פירוש שד"ל על בראשית פרק לד

קוד: שד"ל בראשית לד בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש בראשית – פרק לד'

[א] ותצא דינה : הסיפור הזה נכתב להבנת דברי יעקב בברכותיו (למטה מ"ט ז' ) ארור אפם וגו' (משה עהרענרייך). לראות בבנות הארץ : לעיין נשי הארץ ההיא ומנהג מלבושן, כמשפט הבנות. ובס' השמרונים כתוב: להראות.

[ב] וישכב אותה : אותה כמו עמה, עיין ישעיה י"ג ט"ז . ויענה : שכב אותה בעינוי, כלו' שלא ברצונה.

[ג] וידבר על לב הנערה : דברים טובים דברים ניחומים, כמו דברו על לב ירושלם וקראו אליה (ישעיה מ' ב'), כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך (רות ב' י"ג), ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך (ש"ב י"ט ח'), וינחם אותם וידבר על לבם (בראשית נ' כ"א ), וידבר יחזקיהו על לב כל הלוים (ד"ה ב' ל' כ"ב). וידבר על לבבם לאמר חזקו ואמצו אל תיראו ואל תחתו (שם שם ל"ב ו'). והניחומים הם שיקחה לו לאשה. ברש"י צ"ל "אשאך" בלי יו"ד, וכן הוא ברע"ח.

[ה] והחריש יעקב : המתין וישב לו בטל ושקט, כמו ועתה למה אתם מחרישים להשיב את המלך (ש"ב י"ט י"א), ואתם תחרישון (שמות י"ד י"ד ), וכן בשורש חשה, ואנחנו מחשים מקחת אותה מיד מלך ארם (מ"א כ"ב ג'), ואתם מחשים אל תעצלו (שופטים י"ח ט').

[ז] כי נבלה עשה בישראל : "נבלה" על הרוב נאמר על מעשה שהוא גנאי לעושהו, אך לפעמים נמצא ג"כ על מעשה שהוא חרפה וגנות למי שעושים אותו לו, כמו כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה (איוב מ"ב ה'), וכן פירושו כאן, עשה בישראל דבר שהוא חרפה וגנאי למשפחתנו. וכן לא יעשה : עינוי הבתולות ההולכות בדרך לא היה מעשה הגון אצל שום אומה, והנה שכם בעשותו דבר זה לישראל נמצא מחרפם ומגדפם והראה מיעוט חשיבותם בעיניו, ומחר אם ירצה יהרוג איש מהם על אם הדרך. זו כוונתם לפי דעתי, כי אמנם לא היה להם להתעצב אם הנבל נבלה יעשה, אלא לכבודם חששו ולנפשם פחדו.

[ יב ] מהר : קרוב ללשון מחיר.

[ יג ] במרמה : חשבו כי מעולם לא יסכימו להמול, ועי"כ ייפטרו מהם ויצילו את אחותם, אך כשראו שנמולו ולא היה להם מנוס מלתיתה להם, אז שמעון ולוי לבדם התעוררו ועשו מה שעשו באף ובחימה, לבלתי יהיו מוכרחים לתת את אחותם לאיש נבל אשר טימא אותה ( הרמב"ן ). אבל שתהיה כוונתם מתחילה להרגם לא ייתכן, שא"כ לא היה יעקב בשעת מותו מקלל אפם של שמעון ולוי לבדם, ועוד אם היו כולם בעצה אחת, איך היה ששאר האחים לא הלכו עמהם, כי סוף סוף לא היה המעשה בלי סכנה, כי הנשים היו יכולות להתקומם על שני בני אדם ההורגים את בעליהן ואת בניהן ואת אבותיהן ואת אחיהן.

[יד] כי חרפה היא לנו : הערלה, ברש"י כ"י כתוב שמץ (בלי מילת פסול), ונכון.

[ טו ] נאות : נראה שהוא נפעל משורש אות ולרד"ק שורשו יאת והוא קל, והוא מדמהו ללשון כי לך יאתה (ירמיה י' ז'), וקרוב יותר שיהיה יאתה משורש יאה, שענינו יפה, והוא כמו נאוה שמורה ג"כ יפה והושאל על מה שהוא ראוי, ובלשון ארמית יאות ענינו טוב הדבר ואולי מזה נבנה לשון נאות על המסכים לדברי רעהו אומר לו: יאות , כלומר טוב הדבר אשר דיברת לעשות. וקרוב לזה בלשון חכמים פועל קלס נגזר מן קלוס שענינו בלשון יוונית יפה.

[ טז ] ונתנו : עיין דקדוקי 464, 465.

[ יט ] אחר: פיעל. והוא נכבר וגו': ולפיכך שמע לו אביו והלך עמו לדבר אל אנשי עירו (ר"ש דובנא בפירוש שני).

[ כא ] את בנותם נקח לנו וגו' : כשדיברו עם בני יעקב תלו הדבר בהם, בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם, וכאן בהפך, לפתות אלה ואלה (רש"י ורשב"ם),

[ כב ] נמולים : נפעל מן מול, על דרך לשון הכמים נידון; ועי' דקדוקי 521.

[ כג ] מקניהם וקנינם : חשבו רעה על יעקב ובניו (ראב"ע).

[כה] ויבש על העיר בטח : שהיתה יושבת לבטח, וכן כל בטח שבמקרא על היושבים נאמר (רשב"ם) וכן תירגם אנקלוס דיתבא לרוחצן. וכן הירושלמי דהוה יתבא לרוחצה אבל רש"י והמדרש (בראשית רבא פ', ט') פירשו בטח על שמעון ולוי.

[ כז ] בני יעקב : שאר בני יעקב, כתרגום ירושלמי, כי אע"פ שלא היתה ידם עמהם להרוג ולא היו עמהם באותה עצה, שאם לא כן היו הולכים גם הם להרוג ולא היו מניחים אותם לבדם בסכנה, מכל מקום אחר שכבר נהרגו בני העיר, הלכו גם הם לבוז. אשר טמאו : מפני שטימאו, ולקחו מהם תשלומי צערם ובושתם, וכן דעת בעל הטעמים,בביאור בנתיבות    השלום בא: בעל מכלל יופי פ' העיר אשר טימאו בה             אחותם... אמנם טעם האתנח שבמילת "העיר" יורה שאיננו שב על מילת העיר, רק הוא נתינת טעם על מחצית הפסוק הראשונה.

[ כח ] את צאנם וגו' : לא היה המקרא ראוי לאתנח, רק לכבדות קריאת הפסוק בלא שום הפסקה עשו אותו כאילו הוא שני מאמרים, את צאנם ואת בקרם ואת המוריהם לקהו, ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו, וכיוצא בזה למעלה ז' י"ג , וכן בירמיה ט' כ"א, וביחזקאל י' י"ב.

[לא] הכזונה יעשה : שכם. את אחותנו : כלומר ראוי היה לנו להינקם ממנו על כבודנו אשר חילל, ואמנם תשובה זו לא השיבו אלא שמעון ולוי באפם ובהמתם, והיו דבריהם נגד השכל, כי אחר שהיה לוקח אותה לאשה לא היה כבודם מזולזל אלא מתרבה, ובפרט אחר שהסכים עמהם להמול. גם לא היה לחוש שמא יקרה להם רע כזה או רע מזה לעתיד, כי משעה שהיו מתחתנים עם נשיא הארץ, מי יזיד לגעת בהם? א"כ לא היה זה אלא שטף אף ונקמה, ועל כן אביהם שמר את הדבר עד יום מותו וקילל אפם. ורש"י באמרו הכזונה הפקר, את אחותנו ית אחתנא, הוקשה לו שהיל"ל לאחותנו, וכן בקצת נוסחאות התרגום נמצא לאהתנא, ורש"י מפרש מילת "את" כמשמעה, ומפרש הכזונה הפקר: היעשה את אחותנו הפקר כזונה?