן המתיק רש"י ז"ל במתק לשונו וכתב: וביום השביעי שבת, שבת המן, לא יהיה בו.); אמנם אמת הוא כי בי"ת של "וביום" איננה צריכה, כי די היה אם יאמר ויום השביעי שבת (ככתוב בעשרת הדיברות למטה כ' ט' ), ודוגמת זה למטה (ל"א ט"ו ) וביום השביעי שבת שבתון קדש לה', וכן (ל"ה ב' ) וביום השביעי יהיה לכם קדש, ובן ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש (למטה י"ב ט"ז ); ואעפ"י שאין הביתי"ן הללו צריכות, אינן יתרות, כי ביום השביעי שבת פירושו ביום השביעי תשבותו, וכן ביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון, פירושו ביום השביעי תקראו מקרא קדש ותשבותו.

[כח] ויאמר הי אל משה : שיאמר אל העם: עד אנה מאנתם כראב"ע).

[כט] ראו : הבינו כי ה' נתן לכם את השבת, כי ה' הוא שציוה אתכם על השבת. שבו איש תחתיו : באהלו (ראב"ע), כמו ולא קמו איש מתחתיו (למעלה י' כ"ג ). אל יצא איש ממקמו ביום השביעי : ללקוט המן, עיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר, ואיסור תחומין מדברי סופרים (רש"י ); והנה כמו שלדורות היו צריכים לשבות מצאת אל השדה לעבוד האדמה או לרעות הבהמות, כן הם לא היתה להם מלאכה אחרת למצוא מחייתם רק לצאת וללקוט המן, נאסר להם לצאת ממקומם ללקוט המן כי היא עיקר עבודתם.

[ל] וישבתו העם ביום השביעי : ביום ההוא ומשם והלאה בכל שבת ושבת.

[לא] כזרע גר : בצורתו, ולבן במראהו (רשב"ם) גד תירגמו הקדמונים קוריאנדר. כצפיחת בדבש : בצק הנילוש בדבש, והמילה משורש צפח שענינו בערבית שטיחה, בצק שטוח ודק, וקרוב לצפח טפח, ומזה טפח ומטפחות כולם ענין שטיחה; והגה במקום אחר (במדבר י"א ח' ) כתוב והיה טעמו כטעם לשד השמן, והנכון כדברי רשב"ם וראב"ע כי כשהיה נאכל כמות שהוא הי היה טעמו כצפיחית בדבש, וכשהיו טוחנים אותו היה טעמו כטעם לשד השמן.

[לג] צנצנת : אין לו חבר במקרא, ואף בלשונות הקרובות ללה"ק, וגזניוס מדמהו לטנא [בארמית ובתלמוד צנא, ומזה לדעתי ואל מצינים יקחהו (איוב ה' ה' )] ומפרש מין סל וקופה, וזה רחוק, כי המן היה גרגירים קטנים, מלבד כי אין הסל והקופה עומדים לדורות; ואנקלוס תירגם: צלוחית, ורש"י פירש שהוא כלי חרס, ובתרגום היוני המיוחס לע' זקנים: סל זהב. והנח אותו לפני ה' : זה אמר משה לאהרן אחר שהוקם המשכן, ושלושת המקראות הללו (ל"ג-ל"ה) כתבם משה בשנת הארבעים,

[לד] לפני העדות : לפני ארון העדות שנקרא כן ע"ש הלוחות שבהן מצוות ה' ועדותיו.

[לה] ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו' : אין שום ראיה לומר (כדעת קצת) שלא כתב משה את המקרא הזה, כי משה בסוף ימיו היה יכול לכתבו, ובפרט אחר שלא כתב וישבות המן ככתוב ביהושע (ה' י"ב ), רק אמר שאכלו את המן עד בואם אל קצה ארץ כנען, מקום שהיו שם בסוף ימיו של משה. ומה נעמו דברי רבנו סעדיה גאון (בהקדמת ס' האמונות והדעות) כי ענין המן נפלא מכל שאר הניסים, כי דבר המתמיד יותר נפלא מהנפסק, כי לא יעלה בדעת תחבולה שתכלכל עם מספרם קרוב לאלף אלפים אדם ארבעים שנה לא מדבר, כי אם ממזון מחודש יחדשהו הבורא להם באויר, ואילו היה שום פנים לתחבולה לקצת מזה, היו מקדימים אלו הפילוסופים הקדמונים והיו מכלכלים תלמידיהם בו; וגם לא יעלה על הדעת שיהיו המון בני ישראל מסכימים לבדות מלבם הענין הזה ולהוריש לבניהם הסיפור הזה, אם לא היה כן באמת, ואף לא שיהיו בניהם מקבלים מהם הסיפור הזה, אם היה, שהם התפרנסו בדרך טבעי, ע"ש; וע"ז יש להוסיף כי ענין המן היה ביד ישראל לבחון אותו בכל יום ויום לדעת אם היתה למשה שום תחבולה בו, כי לא היו שם קולות וברקים שיעכבום מחקור היטב איך היה הדבר; באופן שלא יצוייר בנס הזה שום חשש זיוף, ע"כ הוא לדעתי יסוד אמונתנו בתורה מן השמים.

[לו] עשירית האיפה : עיין רש"י ; ושיעור המידות לא נודע לנו רק בקבלה, ונראה שהיתה האיפה מפורסמת וידועה אצלם יותר (דון יצחק), ושם עומר בלתי נהוג כ"כ, וכן תראה כי בכמה מקומות כתוב בתורה עצמה עשירית האיפה, גם מילת עשרון לעד, ואעפי"כ עיקר שמו עומר, אולי הוא שיעור הדגן היוצא מעומר שבלים; וכן החומר (שהוא עשר איפות יחזקאל מ"ה י"א ) אולי הוא מידת הדגן היוצא מכרי, או חומר (לשון חמרים חמרים למעלה ח' י' ) של מאה עמרים, ועל שם כרי נקרא ג"כ כור.