פירוש שד"ל על בראשית פרק מט

קוד: שד"ל בראשית מט בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש בראשית – פרק מט'

[א] ויקרא יעקב אל בניו: נראה שלא עמדו אצלו בעודו מדבר עם יוסף ובניו מפני כבודו. היאספו : היכנסו, נאסף כמו נכנס ואסף כמו כנס. יקרא : כמו יקרה, כמו פן יקראנו אסון (למעלה מ"ב ד' ). באחרית הימים : בימים הבאים, בימים האחרונים, ויש אחרון שאחריו אחרון, כמו ואת לאה וילדיה אחרונים (למעלה ל"ג ב' ), וכל מה שאיננו ראשון נקרא אחרון, וכן מילת אחרית ענינה תוצאה כמו כי אם יש אחרית (משלי כ"ג י"ח ) כי אחרית לאיש שלום (תהלים ל"ז ל"ז) ועיין ירמיה כ"ט י"א , ובמדבר כ"ד י"ד , ואין הכונה כאן על ימות המשיח אלא על כיבוש ארץ ישראל וחילוקה.
וכבר היו אנשים בין האחרונים מכחישי הנבואה שאמרו שלא אמר יעקב הפרשה הזאת, רק אחר כמה דורות נכתבה, וכבר הכו על קדקדם; אך כל משכיל יראה ויבין כי אי אפשר להעלות על הדעת שאדם בימי דוד או אפילו בימי משה יתעורר להטיח דברים נגד שבט ראובן ושמעון, ובפרט נגד שבט לוי שכבר היה מקודש, ויאמר "בסודם אל תבוא נפשי וגו', ארור אפם כי עז וגו'" על מעשה ישן נושן שכבר נשכח, ויקובלו דבריו אשר בדה מלבו, ולא יתרעמו השבטים ההם וימחקו דבריו, אחר שלא היו הדברים ההם בקבלה אצלם מימות יעקב; ובפרט הכהנים בני לוי שהיו תופשי התורה, איך קיימו הדברים האלה בספר התורה, אם לא שכן קיבלו מאבותיהם, כי כן אמר להם יעקב אביהם בעת מותו?

[ב] כחי : פרי כוחי, כמו (למעלה ד' י"ב ) לא תוסף תת כוחה לך. ראשית אוני : וכן בדברים כ"א י"ז כי הוא ראשית אונו, הבן הבכור לאביו נקרא ראשית אונו, כלו' ראשית פרי כוחו, הפרי הראשון אשר יצא מכוחו; ואף אם קודם לכן ראה קרי, אין הכוח ההוא עושה פירות ולא ייאמר עליו כוחי ואוני. יתר שאת : יתרון מעלה וחשיבות, כמו הלא שאתו תבעת אתכם (איוב י"ג י"א). ויתר עוז : ויותר עז, שאת שם דבר, ועז שם התואר, על כן יתר הראשון הוא סמוך, יתרון של שאת, והשני נפרד, והוא תואר הפועל, כמו גדול יתר מאד (ישעיה נ"ו י"ב), והסתכל איך מתוך שבחו בא מעט מעט לספר בגנותו: יתר שאת הוא שבח, יתר עז תוכחה קלה ואח"כ תוכחה קשה.

[ד] פחז כמים אל תותר : אבל להיותך פחז כמים, אין ראוי שיהיה לך שום יתרון על אחיך. פחז : עניין נמהרות וקלות הדעת כאיש אשר איננו מושל ברוחו, כמו אנשים ריקים ופוחזים (שופטים ט' ד'), וכן בתלמוד ופחז יצרי עלי (נדרים ט' ע"ב) והוא קרוב לשורש חפז ( רמב"ן ) והוא שם דבר, ועומד כאן במקום שם התואר, על דרך כי מרי המה (יחזקאל ב' ז'), ושיעור הכתוב: אתה שאתה איש פחז כמים אל תותר. אל תותר : אל יהי לך יתרון; והיה לו לומר לא תותר, כי מילת לא נאמרת על הגדת העתיד, ומילת אל נאמרת כשהדיבור הוא דרך בקשה, או דרך עצה; וכאן מרוב כעסו עליו אמר כמתפלל (ולא כמתנבא), יהי רצון שלא יהיה לך יתרון. אז חללת : מחרון אפו לא השלים מאמרו והפך פניו לצד אחד ואמר יצועי עלה. יצועי : מה שמציעין תחת האדם, כל מה שאדם שוכב עליו, וכן ואציעא שאול הנך (תהלים קל"ט ח'), אם אשכב בשאול ויהיה שאול למצע תחת, אחים : שוים ודומים זה לזה יותר משאר אחים, כלי חמס מכרותיהם : בימי נעורי פירשתי מכרותיהם ענין התחתנות, מלשון סורי (עיין אוהב גר עמוד קי"ב), ואחר כמה שנים מצאתי שכן כתב ג"כ קלעריקוס. ועתה רואה אנוכי שאין הפירוש הזה נכון, כי לפי מה שפירשתי למעלה (ל"ד י"ג ) כשאמרו אל חמור ואל שכם ונתנו את בנותינו לכם, לא להרגם נתכוונו, אבל חשבו שלא יסכימו להימול; ונראין לי עתה דברי קצת קדמונים (פרקי ר' אליעזר פ' ל"ח, מדרש תנחומא א' פ' ויהי ט', היירונימוס) שפירשו מכרותיהם כלי זין, מל' יונית וכן היא ג"כ דעת אחרים ואין ספק כי מלות רבות באו מלשון הקודש ללשון יונית.

[ו] אל תבא : לנסתרת. אל תחד : לנוכח, כמו האזינו השמים ותשמע הארץ (דברים ל"ב א' ). תחד : משורש יחד, מענין יחד. כבודי : כינוי שירי לגוף ולעצם האדם, כמו וכבודי לעפר ישכן (תהלים ז' ו'), לכן שמח לבי ויגל כבודי (שם ט"ז ט'), למען יזמרך כבוד (שם ל' י"ג). הרגו איש : הורגים אדם, כך היא תכונתם, והוא דרך כלל, והרמז על הריגת שכם. וברצונם : אפי' שלא בשעת כעס. עקרו שור : הם מעקרים הבהמות להשחיתן, וכן היו עושים בסוסים, כדי שלא יועילו לאויבים במלחמה; עיין יהושע י"א ו' וט ' ; ש"ב ח' ד' ; וד"ה א' י"ח ד' והנה עקרו עבר במקום בינוני, והכוונה על תכונת נפשם, אף אם מעולם לא עשו כן בפועל (נתיבות השלום).

[ז] אחלקם וגו' : אפרידם זה מזה, שלא יווסדו יחד לבלע ולהשחית, וכן היה, ע"י שלא היתה ללוי נחלה כי אם מ"ח ערים מפוזרות (רש"י ורשב"ם); וראב"ע חשב כי גם שמעון היו עריו מפוזרות, וזה הבל, עיין נתיבות השלום.

[ח] יהודה אתה יודוך אחיך : ל' נופל על הלשון, ויח"ף זצ"ל מוסיף כי גם ידך ל' נופל על לשון יהודה ויודוך. אתה : אבל אתה, כלו' אינך כראובן שמעון ולוי. ידך בעורף אויביך : כי ינוסו מפניך ותרדוף אחריהם ותשיגם מאחריהם. ישתחוו לך וגו': שהיה הנכבד מכל השבטים, כי נשיא יהודה הביא את קרבנו ביום הראשון (במדבר ז' י"ב ), ונסע מחנה יהודה בתחילה (שם י' י"ד ) וכן בשופטים יהודה יעלה בתחלה (א' ב', וכ ' י"ח), ומיהודה היו כל מלכי בית דוד.

[ט] גור אריה יהודה : יהודה דומה לאריה בחור אמיץ וגבור. מטרף בני עלית : אמר תחילה בלשון נסתר, יהודה הוא גור אריה, ואח"כ מדבר עמו לנוכח ואומר לו אתה בני כבר עלית למעונותך אחר שטרפת טרף, והכוונה אני רואה אותך יושב לבטח בא"י וכבר כבשת ארץ נחלתך; וראב"ע ורמבמ"ן פירשו דמית לגור אריה כאשר אתה בני עולה מטרף, אך אין ספק כי מאמר גור אריה יהודה בלי מילת אתה איננו לנוכח אלא לנסתר. כרע רבץ : חוזר לדבר עליו בלשון נסתר, כמו ברוב הברכות האלה, והכוונה שישכון לבטח בארצו ואין מחריד.

[י] לא יסור שבט מיהודה : שרביט המלוכה, ומחוקק : מקל הממשלה כמו במחוקק במשענותם (במדבר כ"א י"ח ). מבין רגליו : כך היה מנהג מלכי קדם, שהיה המלך יושב על כסא רם ותחת רגליו הדום ובין רגליו מקל הממשלה . לא יסור : לא יחדל ויפסוק, כמו וסר מהם הנגע (ויקרא י"ג נ"ח ), וסר ממני כוחי (שופטים ט"ו י"ז ) לא תסור מעליו אולתו (משלי כ"ז כ"ב ), לפיכך אין הכוונה כפירוש רמב"ן , כל זמן שיהיה שבט בישראל יהיה ביהודה, ולא יסור ממנו לשבט אחר; אלא הכוונה: בהחלט לא יפסוק שבט מיהודה, אלא שעם כל זה אין הכוונה עד סוף כל הדורות, שתמיד יהיה שבט ביהודה, כי לא על סוף כל הדורות נתנבא יעקב אבינו, עיין למעלה פסוק א'. עד כי : לא מצאנו מילת אלה להוראת הזמן אלא להפלגת השיעור וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד (ברא' כ"ו י"ג ) עד כי חדל לספר (שם מ"א מ"ט ) עד כי יגעה ידו ותדבק ידו אל החרב (ש"ב כ"ג י' ) הפליא להיעזר עד כי חזק (ד"ה ב' כ"ו ט"ו ), אבל להוראת הזמן אומרים עד אשר (עד אשר תשוב חמת אחיך למעלה כ"ז מ"ד ), עד אם (עד אם דברתי דברי) (שם כ"ד ל"ג ) או עד אשר אם (עד אשר אם שאו ערים, ישעיה ו' י"א) או עד ואחריו מקור עד שוב אף אחיד ממך (למעלה כ"ז מ"ה ) או עתיד (עד יגדל שלה בני למעלה ל"ח י"א ) בלא מילת כי. עד כי יבא שילה : שם עיר ושם השליך יהושע גורל לישראל וחילק להם את הארץ, ושם השכינו את אוהל מועד (יהושע י"ח). ואולי לשון זה של יעקב, שנשאר להם בקבלה ושנכתב בתורה, היה הסיבה לשיבחר יהושע את שילה לתת שם אוהל מועד ולהשליך שם הגורל. יקהת עמים : יקהה צייתנות, הישמעות וכן ליקהת אם (משלי ל' י"ז), וכן בערבית וקה לציית, להישמע; והטעם כל כך יהיה יהודה חשוב ונכבד באחיו, כי גם אחר שיבוא ישראל שילה ויחלקו את הארץ בגורל, ואיש איש ייאחז בנחלתו, עדיין יהיו כל השבטים נשמעים לו ומכבדים אותו, כענין יהודה יעלה (שופטים א' ב'), וגם אחר זמן ימלוך דוד ותהיה הממלכה ביהודה. זהו מה שנ"ל לפי פשט הכתוב הזה, שרבו בו הדעות ואלה ראשיהן: א') חכמי התלמוד (סנהדרין ה' ע"א והוריות י"א ע"ב) (ומדרש רבא (בראשית פ' צ"ח י"ג) ורש"י מפרשים שבט ומחוקק על הסנהדרין וראשי הגלויות שבבבל והנשיאים שבא"י, כלומר אתר שפסקה מלכות מישראל או שבאה הממלכה ביד בית חשמונאי ובית הורודוס, וגם אחר חרבן בית שני נשאר קצת שלטון ליהודה; ומפרשים עד כי יבא שילה זה מלך המשיח; שילה: שי לו שיובל שי לו, או שילה כמו שלו דדיליה היא מלכותא, ודון יצחק מוסיף לפי הפירוש הזה כי שבט ומחוקק כולל גם כל החכמים והנכבדים שבכל דור ודור, והוא מפרש עד כי יבא שילה לא להגבלת הזמן, כי אם להפלגת גדולת שבט יהודה שגם המשיח עתיד לצאת ממנו; ומפרש שילה בנו מלשון ובשליתה (דברים כ"ח נ"ז ) וקרובה לזה דעת ר' יצחק עראמה, והוא מפרש כרע רבץ כאריה ביום חליו, ומי יקימנו, וזה על גלותנו זאת, ובגלות הזאת לא יסור שבט ושלטון מיהודה, הם הנשיאים וכל גדולי הדורות, עד כי יבא שילה, והוא הבן הקטן העתיד לצאת מבין רגליו כמו   שתירגם אנקלוס   ובשליתה   "ובזעיר בנהא ", כי הוא אשר יקהלו אליו כל הגוים וימלוך עליהם מלכות שלמה והוא משיח ומשם ואילך לא יוסיף לכרוע; ב') רמב"ן מפרש כל זמן שיהיה שבט מישראל, יהיה מיהודה, עד כי יבא שילה בנו והוא משיה; ג') ראב"ע ורלב"ג עד כי   יבוא בנו,   והוא דוד; ראב"ע הביא פירוש אחר בשם אחרים, עד כי יבוא שילה מלשון ובא השמש (ויקרא כ"ב ז') או עד כי יבא קץ שילה ככתוב (תהלים ע"ח ס') ויטש משכן שילה ויבחר בדוד עבדו ואז לו יקהת עמים כי היו עמים רבים תחת יד דוד ושלמה. ד') רשב"ם, חזקוני, רמבמ"ן וי' ש' ריגיו עד יבוא יהודה לשילה ואליו יתקבצו השבטים להמליך את רחבעם, אז יסור שבט מיהודה כי ימלוך ירבעם על עשרת השבטים; ואעפ"י שהענין ההוא היה בשכם (ד"ה ב' י' י"א) הנה שכם קרובה לשילה. והחזקוני מוסיף שילה זה אחיה השילוני, ודון יצחק מוסיף עד יבא חטאו של שלמה, שילה מן שלי בארמית שגגה וחטא. (אמר שד"ל: לפירוש רשב"ם קשה מאד, כי ולו יקהת עמים איננו לפי זה ברכה אלא קללה, כי כשנאספו השבטים לשכם נחלקה המלכות, והחכם פירש ולו יקהת עמים שעכ"ז לא תפסוק אז לגמרי המלוכה מזרעו, כי גם לרחבעם תהיה יקהת עמים, קיבוץ שני שבטים, יהודה ובנימין; וזה דחוק, כי יותר היה נכון שיאמר ובו ימרדו עמים); ה') ר' שלמה רבו של רבנו בחיי (הביאו רבנו בחיי) פירש לא יסור שבט מיהודה לעד לעולם כשיבוא שילה והוא משיח, והוא אומר כי כן דעת אנקלוס ושצריך למחוק מילת "עד" לפני " דייתי משיחא" (אמר שד"ל: א"כ היה האתנח ראוי להיות תחת עד, כי היתיב שתחת עד אין כוחו אלא ככוח פשטא והוא מפסיק פחות הרבה מהאתנח), ו') רבנו בתיי כתב: והזכיר לא יסור שבט מיהודה עד כי יבוא שילה שבא להורות על גאולת מצרים העתידה הקרובה, כי איך ייתכן שתתחיל הגלות עתה ביעקב ובזרעו, ולא יזכיר ענין הגואל הראשון הקרוב ולא יתנבא עליו ולא יבשרם ויזכיר העתידה הרחוקה בגואל האחרון באחרית הימים? (אמר שד"ל: העתקתי הלשון הזה, כי נכון הוא מאד, והרעיון הזה בעצמו הוא אשר הביאני לפרש שילה על ימי יהושע, כי לדעתי הגאולה והישועה הגדולה שהיו בני יעקב מצפים אינה אלא כיבוש הארץ) ומפגי זה אמר עד כי יבא שילה והוא רמז על משה, וביאור הכתוב, כי המלכות ליהודה עד זמנו של משה שתשוב המלכות והממשלה לבית לוי והוא משה רבנו הגואל הראשון המולך על ישראל, כענין שכתוב ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם (דברים ל"ג ה' ), כי כל ישראל נאספו אליו ועל זה אמר ולו יקהת עמים. (אמר שד"ל: אינני רואה מהיכן בא לו לפרש שילה על משה אם לא מפני כי חשבונו של זה כחשבונו של זה, וכן אחרים אמרו יבא שילה בגמטריא משיח). ז') ר"ע ספורנו מפרש לא יסור כפירוש רמב"ן , ומפרש שילה מורכב מן שול ושלה, שול לשון שולים וסוף, ושלה לשון שלווה, הוא המשיח שהוא השלום האחרון שיהיה בסוף, ואז גם שאר עמים ישמעו ליהודה; ח') הכורם מפרש לא יסורו מיהודה חכמים וסופרים מנהיגי העם וחכמתם, עד כי יבא שילה ושמואל הנביא, כי בשילה התפללה חנה ובשילה גדל שמואל אצל עלי, ובשילה נגלה אליו ה', ולו יקהת עמים: אל שמואל נקבצו ישראל לשאול להק מלך. ט') המתרגם האלכסנדרי נראה שפירש שלי כאנקלוס . י') היירונימוס תירגם עד שיבוא מי שעתיד להישלח כאלו כתוב שלוח. י"א) קלעריקוס פירש לא יסור שבט מיהודה למטה אחר, עד כי יבוא קצו וסופו של שבט, של מחוקק, או של יהודה, כלו' עד שתפסוק המלכות מישראל, כלומר כל זמן שתהיה מלכות בישראל, לא תסור מיהודה; שילה מן שלה בארמית שקט, ושבט רמזה לדעתו שולים על הקצה; י"ב) ג' א' טעלער מפרש כי יהודה היה חשוב ונכבד מאחיו והיה נוסע בראש עד שבאו לשילה, ואז נפרדו השבטים איש לנחלתו וסר ממנו השבט; י"ג) הערדער מפרש שילה שם עיר ולשון שלווה, והכוונה עד שיבואו אל המנוחה ואל הנחלה, ושאמנם יעקב הזכיר שילה כי היתה בין בית אל ובין שכם אשר ישב שם גם הוא, והוא מוסיף כי גם אחר בוא ישראל אל שילה ואל הנחלה היתה הגדולה ליהודה, הן ע"י מלכי בית דוד והן ע"י זרובבל ושאר הנשיאים; וקרובים דבריו להיות כדברי, אלא שלא הזכיר כי בשילה נחלקה הארץ, ולא פירש "עד כי" כפירושי; והוא מפרש מחוקק מקל הממשלה, ומפרש מבין רגליו מפעמיו והליכות רגלו כלומר מוצאיו ומובאיו למלחמה. י"ד) קוצעיוס מתרגם שולה מן שלווה שר השלום וכן שולטענס מפרש מביא שלווה וכן ראזנמילר: עושה שלווה ושלום; יעקב מבטיח איפוא לשבט יהודה, שלא יסור ממנו השלטון עד שיבוא אותו שר, אשר בסוף כל הדורות יחזיר לשלום ולשלווה את כל המהומם והמסוכסך ואשר יקבל על עצמו את שלטון על תבל כולה, וזאת הכוונה של המילים "ולו יקהת עמים". ט"ו) פיליפזאהן מפרש כי יהודה יבוא לשילה, ושילה תהיה המקום הנבחר, מקום המשכן ונקודה עיקרית בארץ ישראל וכטבור הארץ, ועי"כ לו (ליהודה) תהיה יקהת עמים; והוא מוסיף כי חצי הברכה נתקיים, כי היה המשכן ימים רבים בשילה, וחציה לא נתקיים, כי לא היתה שילה ליהודה אלא לאפרים. אך לא מצאנו בכל הברכות האלה דבר שלא נתקיים. ודע כי בספר השומרונים כתוב "מבין דגליו" בדל"ת, וכן בתרגום שומרוני מתורגם "מבין סדריו", וכבר הסכימו ראזנמילר וגזניוס שאינו אלא תקון; ולענין מילת שילה: בספר השומרונים כתוב "שלה" בלא יו"ד וגם בתרגומים הניתו המילה כן בלא תרגום, נראה שפירשוה גם הם שם העיר שילה.

[יא] אסרי לגפן וגו' : הכל סימן לברכת הארץ ולריבוי הגפנים, והיין הטוב בארצו של יהודה. אסרי : בינוני בתוספת יו"ד, כמו המגביהי לשבת, המשפילי לראות, מקימי מעפר דל (תהלים קי"ג ו'---ח'). אסרי לגפן עירו : ולא יחוש שהעיר ישחית הגפן. ולשרקה : גפן מובחרת, ואמרו הקדמונים שהיא גפן שענביה אין בהם חרצן וגם בלשון ערבית שריק ענינו גפן מובחרת; ואולי המילה נגזרת מן ריק ע"ש שאין הרצניס, וכן אילני סרק, ריקים מפרי; וכן בסורית סריקה. בני אתונו : בן אתונו, והי"וד יתירה; וייתכן ג"כ שתהיה הקריאה בגי לשון רבים. כבס ביין לבושו : גם זה מרוב היין, כי הדורך הענבים בגדיו מתלכלכים ביין, כטעם מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת (ישעיה ס"ג ב'), וכאן הוא אומר כי מרוב הענבים שידרוך יתאדמו כל בגדיו כאילו כבסם ביין (רשב"ם). סותה : לפי ענינו פירושו כמו כסותו, והשומרונים הגיהו: כסותו; ומוהר"ר מרדכי מורטארה אומר כי אולי שורש סות תחלת הוראתו כיסוי, והמסית נקרא כן, מפני שכל השתדלותו היא לכסות ולהסתיר מעיני המוסת את הטענות העומדות נגד מה שכוונתו ליעץ אותו. וכבר הייתי מתמיה על מה שכתב רש"י; "עבדי אוריתא באולפן ע"ש רוכבי אתונות צחורות", ותלמידי גדעון פינצי הזכירני כי הוא לקוח ממה שאמרו בערובין נ"ד ע"ב רוכבי אתונות אלו תלמידי חכמים שמהלכים מעיר לעיר וכו '. במקום שכתוב ברש"י " ויטעננו מגפן אחת" כתוב בכ"י שלי "ויטענו", ונכון.

[ יב ] חכלילי : לא נמצא לו רע אלא תכלילות עינים (משלי כ"ג כ"ט) וענינו אדום, ונמצא לו סיוע בל' ערבית. וגזניוס (על פי לשון ערבית ג"כ) מפרש ענין כהיית עינים מפני השכרות; והרמב"ן אומר שהוא הפוך מן כחל. מיין: מרוב היין, וכן מחלב, מרוב החלב, והמ"ם משמשת במקומות הרבה להורות על הסיבה, כמו מחטאת נביאיה (איכה ד' י"ג).

[ יג ] זבולון לחוף ימים ישכון : וכן היה, שנחלת זבולון בין ים כנרת (ים טבריה) להים הגדול. והוא לחוף אניות : הוסיף לה לבאר שתהיה לו תועלת מקירבת הים ע"י המסחר, ולכך סיים וירכתו על צידון, שקצה נחלתו יהיה אצל צידון שהיתה מפורסמת במרכולתה. חוף : שפת הים, שהים חופף שם ומתחכך (רשב"ם), ושורש חפף ידוע בלשון חכמים להוראת ההיכוך, כמו נזיר לא יחוף ראשו באדמה (ביצה ל"א ע"ב) ואין ענין חוף נמל. וירכתו : לשון קצה, כמו מירכתי ארץ (ירמיה ו' כ"ב) וקלעריקוס אומר, כי ממה שלא הזכיר צור שהיא קרובה לזבולון יותר מצידון נראה שעדיין לא נבנתה צור, וכן הוכיח י' מרשם כי צידון עתיקה מצור; והנה גם זו ראיה על קדמות הפרשה הזאת.

[יד] יששכר חמור גרם : גרם ענינו עצם ובערבית גוף, ואומרים בערבי פרש גרס סוס גדול בעל גוף, בעל בשר, וכן חמור גרם, חמור גדול וחזק, והחמור בארצות המזרח הוא יותר יפה וחזק ואיננו נבזה כמו שהוא אצלנו, וקרוב לזה עצום מן עצם. בין המשפתים : שורש שפת ידוע בעניין שפיתת הקדרה, כלו' עריכתה על האש, שפות הסיר הגדולה (מ"ב ד' ל"ח) שפות הסיר שפות (יחזקאל כ"ד ג') ובלשון מושאל על כל עריכה ושימה, ה' תשפות שלום לנו (ישעיה כ"ו י"ב), ולעפר מת תשפתני (תהלים כ"ב ט"ז); ומשפתים ושפתים נמצא במליצות המורות על מנוחה והשקט, למה ישבת בין המשפתים (שופטים ה' ט"ז), אם תשכבון בין שפתים (תהלים ס"ה י"ד), וכן כאן רובץ בין המשפתים וירא מנוחה כי טוב (רק פעם אחת (יחזקאל מ' מ"ג ) נמצא שפתים להוראה אחרת, ואולי קריאתו הנכונה שפתים). ונראה שהכוונה במשפתים מחיצה של קנים הערוכים זה בצד זה שהבהמות כלואות שם; ואנקלוס והיירונימוס (ואחריהם רש"י רשב"ם) תירגמו בין התחומים, והמתרגם האלכסנדרי תירגם בין הנהלות, בין השדות, ורד"ק פירש שתי משואות שנותנים על החמור אחד מכאן ואחד מכאן, כלומר שהוא כ"כ חזק שהוא רובץ ביניהם וקם עמהם; וזה שיבוש, כי רובץ כתוב כאן, ולא קם, ולהיות רובץ עם המשא אין בזה גבורה, כי המשא נוגע בארץ, וכטעם כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו (שמות כ"ג ה' ).

[ טו ] וירא מנוחה כי טוב : המפרשים פירשו מנוהה מקום המנותה, כלומר ארצו ונחלתו כמו אל המנוחה ואל הנחלה (דברים י"ב ט' ), וכן תירגם אנקלוס חולקא, וייתכן שיהיה כמשמעו, המנוחה ישרה בעיניו (כטעם רובץ בין המשפתים) וראה ג"כ כי אחוזת נחלתו טובה ונעימה. על כן הטה שכמו לסבול, והיא דרך משל על דרך החמור שנוטה שכמו לסבול המשא, ואח"כ פירש הנמשל ואמר שהיה למס עובד, וזה כי לריבוי תבואת אדמתו לא יכבד עליו המס, והכוונה שלא היה שבטו אוהב מלחמות, ויבחר לתת מס למלכי הגוים מלהילחם, אולי כך היה טבעו של יששכר, להיות אוהב שלום וסבלן, ולפיכך קראו חמור גרם; ור"ש דובנא דיקדק, כי בד"ה א' י"ב נאמרו בכל השבטים תארי אנשי הצבא הולכי בקרב, וביששכר כתוב פסוק ל"ב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, שהיו חכמים ונבונים בעצות ולא אנשי מלחמה, וכן חז"ל אמרו (בראשית רבא צ"ט י"א) שהיו בני יששכר עוסקים בתורה, וכן משה אמר (דברים ל"ג י"ח ) ויששכר באהליך. כי טוב : שהוא דבר טוב. למס עובד : יהושע ט"ו י' ומלכים א' ט' כ"א .

[ טז ] דן ידין : לשון הנופל על הלשון, ידין : יריב ריבם, כמו שפטני אלהים וריבה ריבי (תהלים מ"ג א'), שפטו יתום ריבו אלמנה (ישעיה א' כ"ג) דנני אלהים (ברא' ל' ו' ), ודין עני ואביון (משלי ל"א ט'). עמו : בני שבטו. כאחד שבטי ישראל : יש מפרשים לפי אנקלוס , כל שבטי ישראל כאחד, ולפי זה היה ראוי לקרוא כאחד, וראב"ע פירש כאחד מבני הגבירות, אמנם היכן מצאנו שלא יהיו בני השפחות בכלל שבטי ישראל כבני הגבירות? ולדעתי שבט ענינו קצין ושופט וראש, כמו וקם שבט מישראל (במדבר כ"ד י"ז ), הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל (ש"ב ז' ז') ראשיכם שבטיכם (דברים כ"ט ט' ) ואולי עיקר המילה מענין שרביט הממשלה, ויהיה שבט במקום תומך שבט (עמוס א' ה' וח '), או בעל שבט, וייתכן ג"כ לפרשו בלא חסרון שום מילה, כי שבט הוא כינוי לאבות המטות כגון ראובן ושמעון נקראים שבטים, ובניהם נקראים מטה ראובן, מטה שמעון, והנה שבט ענינו ראש המשפחה, והושאל לשאר ראשים ונשיאים; ומן שבט נגזר אח"כ שורש שפט, והנה מליצת כאחד שבטי ישראל היא גם היא לשון הנופל על הלשון דן ידין, כי שבט כולל ענין שופט ודיין, ואח"כ הושאל לפעמים שם שבט להוראת מטה ומשפחה, כגון עשרה אנשים למאה לכל שבטי ישראל (שופטים כ' י'), והנה אמר דן יושיע את בני שבטו כאחד מראשי ישראל ושופטיו ומושיעיו, ויש מפרשים זה על שמשון, ורשב"ם פירש על שהיה שבט דן מאסף לכל המחנות שהיה הולך בסוף הדגלים (במדבר י' כ"ה ) והיה צריך להילחם במי שיבוא לזנב הנחשלים; והנכון בזה להיות דן יושב על הגבול לצד צפון (מדן עד באר שבע) אשר משם תיפתח תמיד הרעה לישראל מפני חיל ארם ובבל, והנה אמר שיושיע את בני שבטו כאחד ממושיעי ישראל, ושיהיה כנחש עלי דרך נגד האויב (תלמידי החכם יח"ף זצ"ל).

[ יז ] הנושך עקבי סוס : כשישוך עקבי הסוס מיד הסוס נרתע ומתחלחל, ורוכבו נופל לארץ, והנה השפיפון נחש קטון, ולא יוכל לנשוך הסוס בבטנו או להתכרך סביבותיו כמו שעושים הנחשים הגדולים; ואולי (כדעת מוהר"ר שמואל שלמה אולפער) אותיות ון שבסופו מורות על קטנותו; ואנקלוס תירגם פתנא; ואנקלוס והמתרגם הסורי תירגמו מילת נחש חרמן, ויעקב אידסינוס איש סורי כתב כי זה (חרמן) מין נחש רע ומזיק משאר נחשים, והוא יושב ומסתתר בדרכים ובין ירק עשב דומם ובלתי מתנועע. ברש"י כ"י שבידי: ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס ונופל רוכבו שלא נגע בו (וכן נכון).

[ יח ] לישועתך קויתי ה' : כשבא לברך את גד, עלה בדעתו לומר גם עליו לשון הנופל על הלשון, כי גד ענינו מזל טוב, והיה יכול לומר: גד, טוב יהי גדו, או גד יהי אתו, וכיוצא בזה; אך נמלך מיד מעצתו וראה כי בה' לבדו ראוי לבטוח, ולא במזלות ובצבא השמים; על כן אמר לישועתך קויתי ה' ולא לישועת המזל, ומיד ביקש ומצא אחר לשון נופל על הלשון בלא הזכרת המזל, ואמר גד גדוד יגודנו (א"א ז"ל), ונכון מאד, ולפי זה יהיה הפסוק הזה צריך למרכא טפחא, כי כינוי לישועתך חוזר לה', לא לדן, ודוגמתו שברתי לישועתך ה' (תהלים קי"ט קס"ו). ופירוש ר"ש דובנא (ואחריו י' ש' ריגיו) כי חזק החולי על יעקב וכו ', הוא שיבוש, שהרי יודע היה יעקב שהוא מת, ואם התפלל להיות עוד שעה קלה עד שישלים ברכותיו אין זו ישועה. [ והערדער אמר כי להיות דן יושב על הגבול, התפלל יעקב לישועת ה', אמנם אין קויתי לשון תפלה].

[ יט ] גד גדוד יגודנו וגו' : יגודנו לשון גדוד, כמו לעלות לעם יגודנו (חבקוק ג' ט"ז) יגודו על נפש צדיק (תהלים צ"ד כ"א). והוא יגד עקב : לשון כריתה, כמו גדו אילנא (דניאל ד' י"א) (רד"ק), וכן המנהג כשאומרים לשון הנופל על לשון פעם אחר פעם, אומרים אותו בהוראות שונות, והנה יגד כתוב חסר וקרוב שהוא מן הכפולים, וקריאתו יגד, ומצאנו ההוראות האלה במילת התגודד, לא תתגודדו (דברים י"ד א' ) לשון חיתוך, ובית זונה יתגודדו (ירמיה ה' ז') לשון קיבוץ גדודים גדודים, וטעם יגוד עקב שינומו מפניו, והוא יזנבם מאחור, ואולי מ"ם של "מאשר" שייכה למלת עקב והוא יגד עקבם: ואחר כך אמר:

[כ] מאשר שמנה לחמו : ויהיה אשר " נומינאטיבוס אבסולוטוס" (משפט ייחוד) כמו הצור תמים פעלו (דברים ל"ב ד' ) וכן גד גדוד יגודנו; ושמשון יינטילומו ע"ה אומר כי יש לחזק קריאת אשר בלא מ"ם ממה שאנו רואים בברכות האלה שמות השבטים כולם בתחילת המאמר ובלא שום אות משמשת; רק ביוסף לבדו הקדים לשמו מילות בן פורת, וכבר יכול היה לומר יוסף בן פורת עלי עין, כמו שאמר נפתלי אילה שלוחה, בנימין זאב יטרף; אפס כי מאהבתו את יוסף רצה לכפול עליו התואר בן פורת. ורמבמ"ן פירש בדוחק גדול כל היוצא מאשר הנה לחמו שמנה, והחזקוני פירש גד שמנה לחמו יותר מאשר, ואשר יתן מעדני מלך, וזה נכון ליישוב הפסוק. שמנה לחמו : אין לחם לשון נקבה (כדעת ראב"ע) אלא הוא כמו ומאכלו בריאה (חבקוק א' ט"ז) דבר בריא, דבר שמן, כמו (במדבר כ"ב י"ח ) קטנה או גדולה. מעדני מלך : מעדנים הראויים למלכים, ואין להביא מכאן ראיה על איחור זמן הברכות האלה כאילו היה אז מלך בישראל; שהרי די שהיה בימי יעקב מלך באומות, כגון במצרים, לשיאמר מעדני מלך, מעדנים יקרים הראויים לשולחן מלכים; ורשב"ם פירש שיתן מס למלך ישראל שמן זית יקר וטוב שסכין בו לעדן את הבשר, כמו שאמרו במנחות דף פ"ו ע"א וכן משה אמר (דברים ל"ג כ"ד ) על אשר וטובל בשמן רגלו.

[ כא ] נפתלי אילה שלחה : אילה משולחת לרוץ (רש"י ). הנתן : שב על נפתלי, לא על אילה שהיא נקבה. אמרי שפר : אמרי נועם, מלשון שפיר בארמית, וכן אף נחלת שפרה עלי (תהלים ט"ז ו') שענינו יפה. רלב"ג פירש על ברק בן אבינועם, ורש"י על עשרת אלפים איש מבני נפתלי שהלכו בזריזות במלחמת סיסרא ולבסוף שרו שירה. ורשב"ם פירש גבורים קלים כאילות, כדכתיב (ד"ה א' י"ב ח') גבורי החיל אנשי צבא למלחמה ערכי צנה ורמח ופני אריה פניהם וכצבאים על ההרים, (וכן "משוה רגלי כאילות" תהלים י"ח ל"ד) ובשובם מן המלחמה ממהרים מתוך קלותם לבשר בשורות משופרות על נצחון המלחמה. ודון יצחק ורמבמ"ן ואחרים פירשו שיצאו ממנו בעלי צחות המליצה, וקלעריקוס מפרש אילה שלוחה, משולחת הולכת אנה ואנה אל כל אשר תחפץ, והוא סימן החפשיות, ופירש הנותן אמרי שפר, מלשון שפר קדמי (דניאל ג' ל"ב) מדבר מה שטוב בעיניו כלא יראת אדם; וזה רחוק. והמתרגם האלכסנדרי תירגם אלה שלוחה ותירגם אמרי שפר פירות יפים; והלכו אחריו בושארט והערדער, וקראו אמירי לשון ענף. ורימיט קורא אמרי בדגש המ"ם מלשון אמר בארמית שענינו שה, ואומר שאולי נאמר ג"כ על קטני האילה; וגזניוס דחה דבריו, כי כתוב " הנותן" לא הנותנת. ודעת י' רוברטזון שנמשל נפתלי לאילה על אודות נחלתו שהיתה ארץ הרים, ועל מידת הקלות והחן שאולי היתה בו; ופירש הנותן אמרי שפר: הנותן חומר לשירים עליזים לשבחו. ואיננו רחוק שיהיה הפסוק הזה נאמר על נפתלי עצמו ועל תכונתו ומידותיו, כדרך שאמר על יוסף וימררוהו ורובו וישטמוהו וכו ' שהכוונה על מה שאירע ליוסף עצמו; ואולי היה נפתלי בעל שמחה שמח בחלקו ורץ כצבי כדרך עליזי לב, וטעם הנותן אמרי שפר, נותן תודה לאלהיו (וזה מתיישב יותר על מילת הנותן) ומילת שפר יהיה ענינה שמחת לבב; ולפי זה יש כאן גם ברכה, כי בירכו שכן יהיה תמיד שמח ומודה לאל; וזה נראה לי יותר קרוב בפירוש המקרא הסתום הזה, וקרובה לזה דעת אנקלוס .

[ כב ] בן : נטיעה, כמו ועל בן אמצתה לך (תהלים פ' ט"ז) ועל הדרך הזה שם יונק ויונקת ועוללות הושאלו על הצמחים. פורת : תואר לשון נקבה, כמו פוריה, ומילת בן כשהיא להוראה הזאת היא לשון נקבה, וכן כאן הריבוי ממנה בנות. עלי עין : אצל עין המים, כעץ שתול על פלגי מים (תהלים א' ג'). בנות : ענפי הנטע הזה, צעדה עלי שור, מתפשטות על הדלית מלשון עלו בשרותיה ושחתו (ירמיה ה' י') וכן בין שורתם יצהירו (איוב כ"ד י"א) והמשל לקוח מן הגפן. בנות צעדה : ריבוי הנקבות פעמים רבות יבא עמו הפועל בל' יחיד, כמו תשיגהו כמים בלהות (איוב כ"ז כ'), ועיניו קמה (שמואל א' ד' ט"ו) כי קמה על בבל מחשבות ה' (ירמיה נ"א כ"ט ) מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג' ל"ח) וחטאותנו ענתה בנו (ישעיה נ"ט י"ב) מחשבות בעצה תכון (משלי כ' י"ח), וכן המנהג גם בל' ערבית; ובספר הכותים: בני צעירי עלי שור; ויוסף לא היה הבן הצעיר (כי בנימין צעיר ממנו) ולמה יזכירהו בתואר פחות, והוא היה בדעתו לגדלו על אחיו?

[ כג ] וימררהו : לשון וימררו את חייהם (שמות א' י"ד ). ורבו : ל' יריית חיצים, והוא קל עבר ממשקל פעול, משורש רבב, כמו יסבו עלי רביו (איוב ט"ז י"ג), וברקים רב (תהלים י"ח ט"ו) שהם לשון יריית חיצים, כמו שורש רבה (רד"ק), ואמרו רבו ממשקל פעול להבדילו מן רבי ענין רבוי (ר"ש דובנא); ולדעת רש"י המילה בנין פעל, על דרך כלו תפלות (תהלים ע"ב ב'), אלא שהוראתו כהוראת ההתפעל; ואולי חשב רש"י, כי בשו, וארו עיני (ש"א י"ד כ"ט) הם ג"כ בנין פעל, ולהיות הוראתם עומדת, והפועל פועל בעצמו ולא מקבל פעולה מאחרים, חשב שייתכן להיות פעל להוראת התפעל, ומילות שמו רמו דמו שהם צווי מן הקל הם לדעתו עבר פעל. וישטמהו : הוא פירוש המשל, וכן דעת בעל הטעמים שנתן אתנח תחת ורבו, ועשה אותם שני מאמרים, וכל זה על אחיו ששנאוהו; ולדעת רשב"ם על המצרים שנתנו אותו בבית הסוהר; אולי אמר כן בחשבו כי יעקב לא ידע מאומה משנאת בניו את יוסף. ומוהר"ר מריכי מורטארה אומר כי לא ייתכן לומר שיעקב לא ידע דבר מזה, שאם כן לא היה מקום לאחי יוסף שיאמרו ליוסף אביך ציוה וגו' (למטה נ' ט"ז ), אם יוסף היה יודע שלא נודע הדבר לאביו; גם רחוק הוא עד מאד שיחשוב יוסף כי אחיו הגידו העניין לאביהם קרוב למיתתו; ואם יקשה לרשב"ם כי אחר שהם לא מכרוהו (כדעתו וכדעתנו), לא ייתכן לומר וימררוהו ורובו, אין זה כלום, כי הנה יוסף האמין שהם מכרוהו, וכן האמין יעקב, כי בודאי בניו לא הגידו לו שהשליכוהו לבור כדי שימות שם. ולדעת דח"א ז"ל הכוונה על הקרובים לשכם שהיו שונאים לבני יעקב, וקרוב הדבר כי בני יעקב אמרו לאביהם (או הוא עצמו חשב כך והם הניחוהו במחשבתו) כי כשהלך יוסף לראות את אחיו בשכם טעה בדרך והלך בדרך רחוקה ופגעו בו לסטים בעלי חיצים וביקשו להרגו, וה ' היה אתו, והתקומם נגדם ונמלט מידם, ואח"כ לא ידע הדרך לשוב לבית אביו, ופגעו בו אחרים ותפשוהו ומכרוהו לעבד. והוא אומר כי רחוק הוא שימשיל יעקב את בניו (שהיו רועי צאן) לבעלי חיצים, גם מאמר ותשב באיתן קשתו לא ייתכן אם הכוונה על אחיו, כי הנה יוסף לא התקומם נגדם כלל, אך נשאר כצאן לטבח יובל.

[כד] ותשב באיתן קשתו : כלפי מה שאמר כי בעלי חיצים נלחמו בו, אמר כי אמנם קשתו גברה על קשתם, וניצבה נגדם באיתן ובחוזק; איתן הוא ג"כ שם דבר, כמו וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות י"ד כ"ז ). ויפזו זרועי ידיו : היו זרועיו קלים בדריכת הקשת, לשון מפזז ומכרכר (שמואל ב' ו' ט"ז ) וקרוב לזה שורש פחז ושורש חפז על קלות התנועה. מידי אביר יעקב : זאת היתה לו מידי האל שהוא אביר יעקב, ואביר לשון אברה, מטעם ישאהו על אברתו (דברים ל"ב י"א ), באברתו יסך לך (תהלים צ"א ד') ענין הגנה כענין אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב' י"ב). משם רועה וגו' : יש מפרשים (הביאם ראב"ע) "משם" מאז, וכן פירשו רמבמ"ן מאותה שעה נעשה יוסף רועה ישראל. ור"ש דובנא מפרש " משמ " על המקום שסבל בו צרותיו, והוא הבור אשר שמוהו בו, כי מבית האסורים יצא למלוך; ונ"ל כי מאחר שנאמר למעלה מידי אביר יעקב, ונאמר למטה מאל אביך ויעזרך, ראוי שגם משם רועה וגו' יהיה נאמר כלפי מעלה; לפיכך מסכים אני עם המתרגם הסורי שהיה קורא משם בצירי, והוא כטעם ישגבך שם אלהי יעקב (תהלים כ' ב') וכן תירגם גם הערדער. רועה אבן ישראל : רשב"ם ורמבמ"ן פירשו רועה בית ישראל, ור"ש דובנא ולפניו רש"י פירש רועה ישראל ואבן ישראל, כלומר צור מעזם סלעם ומפלטם [ואני לא אדע למה בתהלים י"ח ג' ניקדו ומפלטי פועל ולא ומפלטי שם דבר, (וכמו אחישה מפלט לי שם נ"ה ט') כמו סלעי ומצודתי, צורי מגני וקרן ישעי ומשגבי שבפסוק ההוא; ונראה שניקדו כן להשוותו עם מה שכתוב בשמואל ב' כ"ב ב', ושם כתוב ומפלטי לי, ולא יתכן לומר ומפלטי לי כי מילת לי מיותרת, ועל כרחנו צריך לומר כי שם הוא בינוני והיו"ד נוספת כיו"ד יושבי (תהלים קכ"ג א) המגביהי (שם קי"ג ה')] אלא שהם מפרשים על יוסף ואני מפרש על האל, וכן דעת גזניוס שאבן ישראל כינוי לאל, ולא ידעתי איך הוא מפרש "משם".

[כה] מאל אביך : הצלחת וגדלת בעזרת אלהי אביך שיעורך לעתיד. ואת שדי : ומאת. ברכות שמים מעל : הטל והמטר. ברכות תהום וגו' : מעיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ברכות שדים ורחם : ברכות השמים והארץ, כי השמים הנותנים המטר מגדלים הצמחים, כמו השדים שמגדלים ומיניקים התינוק, והארץ יולדת הצמחים כמו הרחם, כטעם והולידה והצמיחה (ישעיה נ"ה י') (רד"ק בשם אחרים); ושאר המפרשים פירשו ולא יהיה זרעו רחם משכיל ושדים צומקים (הושע ט' י"ד) וזה אין לו ענין עם האמור במקרא הזה. ואנקלוס תירגם ברכות אביך ואמך, אמנם השדים והרחם כולם באשה לא באיש, ורש"י תירץ בדוחק.

[ כו ] ברכות אביך וגו' : רוב המפרשים פירשו הורי יולדי מלשון האנכי הריתי (במדבר י"א י"ב ) כתרגום אנקלוס ; אעפ"י שזה באמת רחוק מאד, כי אין הזכר הורה, ומאמר האנכי הריתי אינו אלא בתמיהה. רש"י פירש הברכות שבירכני הקב"ה גברו והלכו על הברכות שבירך את הורי, ורד"ק ור"ש דובנא ואחרים פירשו הברכות אשר אני מברך אותך יגברו על ברכות הורי שבירכו אותי; אמנם רשב"ם ואחריו הערדער פירש הורי ל' הרים, והוא כפל ל' של גבעות עולם, והביא ראיה מברכות משה שאמר (דברים ל"ג ט"ו ) מראש הררי קדם וממגד גבעות עולם; ויש סמך לזה מתרגום ירושלמי: ברכתא דאבוך יתוספן עלך על ברכתא דבריכו יתך אבהתך אברהם ויצחק דמתילין לטוריא; וכן בתרגום האלכסנדרי מתורגם לשון הר, אלא שהמתרגם ההוא הדביק מילת הורי למילת ער, הורי ער, הרי עד, כמו גבעות עולם; והלכו אחריו י"ד מיכאעליס ואחרים אלא שמיכאעליס מגיה הרי; והאחרונים אומרים שמילת הור היא מילה קדמונית, נשאר ממנה רמז בהור ההר, ומביאים ראיה לקשור שתי המילות "הורי עד" מגבעות עולם שאחריהן ומברכות משה, ומדברי חבקוק (ג' ו') ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם; ומילת תאות, מנחם בן סרוק ורש"י וראב"ע ורשב"ם ורד"ק ורמבמ"ן פירשו לשון גבול וקצה, מלשון והתאויתם לכם (במדבר ל"ד י' ) כלומר עד סוף גבעות עולם, וזה לדעת קצת (רד"ק וראזנמילר) בבחינה הזמן, תהיינה לך הברכות האלה עד סוף העולם, עד שלא ימושו ההרים אשר הם עומדים לעולם; ולדעת אחרים הוא בבחינת המקום; רש"י פירש ברכה בלא מצרים, וראב"ע שתהיינה הברכות גבוהות, אמנם אנקלוס פירש תאות כמשמעו: דחמידו להן רברביא דמן עלמא, וכן קלעריקוס פירש מה שאדם מתאוה על הגבעות, כלו' המרעה הטוב וכיוצא בזה; וגזניוס וחבריו גם הם פירשו הדר הגבעות וחמודותן. ואני אומר שאין להוציא מילת תאות מענינה הידוע בכל המקרא, ומעולם לא מצאנו תאוה לענין סוף וגבול, וגם מברכות משה אתה למד, שאמר ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם, ותאוה כמו מגד, דבר נחמד, וכן חמודות (דניאל ט' כ"ג) ומחמדים (שיר השירים ה' ט"ז) וכן (למעלה ג' ו' ) וכי תאוה הוא לעינים, ומזה נאוה ונאה ונוי; וכאן תאות הוא כנגד ברכות, ברכות הורי עד, תאות גבעות עולם, ומפני שמילת עד איננה מתיישבת לפי זה אצל תאות גבעות עולם, ומאחר שאם נחבר אותה אל ברכות הורי יהיו שני הלקי המליצה הולכים צמדים כנהוג, ובעבור הראיות המובאות גם כן מדברי משה ומדברי חבקוק, מוכרח אני להסכים עם גזניוס וחבריו הקוראים בשיטת המתרגם האלכסנדרי ברכות הורי עד; אמנם אינני מסכים עמהם במה שהם מחברים מילת "על" לברכות הורי, ברכות אביך גדולות וגבוהות ועצומות מברכות הררי עד, ראשונה שלא היה לו לסתום, אלא לפרט מה הן הברכות האלה, אשר למעלה מברכות הררי עד, ועוד היל"ל על תאות גבעות עולם, ושלישית כי משה אמר שיהיה לו ממגד גבעות עולם, ולא אמר שברכתו תהיה למעלה ממגד גבעות עולם, גם ראזנמילר כתב כי המליצה הזאת ברכות אביך גברו על ברכות הררי עד, היא מליצה זרה ובלתי נאותה, לפיכך אומר אני כי ברכות אביך גברו על, הוא מאמר בפני עצמו, ומילת "על" נפרדת, כמו ונאם הגבר הוקם על (ש"ב כ"ג א'), כלומר למעלה, ושיעור הכתוב כך הוא:

ברכות אביך גברו על

ברכות הורי-עד

תאות גבעות עולם

תהיין לראש יוסף

ולקדקד נזיר אחיו:

כלומר ברכות שאביך מברך אותך גברו וגבהו למעלה למעלה; גבר קרוב בענין לשורש גבה, כמו ויגברו המים (ברא' ז' י"ח ) והמים גברו מאד מאד על הארץ (שם שם י"ט), חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים (שם שם כ') כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו (תהלים ק"ג י"א) כי גם ברכות הררי עד, וברכות גבעות עולם בחמודותיהם תהיינה לראש יוסף, תבואנה על ראשו, כטעם יחולו על ראש יואב (ש"ב ג' כ"ט), על ראש רשעים יחול (ירמיה כ"ג י"ט, ול ' כ"ג) ומילות עד ועולם מורות על גובה בלתי מוגבל, ע"ד שוכן עד מרום וקדוש (ישעיה נ"ז ט"ו), עיין שם פירושי. נזיר אחיו : פרישא דאחוהי, כלו' בחיר אחיו, הנבדל מהם במעלה וחשיבות (רש"י ); ורשב"ם וראב"ע ורמבמ"ן מפרשים מלשון נזר, המוכתר ונכבד עליהם, וכן מנזריך כארבה (נחום ג' י"ז); והראשון נ"ל עיקר, כי כן רוב שימוש מילת נזיר הוא מענין הפרשה והבדלה, ולא מענין נזר ונשיאות; ועוד הנה גם משה השתמש בברכתו במליצה זאת, ואז לא היה יוסף חי, ולא היה לשבטו שלטון על שאר שבטים, ואולי נזר שענינו עטרה הוא ג"כ מענין הפרשה והבדל חשיבות, אעפ"י שהיה אפשר לומר כי  

נזר נגזר מן זר, דבר המקיף סביב סביב; ודע כי כל שימוש שורש נזר הוא לענין פרישות של קדושה ומעלה וכבוד, גם וינזרו לבשת (הושע ט' י') ענינו הפרישו והקדישו עצמם לעבודת אלילים; אמנם נזורו אחור (ישעיה א' ד') הוא משורש זור, שהוא תרגום של סור; ויחזקאל (י"ד ז') אמר שלא כמשפט וינזר מאחרי, והיה ראוי לומר ויזור כמו שאמר בפסוק ה' נזורו מעלי, ועיין מה שכתבתי על נזורו אחור (ישעיה א' ד').

[ כז ] זאב יטרף : זאב אשר יטרף, זאב הטורף. בבקר יאכל עד : נאמר על הזאב, והטעם שהוא טורף ואוכל גם בבוקר וגם בערב, כי מפני שרוב יציאת הזאב היא בערב (זאבי ערב, חבקוק א' ח', וצפניה ג' ג') וכשהוא טורף בערב איננו מניח כלום לבוקר (כמו שפירשו האחרונים מליצת לא גרמו לבקר שבצפניה ג' ג') אמר, כי בנימין יהיה כזאב האוכל בבוקר מה שטרף בלילה, שלרוב הטרף אשר יטרף יישאר לו ממנו לבוקר, ואח"כ טורף גם ביום, ולערב הוא מהלק לגוריו ולחבריו מה שטרף ביום. עד : שלל, כמו אז הלק עד שלל מרבה (ישעיה ל"ג כ"ג) וכן אבד חשבון עד דיבון (במדבר כ"א ל' ), דיבון היתה לבז. יחלק שלל: אמרו כי כן דרך הזאבים לצאת בחבורה ולחלק טרפה ביניהם וכל זה אמנם ברכה לשבט בנימין שיהיה גבור ותקיף, וכן היה, כמו שראינו בשופטים כ'.

[ כח ] שבטי ישראל : בני ישראל וראשי שבטים. איש אשר כברכתו ברך אותם : אשר איש איש מהם בירך אותם כברכתו, ברכה פרטית לכל א' מהם (וכן מצאתי אח"כ לרמב"ן בפרשת מקץ למעלה מ"א י"ב ); ואם יש מהם שלא בירך אותם הנה על הרוב ידבר.

[לא] שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו : לא אמר שמה קברתי את יצחק; נראה מכאן כי רבקה מתה בעוד יעקב בבית לבן, לפיכך לא היה יכול לומר קברתי את רבקה, ולפיכך סתם ואמר שמה קברו.

[לב] מאת בני חת : ברשותם, כי בתוכם ולעיני בני עמו מכר עפרון; ואמר זה ליוסף שלא יירא, שמא יעכבו החתים בידו לקבור שם את אביו; כי לא יוכלו להכחיש המכירה, כי במעמד כולם הייתה.