פירוש שד"ל על בראשית פרק כו

קוד: שד"ל בראשית כו בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש בראשית – פרק כו '

[א] ויהי רעב בארץ: לדעת ר' וואלף, בעל המעמר, זה היה קודם לידת יעקב ועשו, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כי רחוק הוא כי באורך הימים לא ירגישו אנשי המקום כי הבנים בניו ושרבקה היא אמם.

[ב אל גרר מצרימה: שהיה בדעתו ללכת שם כמו שהלך אביו בימי הרעב (רש"י), ורצה הקב"ה להראות לו השגחתו שגם בארץ ההיא שהיה שם הרעב יברכהו ויצליחהו וכמפורש למטה (י"ב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא וגו'. שכון בארץ:   בביאור בנתיבות השלום בא: לי נראה עוד להוסיף על דבריו (של הרמב"ן) ואולי תהיה גם כוונתו כן, שהיה בענין ג' צוויים: א) אל תרד מצרימה כלל אפילו לגור שם דרך ארעי עד עבור ימי הרעב; ב) שכון בארץ אשר אומר אליך היא ממרא קרית הארבע או באר שבע (לפי מה שהוכחתי למעלה שאיננה מארץ פלשתים) שהם מארץ שבעת עממים ממש וציווהו לשכון שם כל ימי חייו ואחר עבור ימי הרעב ישוב לשם מארץ פלישתים, ולפי שלא היה צווי זה לעשותו מיד לכן לא פירש לו הארץ רק אמר אשר אומר אליך אחר עבור ימי הרעב, ובלי ספק מה שנאמר להלן (פסוק כ"ג) ויעל משם באר שבע, היה ע"פ צווי השם ואף שקיצר הכתוב; ג) גור בארץ הזאת, היינו בארץ פלישתים שהיה שם אז תהיה רק כגר בארץ אחרת ולא בקביעות דירה רק עד אחר עבור ימי הרעב ומפרש ואמר כי לך ולזרעך אתן כל הארצות האל, ר"ל כי גם ארץ פלישתים אתן לך, מה שאין כן ארץ מצרים איננה בכלל המתה.

[ה] מצותי חקותי ותורותי: כל צווי בין לדורות בין לשעה נקרא מצוה, חוקה ותורה אינן אלא לדורות, חוקה היא באשר יאמר המושל: תעשה כך וכך; ואם יאמר: אם יארע לך כך אז תעשה כך, ואם יקרה כך אז תעשה כך - זה נקרא תורה. יציאתו מארצו והעקדה היו מצוות, המילה היא חוקה, וההליכה בדרך ה' לעשות צדקה ומשפט היא תורת ה', ואעפ"י שלא מצאנו, שנצטוה על זה מאת ה', הנה אברהם ידע כי זאת היא דרך ה', והיה עושה צדקה ומשפט להיותו יודע כי באלה הוא הפץ, נמצא שהיה שומר אותן להיותן תורת ה'.

[ז] פן יהרגוני: עיין למעלה כ' י"א.

[ח] מצחק את רבקה אשתו: מעשי געגועים שאין אדם כשר עושה עם אחותו (אך אין להאמין שהיה יצחק משמש מיטתו במקום שהיה אפשר ליושבי בית אחר או לעוברי דרך לראותו בעד החלון), מליצת מצחק את אין ענינה כמליצת מצחק ב... בא אלי לצחק בי (למטה ל"ט י"ז): המצחק "את" רעהו הוא מצחק עמו ושניהם משתעשעים; והמצחק "ברעהו" הוא לבדו מצחק ואין חברו מצחק, אך הוא מקבל מזה נזק, צער או בושת.

[ט] אך הנה אשתך היא: בודאי אשתך היא, והוא נאמר דרך אומדן הדעת (למעלה כ' י"א), כי כן שפט אבימלך כי ודאי אם היתה אחותו, לא היה מצחק עמה, אעפ"י שלא שמע שקראה אשתו.

[י] אחד העם: אבל המלך עצמו לא היה נכשל בזה, אם להיותו זקן, ואם כי כבר נכוה כשלקח את שרה; ונראה כי לפיכך לא האמין ליצחק כשאמר אחותי היא ודיקדק אחריו עד שעלתה בידו לראותו מצחק עמה. אחד העם: אחד מהעם, יהיה מי שיהיה. אהד בסמיכותו אחד, ויבוא בצורת הסמיכות כאשר תחסר אחריו המ"ם, כמו אחד השיחים (למעלה כ"א ט" ו) על אחד ההרים (שם כ"כ ב') אחד הרקים (ש"ב ו' כ') ולפעמים גם במ"ם, כמו כאחד ממנו (למעלה ג' כ"ג) או אל אחד מבניו (ויקרא י"ג ב'). והבאת עלינו אשם: עונש על כל האומה. כי לארץ לא יכופר כשאין עושים דין בחוטאים, וכאן לא היה אפשר לעשות דין, מאחר שלא היה החטא נודע. והבאת: עבר (עיין אוהב גר עמוד 40), אך המילה מלרע בעבור העי"ן שאחריה כמו ונחה עליו (ישעיה י"א ב') ורעה עינך (דברים ט"ו ט').

[יא] הנוגע באיש הזה: לרעה, כמו כי הנוגע בכס נוגע בבבת עינו (זכריה ב' י"ב). כי יד אלוה נגעה בי (איוב י"ט כ"א) ומזה נגע, וכן שורש פגע, שענינו קרוב לשורש נגע, נמצא להורות על המכה, כמו ויפגע בו וימות (מ"א ב' כ"ה) ומזה פגע. באיש הזה ובאשתו: או באשתו; והאפודי מפרש ומכה אביו ואמו כאילו כתוב ומכה אביו ומכה אמו, וכן כאן הנוגע באיש הזה והנוגע באשתו; ונכון אלא שהענין אחד. והנה ציוה אבימלך על הדבר הזה, למען ידעו העם שהיא בעולת בעל, כדי שלא להביא אשם על העם כולו, והזכיר גם את יצחק   (באיש הזה), כדי שיהיה הענין בל' נקיה, וגם אולי קצת מהעם יכעסו על יצחק על שהתל בם עד עכשו באמרו: אחותי היא.

[ יג ] וילך הלוך וגדל: גדל הוא שם התואר, והוא עומד במקום בינוני, כ. בפועלים העומדים הבינוני בקמץ יבוא לפעמים על דרך שם התואר (או תאמר על דרך לשון ארמית), כמו ויהי קול השופר הולך וחזק מאד (שמות י"ט י"ט), ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה (שופטים ד' כ"ד), וילך הפלשתי הלוך וקרב (ש"א י"ז מ"א), ודוד הולך וחזק (ש"ב ג' א'), וילך הלוך וקרב (ש"ב י"ח כ"ה).

[יד] ויקנאו אותו: כמו אפרים לא יקנא את יהודה (ישעיה י"א י"ג).

[ טז ] לך מעמנו: אמר לו זה בשלום (כמו שאמר ונשלחך בשלום), כלומר לך מעיר המלוכה, כי הגדולים מקנאים אותך, ופן יפגעו בך ולא אוכל להצילך, ולפיכך לא יצא יצחק ממלכות אבימלך רק מעיר מלכותו. ואמנם יצחק אמר אח"כ (למטה כ"ז) ואתם שנאתם אותי, והכוונה על אחוזת מרעהו, והם השרים, כי הם קינאו בו ושנאוהו, עד שהוצרך אבימלך לומר לו: לך מעמנו.

[כ] התעשק עמו: התעסק בל' סורית היה קשה, וכן בלשון חכמים שדה שיש עליה עסיקין (שבועות ל"א ע"א) ענין ערעור; ודח"א ע"ה אומר כי מזה ג"כ עסיק עפרא (בבא מציעא ע"ד ע"א) העפר היה ביוקר. והנה באר זו והאחרת הנקראת שטנה נראה (כדעת ר"ש דובנא) שנשארו ליצחק, כי אעפ"י שרבו עליהן, לא גזלו אותם ממנו, אלא נתפשרו עמו באחד מן הדרכים.

[ כב ] הרחיב ה' לנו: זה סימן טוב שגזר ה' להרחיב את גבולי. ופרינו: לשון הצלחה, כאילן המצליח כשהוא עושה פרי.

[ כו ] אחזת: שם אדם, כן דעת בעלי המסורה ורבנו סעדיה, היירונימוס, והמתרגם הסורי והאלכסנדרי ואחרים, וכן דעת ר' יהודה בבראשית רבא (ס"ד ח'), אלא שלדעתו אחזת מרעהו היה שמו, כלומר שהיה שמו מורכב משתי מילות על דרך דמשק אליעזר, רוממתי עזר (ד"ה א' כ"ה ד' ול"א), וזה רחוק בעיני, שתהיה מילת מרעהו בכנוי נסתר גם היא מן השם, ואולי טעות סופר נפלה במדרש וצ"ל: אחזת היה שמו.

[ כח ] בינותינו: בביאור בנתיבות שלום בא: באה מילת בינותינו בשני מיני ריבוי ולכאורה היה די באחד מהם, ואולם אילו אמר: תהי נא אלה בינינו לבד היה משמע או בינו ובין אחזת מרעהו או בינו ובין יצחק, והכוונה שתהיה האלה בין אבימלך ואחזת מרעהו מצד אחד ויצחק מצד שני, לכן אמר בינותינו בשני ריבויים, דהיינו בינינו מצד אחד ובינך מצד שני. ודקדוקי 1804.

[ כט ] עשינו עמך רק טוב: לדעת ר"ש דובנא מילת לא (לא נגענוך) עומדת במקום שתיים (וכאשר לא עשינו עמך רק טוב); ולדעתי איננו כן, אבל מילת רק איננה צריכה למילת לא כמו ואמלטה רק אני לבדי (איוב א' ט"ז), ולפעמים תבוא לפניו מילת לא, כמו לא נשאר רק שבט יהודה לבדו (מ"ב י"ז י"ח).

[ לג ] על כן שם העיר באר שבע: נראת כדעת ר"ש דובנא, [בפירוש של י' ש' ריגיו לתורה בא: אצל אברהם (למעלה כ"א ל"א) לא הזכיר שם הבאר גם לא שם העיר, רק אמר: על כן קרא למקום ההוא באר שבע, גם לא אמר שם: עד היום הזה, כמו שכתוב כאן, ולהפך כאן לא אמר לשון קריאה אלא סתם: על כן שם העיר; וטעם השינויים הוא, כי   אברהם בזמן השבועה עם אבימלך לא היה אצל הבאר אלא רחוק ממנו, ולכן נזכר שם מקום ולא באר והוא היה הראשון שקרא למקום ההוא באר שבע בעבור השבועה, אבל לא נתחזק השם ההוא להישאר לדורות כן, עד שארע שם ג"כ דבר יצחק עם אבימלך, ואז נתחזק השם ההוא בפי כל, ולזה לא נזכר כאן לשון קריאה, כי זכרו כולם כי כבר נקראת כן בימי אברהם, ורק צירפו לשם זה גם כוונת   שם   שבעה שקרא יצחק לבאר].

[לד] [לה] ויהי עשו וגו, ותהיין מרת רוח וגוי: הקדים הסיפור הזה מפני מה שהוא עתיד לומר למטה (כ"ו מ"ו) קצתי בחיי מפני בנות חת. ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען (רשב"ם). ברש"י לעצבון ליצחק ולרבקה, נ"ל דיבור אחד, וכן הדפיס רנ"ו היידנהיים. מרת רוח: מרירות רוח (ר"י חיוג וראב"ע), כמו לב יודע מרת נפשו (משלי י"ד י'), והוא ענין עצבון, ומצאנו עצובת רוח (ישעיה נ"ד ו'), ועצבו את רוח קדשו (שם ס"ג י'), וגם שורש מרה וכל לשון מרי עיקרו משורש מרר, כי הבלתי שומע בקולנו גורם לנו עצבון (עיין פירושי בישעיה ג' ח'), וגם רש"י ז"ל נראה שהבין כן, כי כתב: לשון ממרים, ואח"כ הוסיף: כל מעשיהם היו לעצבון ליצחק ולרבקה. וכן בישעיה מ"ג י': והמה מרו ועצבו את רוח קדשו, מרו כמו מררו כחברו ועצבו. אבל למה כאן באה המ"ם בחולם ובמשלי בקמץ תטוף (קמץ קטן), הדבר פשוט, כי כאן הטעם במ"ם מפני מילה זעירה שאחריה, ואם היתה המ"ם בקמץ והטעם עליה, לא היה הקמץ יכול להיות חטוף, אבל היה קמץ רחב (קמץ גדול) ככל קמץ שהטעם עליו.