קוד: שד"ל בראשית כב בתנ"ך
סוג: תוכן_מפורט
מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד
אל: מימון: אראל סגל
[א] והאלהים נסה את אברהם
: יודע היה הקב"ה שאין אברהם נסוג אחור משמור מצוותיו לכל אשר יצוהו, וציוהו על העקידה כדי שיקבל שכר על המעשה הנורא הזה, כי אין שכר העובד במחשבה בלבד כשכר העובד בפועל: זאת דעת רמב"ן ור' יוסף אלבו (עקרים, מאמר ד' פי"ג); ואין ספק כי מלבד השכר הצפון, הנה המעשה עצמו, שבו קרא עצמו ירא אלהים באמת ולא השך את בנו יחידו ממנו ומוצא הדבר כי בנו לא מת, כל זה גרם לאברהם שמחה וששון מתוק לנפש אין ערוך אליו. ודעת רמבמ"ן כי הכוונה בנסיון לחזק ולאמץ את לב המנוסה במידה מן המידות עד שתשוב קנין ותכונה בנפשו, כי החלק המעשי לא יושלם בידיעת המידות הטובות והבנתן בלבד, כי אם בהוסיף עליהן התמדת הפעולות הנמשכות מהן וההרגל בהן, עד שתתחזק המידה בלב העושה וכו'. ולפי דעתי הואיל ובחר ה' באברהם למען יהיה אב לעם סגולה מאמיני היחוד, והואיל ושאר העמים עובדי אלילים גם את בניהם ואת בנותיהם היו שורפים באש לאלהיהם, והואיל ומעשים כאלה תועבה הם לפניו ית' ולא היה בדעתו לצוות לעמו שיעשו כאלה, אבל נהפך ציוה לבלתי עשות אחת מהנה, הנה ראה ה' כי העדר הקרבנות ההם יהיה נחשב לגנות ומום גדול לתורתו ולמחזיקים בה, כי יאמרו הגוים לישראל: איה אהבתכם לאלהיכם? וגם ישראל עצמם אולי תהיה דתם נמבזה בעיניהם מפני החסרון הזה. לפיכך הקדים וניסה את אברהם (אשר כבר ידע את לבבו וידע שיעמוד בנסיון), למען יכירו וידעו גם ישראל וגם האומות כי עבדי ה' הנאמנים לו לא יכבד עליהם לעשות גם זה וגם יותר מזה (כאשר הוא זביחת בן יחיד הנולד לזקוני אביו ואמו) אם היה ה' שואל מעמם לעשותו, אלא שאלהי אמת לא יחפוץ בקרבנות כאלה ותעב יתעבם. והנסיון הזה אשר הוא כבוד האמונה ותפארת המאמינים בחר ה' לעשותו באברהם אב המאמינים, כדי שלא תישאר אמונת האמת בחזקת פחיתות ובחסרון הודה והדרה אפילו דור אחד. ונמצא לאחד הקדמונים, סנכוניאנטון, זכרון למעשה זה, אמנם מעורב בשיבושים הרבה. ויש מי שכתב כי אברהם עלה בדעתו להקריב בנו לאלהיו, מפני שראה הכנענים זובחים את בניהם ואת בנותיהם. ואחר פירש כי כל הסיפור משל להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו לאלהיו. ועור פירש אהד, כי הציווי היה בחלום, ואולי כן הוא, אבל היה חלום של נבואה מאת ה
' ויאמר אליו
: אין ספק כי המילות האלה צריכות להינקד בדרגא תביר, וכן הוא בחומש כ"י על קלף שבידי ובחומש כ"י על קלף ביד ידידי אלמנצי ע"ה ובחומש כ"י בעיר ערפורט, ובחומש כ"י על קלף
שנת רמ"ז כתיבת ר' יצחק פישאנטי ביד ידידי משה מואבי, וכן מצאתי במחזור דפוס שונצין, אמנם במחזור שאלוניקי פסתו על שתי הסעיפים וניקדו הזקף למעלה והתביר למטה.
[ב] ולך לך אל ארץ המוריה
: לא אמר לו שיעשה הדבר במקום שהיה שם, אלא שילך אל ארץ אחרת, כדי לתת לו מקום להתבונן בדבר ולא יהיה מעשהו בחיפזון, וכל זה להגדיל זכותו. ארץ המוריה: נמצא בדברי הימים ב' ג' א', כי שלמה בנה בהמ"ק בירושלם בהר המוריה, ואין שום ראיה מן הכתובים, שהר הבית הוא עצמו הר עקדה, אלא שהיה באותה הארץ ובאותו מחוז. על אחד ההרים אופר אמר אליך: ולא אמר לו מיד; וכל זה כדי שיעשה הדבר במתון ולא בחיפזון. והעלהו שם לעלה: אין ספק כי לא היה בדעת האל שיעלהו לעולה, רק אמר לו כן לנסותו, ואין צורך לעוות את הכתוב ולפרש והעלהו שם להקריב עולה (כפירוש רלב"ג ורנ"ה וייזל), שהרי אף אם היה המכוון כן, הנה אברהם לא הבין כן והיה לו לקב"ה לפרש דבריו יותר; ובאמרם כי אמר לו לשון כמשתמע לתרי אנפי כדי לנסותו, אם יפרש לקולא או לחומרא, הנה לא הוציאו דיבור האל מכלל מאמרי ההטעאה; ומלבד זה אם לא היה הציווי מבורר, הנה היה אברהם אכזרי ורע מעללים, שגמר בדעתו להמית את בנו וה' לא ציוה בבירור, אלא בלשון מסופק ההבנה; גם קצת מרבותינו בבראשית רבא (פרשה נ"ו י"ב) התחכמו להסיר הסתירה וההפכות בדברי האל ואמרו שלא אמר לו שישחטהו ויעשהו עולה, רק שיעלהו לראש ההר, וכיון שהעלה אותו אמר לו הורידהו. ורש"י הביא מדרש זה כאן ולמטה פסוק י"ב, כי מצא בו תועלת להסיר התמיהה מלב ההמון; והוא ז"ל הוסיף על לשון המדרש מילות "לעשותו עולה", לבלתי יקשה עלינו מה יעשה המדרש במילת לעולה; וכוונתו לומר שהמירש מפרש התיבה ההיא כאילו כתוב בכוונה לעשותו עולה, אך לא תשחטהו עד שאומר אליך, וזה אמנם רחוק מפשט הכתוב, ואברהם לא הבין כן, כי לקח את המאכלת לשחוט את בנו בלי שיבואהו דיבור שני מאת ה'. והמוציא מן הפרשה הזאת כי אלהי העברים חפץ בהקרבת בני אדם לפניו, דובר סרה ושקר נגלה.
[ד] וירא את המקום מרחוק
: הנכון כדברי רז"ל (בראשית רבא נ"ו ב') ראה ענן קשור על ההר, או ענין נסי אתר אשר בו רמז לו ה' את המקום אשר בחר.
[ז] ויאמר יצחק
: זה נכתב מפני שתשובת אברהם "אלהים יראה לו השה", אעפ"י שלא נאמרה אלא להשקיט את יצחק, מכל מקום נתאמתה, כי נזדמן להם האיל; ומזה נמשך גם כן משל הדיוט (למטה י"ז) "בהר ה' יראה", כי אמנם לא חש הכתוב להזכיר כל הדברים, שאמרו זה לזה אברהם ויצחק, שא"כ איך לא הזכיר מה אמר יצחק כשהתחיל אביו לעקדו?
[ח] וילכו שניהם יחדו
: אין צורך לומר שהבין יצחק שהוא עצמו יהיה הקרבן, כי אמנם ייתכן שתשב שיימצא השה דרך נס ואם לא יימצא לא יקריבו כלום. אמנם המליצה דבקה למטה, הלכו יחדו ויבאו אל המקום וכו', ולפי שהפסיק במאמר יצחק ובתשובת אברהם, חזר ואמר וילכו וגו'. או עמדו מהליכתם לדבר הדברים הנזכרים וכשהשלימו דבריהם חזרו והלכו.
[יג] והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו
: ראה איל, והאיל ההוא, אחר שראהו אברהם, נאחז בסבך בקרניו (תלמידי מוהר"ר משה הלוי עהרענרייך וקרובין לזה דברי רשב"ם ורמבמ"ן) ומילת אחר ענינה ואח"כ, כמו
למעלה י"ח ה' ,
ולמטה כ"ד נ"ה וכן
במדבר ל"א ב' ,
הושע ג' ה' ,
משלי כ"ד כ"ז .
[יד] הי יראה וגו':
עיין "בכורי העתים" תקפ"ח עמוד 151. וכבר השבו ראב"ע ואחרים כי מילות "אשר יאמר היום" וגו' נוספו אחר בנין בית המקדש, עיין "בכורי העתים" תקפ"ת עמוד 156.
[יז] וירש
: היה ראוי לנקד וירש.
[כ] ויגד לאברהם וגו'
: כל זה הקדמה לסיפור לקיחת רבקה ליצחק.