פירוש שד"ל על שמות פרק יד

קוד: שד"ל שמות יד בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש שמות – פרק יד'

[ב] מגדול : נזכרת גם בירמיה מ"ד א' ומ"ו י"ד ויחזקאל כ"ט י ול ' ו' בעל צפן : נראה בי צפון הוא שם אליל שהיה אצל המצרים מלאך רע ונראה שקראו בשם זה מקומות ארץ בלתי נעבדת אשר בין נילוס ובין ים סוף, וזה כדי להטעות את המצרים שיאמרו קשה יראתם (כדברי רש"י ), כי כשקרבו אל האליל הרע ההוא תעו בדרכם ונבוכו, ואולי ג"כ כשיראו שחונים במקום ההוא יבינו שאין בדעתם לחוג חג, כי לא היה מקום ראוי לכך, להיותו קדוש לאליל רע.

[ג] סגר עליהם המדבר : המדבר סגר עליהם את דרכם (רמבמ"ן).

[ה] כי ברח העם : שאין בדעתם לחגוג חג ולחזור, כי חנו לפני בעל צפון. ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם : אין הכוונה   שנשתנה לבם, אלא כמו נהפך אל הרודף (יהושע ח' כ' ), אף כאן אחר שהכירו שהם בורחים, פנה לבבם אליהם, כדרך שאדם פונה לבבו לכל דבר שיהיה בידו ואבד ממנו, כי כשהיו ישראל תחת ידם לא היו מכירים כמה היתה עבודתם מועילה להם, ועכשיו שברחו התחילו להתבונן בדבר ואמרו: מה זאת עשינו וגו'.

[ו] ויאסור את רכבו : רכב תיקרא הבהמה שרוכבים עליה, כמו ויהרוג דוד מארם שבע מאות רכב (ש"ב י' י"ח ), ויעקר דוד את כל הרכב (שם ח' ד' ), ושבעתם על שלחני סוס ורכב (יחזקאל ל"ט כ' ), אף כאן נ"ל רכב הסוסים שרוכבים עליהם הפרשים. ואת עמו : ההולכים רגלי; ולא אכחיש שהיו שם ג"כ מרכבות, שהרי כתוב ויסר את אופן מרכבותיו (למטה כ"ה), אבל ל' אסירה נופל על הבהמה, כמו אסרו הסוסים (ירמיה מ"ו ו' ), ואסרתם את הפרות בעגלה (ש"א ו' ו' ), כי אם הסוס אסור והחמור אסור (מ"ב ז' ד' ); ואין לטעון מן ויאסר יוסף מרכבתו (ברא' מ"ו כ"ט ) כי אמנם גם מרכבה נאמר על הסוסים, ובפרט על ארבעה סוסים, ככתוב ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה (מ"א י' כ"ט ), ואח"כ קראו לכלי מושב שהסוסים מושכים רכב ומרכבה, כמו רכב ברזל (יהושע י"ז י"ח ), גם כי לא הרי מושב כהרי מרכב, ולא יצדק ל' רכיבה על הישיבה במרכבה, אלא על הרכיבה ע"ג בהמה, ורק דרך השאלה קראו לכלי שיושבים בו מרכבה ורכב.

[ז] שש מאות רכב בחור : אחר שלקח כל רכב מצרים, אין צורך לומר שלקח שש מאות רכב בחור, אלא הכוונה שהיו לו רכבים נבחרים יותר מן המספר הזה, אך לא לקחם כולם עמו, למען יהיה הנשאר לפלטה, ושאר כל רכב מצרים שלא היו כ"כ חשובים לקחם כולם. ושלישים על כלו : אנשים גבורי חיל; ודעת ראב"ע כי השני במעלה אחר המלך נקרא משנה (וזה אמת) והשלישי לו נקרא שליש; ודון יצחק אמר שהיה כל א' מהם שר על שלושים איש; ובתרגום יוני המיוחס לע' זקנים tristatai, ופירש אוריגנס שנקראו כן הנלחמים במרכבה, להיות בכל מרכבה ג' אנשים, אחד מנהיג ושנים נלחמים, וכן דעת גזניוס; ויש אומר שהם הנקראים ברומית triarii שהיו קרבים למלחמה באחרונה, אחר שנפלו שתים מערכות אחרות, וגם אמר כי אולי אין שליש אלא גבור מאד כי השלוש מורה על מעלה שאין כמוה כמו (ישעיה ו' ג' ) קדוש קדוש קדוש.

[ח] ביד רמה : לא היו דואגים כלל עד שראו פרעה ועמו רודפים אחריהם, אז וייראו מאד (רשב"ם), וכמוהו והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר ט"ו ל' ). ואונקלוס תירגם: בריש גלי, כי גילוי הראש היה אצלם מורה העדר היראה, וכיסוי הראש היה סימן כניעות.

[ט] כל סוס רכב פרעה : כל סוסי רכיבה שלו, סוסים שרוכבים עליהם פרשים. והנה לכאורה אחר שהוא מזכיר הפרשים לא היה צריך להזכיר הסוסים, אך הזכיר הסוסים בפני עצמם כדי לצייר לנו הסיבות אשר גרמו מחיתת ישראל, כי מלבד מה שהפחידה אותם ראיית הפרשים והחיל, גם ראיית הסוסים ביעתה אותם מאד. והזכיר תחילה הסוסים, כי הם הנראים והנשמעים תחילה, ואח"כ ראו הפרשים, ואח"כ ראו אנשי החיל.

[י] הקריב : פועל עומד, נעשה קרוב.

[יא] המבלי אין : שתי שלילות, והיה די באחת, וכן הרק אך במשה (במדבר י"ב ב' ). מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים : והלא בעיניהם ראו כל המכות, אשר הכה ה' את מצרים, 'וראו כי לא משה פעל כל זאת? ודון יצחק אומר כי אולי חשבו כי רצון ה' להקל את עול מצרים מעליהם ולהרויח להם מעבודתם, ולא שיצאו משם, וזה לא ייתכן, כי אמנם משה הזכיר להם ענין היציאה משם, ובענין הפסח אמר להם: והיה כי יביאך ה' אל ארץ וגו' (למעלה י"ג י"א ); והנכון לדעתי כי לפי דעת אנשי הדורות ההם היו כהני האל וכל העומדים בסודו יכולים לפעול פעולות למעלה מן הטבע בכח אלהי, גם בלא צווי האל עצמו, כי לפי דעתם היה האל כורת ברית עם כהניו היודעים דרכי עבודתו, והיה ניסת להם ועושה רצונם (ועיין מה שכתבתי בישעיה א' י"א), לפיכך היה אפשר לישראל שבאותו הדור להאמין כי מכות מצרים היו אותות

ומופתים למעלה מן הטבע, ושעם כל זה לא היתה יציאתם ממצרים ברצון אלהי, אלא ברצון משה.

[ יב ] הלא זה הדבר וגו' : לא מצאנו שאמרו לו כן, והכותים הוסיפו אחר פסוק (ו' ט') ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה: "ויאמרו אל משה הול נא ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר"; אבל איך ייתכן שבתוך צער העבודה הקשה תעלה על לבם סכנת המדבר? ואם היה שחששו למות במדבר, א"כ מה שלא שמעו אל משה לא היה מקוצר רוח ומעבודה קשה אלא מחכמה ותבונה ויישוב הדעת שדאגו למות במדבר. והנכון כמו שאמרו במכילתא (בשלח ב'): והיכן דברו? ירא ה' עליהם וישפוט (ה' כ"א) כי אז התרעמו על שהכביד פרעה את עולם ואמרו למשה: אילו לא באת, היינו עובדים את מצרים בשלום, ואמנם סוף המאמר: כי טוב לנו עבוד את מצרים, נראה (כדעת דון יצחק) שהוא פירוש ותוספת שהוסיפו עתה, ואמנם מה שאמרו "ממותנו במדבר" ולא אמרו "ממותנו בחרב מצרים", הוא מפני שהם לא עלה על דעתם לערוך מלחמה עם המצרים אדוניהם, ומיד נטה לבם לנוס, ולא היה לפניהם אלא הים והמדבר, והיה נראה להם כי עכ"פ אין להם אלא מיתה, ומשה הבין זה ואמר להם שלא ייראו כי ה' ילחם להם במצרים.

[ יג ] כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תסיפו לראתם עוד עד עולם : ראייה שראיתם אותם היום, כלומר אחרי הראייה שראיתם אותם היום, לא תוסיפו לראותם עוד. והנה רז"ל (ירושלמי סוכה פרק ה' הלכה א') עשו מזה מצוות לא תעשה, וראיה לזה מה שאמר: וה ' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך היה עוד (דברים י"ז ט"ז ), ולפי הפשט כאן היא בלא ספק הבטחה, ויש בכללה מצווה, כלומר מבטיח אתכם שלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, וגם אתם אין ראוי לכם שתשובו עוד אצלם ברצונכם. ותלמידי מוהר"ר דוד חזק מפרש בהיפוך המילות, כאילו כתוב: כי את מצרים אשר ראיתם היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, המצרים האלה שאתם רואים היום לא תוסיפו לראותם עוד, וכן תירגם היירונימוס.

[יד] תחרישון : ענין שקט כחרש לא ישמע, כמו אלהי תהלתי אל תחרש (תהלים ק"ט א' ), וכן שורש חשה, כמו אל תחרש ממני פן תחשה ממני (שם כ"ח א' ), ואנחנו מחשים (מ"א כ"ב ג' ), וע ' בראשית ל"ד ה' .

[ טו ] מה תצעק אלי : לא הודיע ה' מתחילה למשה ענין קריעת ים סוף רק אמר לו סתם (פסוק ד') ואכבדה בפרעה וגו', לפיכך כאשר ראה משה את מצרים נוסע אחריהם, לא ידע איך ובמה יושיע הקב"ה לישראל ואמר לישראל: התיצבו וראו, כדי לחזק את לבם, ואח"כ התפלל אל ה' ( רמב"ן ורמבמ"ן).

[כ] ויבא בין מחנה : היום כ"א אייר תרי"ט נ"ל שהדבר כמשמעו, מלאך להוד וענן לחוד, כי לכך שינה הכתוב ואמר במלאך: וילך מאחריהם, ואמר בעמוד הענן: ויעמוד מאחריהם, ויבא בין מחנה, לא הענן אלא המלאך, והוא היה ענן וחשך לאלו ויאר את הלילה לאלו . ויהי הענן והחושך : למצרים, כי עמוד הענן הלך אחרי ישראל. ויאר את הלילה : מלאך ה' הנזכר למעלה האיר את הלילה לישראל, כלו' בבוא הלילה היה להם עמוד האש כמשפט כל הלילה. ולא קרב זה אל זה : מחנה מצרים אל מחנה ישראל ע"י הענן והחושך שהיה לפני המצרים,

[ כא ] ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו' : קריעת ים סוף לפי שהיא מסופרת בתורה היתה מעשה נסים מעורב עם הענינים הטבעיים, שהרי אם לא היה האל רוצה להשתמש כלל בכוחות הטבע, רוח קדים עזה למה? והכתוב אמר בפירוש כי ה' הוליך את הים ברוח עזה, וכ"כ רשב"ם: כדרך ארץ עשה הקב"ה שהרוח מייבש ומקריש את הנהרות, על כן בכוונה לפרש איך היה הדבר, קלעריקוס (ואחריו רבים) אמרו כי בני ישראל עברו בים סוף לצד קצהו הצפוני לצד סואס ופי החירות (וכן היא בקבלת הישמעאלים) ועברו בו בשעה שהוא חוזר לאחור ומימיו חסרים, אמנם בנטות משה את ידו על הים שלה ה' את הרוח העזה ונשבה מצפון לדרום ועיכבה את המים מלמהר לשוב למקומם, באופן שנמשך החסרון שעות הרבה יותר מן השיעור הנהוג: ואמרו כן, מפני שאם היה כח הרוח לבדו מייבש הים, לא יובן איך יוכלו בני אדם לעבור בו ולא תישאם הרוח. ודוגמת זה הביא קלעריקוס שאירע בהולנד בשנת 1672, שהיו האנגלים במלחמה עם ההולנדים ונשבה רוח חזקה והמשיכה חסרון מי הים עד י"ב שעות, ולא יכלו האנגלים לבוא היבשה, ותהי תשועה גדולה לאנשי הולנד; והוא קלעריקוס וההולכים אחריו אומרים כי אין רוח קדים זה מזרחי ממש אלא צפוני, ושאמנם להיות רוח הקרים במקומות ההם עז וקשה, היו קוראים כל רוח קשה בשם רוח קדים, כמו ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהלים מ"ח ז' ), רוח הקדים שברך בלב ימים (יחזקאל כ"ז כ"ו ), ברוח קדים אפיצם לפני אויב (ירמיה י"ח י"ז ), הגה ברוחו הקשה ביום קדים (ישעיה כ"ז ה' ), ישאהו קדים וילך (איוב כ"ז כ"א ). אמנם החכם יאסט אומר, כי לא היה בקריעת ים סוף מבוא כלל לחזרת מי הים לאחור כמנהג הטבעי, אלא שהיה הענין כולו ע"י רוח סערה גדולה וחזקה מאד, ומה שיקשה איך יוכלו בני ישראל לעבור בים בזמן הסערה, הוא אומר כי הסערה היתה ביום הקודם ובלילה שלפגיו ושמה את הים לחרבה, ומשה העביר ישראל בים אחר עבור זעם הסערה וקודם שישובו המים למקומם; והוא מפרש ויולך ה' את הים, וכבר הוליך. יהיה איך שיהיה, אין ספק שהיה הענין במעשה נסים מעורב עם דרכי הטבע, וכבר הוכיח החכם ניעבוהר אשר היה שם בשנת 1762 כי לא ייתכן כלל לומר שהיה הענין כולו בדרך טבעי, כי אעפ"י שהוא עצמו עבר בים סוף אצל סואס על הגמל, והערבים אשר עמו הלכו בו ברגליהם, והיו המים מגיעים רק עד ברכיהם, הנה לא ייתכן זה לעם רב כישראל, והשיירות ההולכות מן קהיר להר סיני מעולם לא עברו בים סוף, אעפ"י שאם היה זה אפשר היתה בזה תועלת גדולה להם; מלבד כי ידוע הוא כי זה ג' אלפי שנים היה הים עמוק ורחב ממה שהוא עתה, וקרקע הים היה נעשה במשך הדורות ע"י החול הנוסף בו גבוה הרבה ממה שהיה מקדם. ולענין מה שהקשו קצת איך יכלו בני ישראל לעבור בים סוף אחרי אשר בקרקעיתו הרבה קורלים (אלמוגים) גם לזה כבר השיב החכם ניעבוהר הנזכר, כי אין זה כלל בקצה ים סוף לצד סואס כי שם הקרקע כולו חול ונוח לעבור בו; וכן העיד החכם הנ"ל כי גם הסוף הגדל לרוב בים סוף איננו גדל כלל בקצהו הנזכר; ודע כי ענין יבושת מי ים סוף נשאר בקבלה גם אצל גויי הארץ כי כן דיאודורוס סיקולוס הזכיר כי אנשי אומה אחת המתפרנסת מדגים היושבת אצל ים סוף היה להם קבלה מאבותם כי פעם אחת נעשה כל הים ההוא לחרבה, ורנ"ה וייזל ע"ה לפי מה שמצא בס' החכמה המיוחס בשקר לשלמה המלך העמיס על סיפור התורה אותות ומופתים שלא לצורך, ואמר כי קרקע הים התנשא והגביה עצמו למעלה, ומי הים נבקעו ונערמו משני צדי הדרך החדש ההוא וקמו כמו נד עד שעברו ישראל, ובבוא המצרים נפל פתאום קרקע הים למטה, והמים נפלו וכיסו את המצרים; ע' בפירוש ידידי החכם י' ש' ריגיו [י' ש' ריגיו בביאורו לתורה כותב כאן: ויולך ה' את הים, הים שהוא החלל חלף הלך לו ואיננו עוד כל הלילה, כי לא שב לאיתנו עד הבוקר, ותחת שהיה החלל מלא מים, נסתם ע"י התהום שעלה, והיה זה ע"י רוח קדים עזה, כלומר ע"י רוח פלא שעליו נופל תואר עזה, והמשילו לרוח קדים שהוא חם ומייבש הקרקע; ויבקעו המים, זה היה תולדה נמשכת מעליית התהום, שדחק בעלייתו את מי הים לצד זה ולצד זה ובקע אותם ולפי שתהום בקע אותם ולא היה עיקר הפלא בבקיעה הזאת, אמר ויבקעו בבנין נפעל] וע ' בפי' ראב"ע (למטה כ"ז) דעת חוי שהיה אומר כי הכול היה ע"ד הטבע, ותשובות ראב"ע על חלומותיו. ויולך ה' את הים : כמו ונלך את כל המדבר (דברים א' י"ט ), ידע לכתך את המדבר (שם ב' ז' ), לאורו אלך חשך (איוב כ"ט ג' ), אשר הלך חשכים (ישעיה ד' י' ), והנה ויולך ה' את הים ברוח קדים אינו אלא כאילו כתוב ויולך ה' בים רוח קדים, הרוח הוא שהלך, לא הים, והאל הוליך את הרוח כמו למעלה (י' י"ג ) וה ' נהג רוח קדים בארץ (כ"א אייר תרי"ט).

[ כב ] והמים להם חומה וגו' : לדעת ראב"ע נקרשו המים ואחר שעברו ישראל נמסו וכמו שכתוב למטה (ט"ו ח' ) נערמו מים נצבו כמו נד; והנכון כדברי רלב"ג ודון יצחק, לא שהיו המים גבוהים מימין ומשמאל, אלא שהרוה העתיקם שם והיה מונע אותם מהיותם ניגרים, כמו שנראה בגלי הים הנאספים על שפתו בעת זעפו, ונעשה אז הדרך אשר עברו בו בים כמו גשר ההולך מצד אל צד ומשני הצדדים נערמו המים ולא יכלו לעבור ולשטוף הנתיבה, עכ"ד דון יצחק; ומליצת "להם חומה" ענינה שהיו המים סביבותם מימין ומשמאל, לא שהיו כחומה ממש וכמו נד, אעפ"י שדרך מליצת השיר אמר (למטה ט"ו ח' ) נצבו כמו נד, וכן הביא קלעריקוס ראיה ממליצת נחום (ג' ח' ) היושבה ביאורים מים סביב לה אשר חיל ים מים חומתה.

[כד] באשמרת הבקר : בסוף הלילה, כי הלילה נחלק למשמרות, והאחרונה נקראת אשמורת הבקר. וישקף ה, אל מחנה מצרים : פנה אליהם לרעה, והיה זה ע"י עמוד אש וענן ששלח לפניהם, ונראה שהכוונה רעמים וברקים וחיצי שדי, כמו שאמר המשורר (תהלים ע"ז ט"ז ) גאלת בזרוע עמך וגו' ראוך מים אלהים וגו', זרמו מים עבות קול נתנו שחקים אף חצציך יתהלכו, קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ; וכן מצאנו ל' המם אצל ברקים וקולות, וירעם ה' בקול גדול ביום ההוא על פלשתים ויהמם (ש"א ז' י' ), וברקים רב ויהמם (תהלים י"ח ט"ו ), ברוק ברק ותפיצם שלח תציך ותהמם (שם קמ"ד ו' ), וכן ספר יוסף פלאויוס. ויהם את מחנה מצרים : שורש המם מורה לפעמים השחתה והשמדה, כמו להמם מקרב המחנה (דברים ב' ט"ו ), אכלני הממני (ירמיה נ"א ל"ד), להמם ולאבדם (אסתר ט' כ"ד ), ולפעמים פזור, אמנם פיזור שאחר מפלה והשחתה, כמו והמתי את כל העם אשר תבא בהם, ונתתי את בל אויביך אליך עורף (שמות כ"ג כ"ז ), וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהמם (תהלים י"ח ט"ו ); אף כאן עמוד האש והענן, כלומר הרעמים והברקים והחיצים הרגו והשתיתו ופיזרו מחנה מצרים, וזה מתיישב יותר לשיטת יאסט שהיתה סערה גדולה, אלא ששקטה בשעה שעברו ישראל וחזרה אחרי עברם והשחיתה במצרים, והיה זה למען ידעו מצרים קודם מותם כי ה' נלחם בהם בעבור ישראל (כמו שאמר למעלה י"ח) מה שלא היה אילו פתאום היו טובעים בים.

[ כח ] ויסר : ה' ע"י חציו. וינהגהו : ה' נהג את מצרים, כלומר גרם להם שילכו בכבדות.

[ כז ] לאיתנו : לתכונתו מקדם; שולטינס ואחרים אומרים כי איתן נגזר מן שורש ותן שענינו בערבית היה תמיד, ומפרשים נהרות איתן (תהלים ע"ד ט" ו) נהרות הנגרים תמיד בלא הפסק, אמנם גם הם מוכרחים להודות כי ותשב באיתן קשתו (ברא' מ"ט כ"ד ) ענינו בחוזק; ול"נ כי עיקר הוראת השורש הזה על דבר קיים ובלתי משתנה והושאל אח"כ על דבר חזק וקשה שהוא ג"כ קיים ובלתי משתנה, והנה לאיתנו הטעם למה שהיה בטבעו תמיד. וינער : גרם להם שיפלו בתוך מי הים, מל' לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה (איוב לח' יג ' )

[ כח ] לכל חיל פרעה : הוראת הלמ"ד הוא לפרש וכמוה לסיחון מלך האמורי (תהלים קל"ה י"ט ) ולפעמים פירושו "בקיצור" כמו לכל כליו תעשה נחשת (למטה כ"ז ג ), לכל כלי המשכן (שם שם י"ט).

[ל] מת על שפת הים : ישראל מיהרו ללכת לדרכם ולא ראו מפלת המצרים, רק ראו קצת מהם מתים על שפת הים, כי רובם ירדו ונבלעו בתחתית הים, כאמרו (פסוק י"ב) תבלעמו ארץ, ומיעוטם בזעף המים הושלכו על שפת הים.