פירוש שד"ל על בראשית פרק לח

קוד: שד"ל בראשית לח בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש בראשית – פרק לח'

[א] ויהי בעת ההיא: חז"ל בסדר עולם (פ"ב) פירשו בעת ההיא על זמן מכירת יוסף שאז ירד יהודה מאת אחיו, והנה מאז עד בוא יעקב מצרימה לא עברו רק כ"ב שנה, כי בן י"ז שנה היה יוסף כשנמכר, ובן שלושים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ואח"כ שבע שני השבע ושתיים שני רעב, הרי כ"ב, ובשעת ירידתם למצרים כבר נולדו חצרון וחמול בני פרץ בן יהודה שהוליד מתמר, וכשנולדו פרץ וזרח כבר היה שלה גדול וכבר מתו ער ואונן אחר שלקחו אשה, וכל זה לא ייתכן שהיה בכ"ב שנה, והם אמרו כי ער ואונן ופרץ הולידו בני שבע או שמונה שנים, מה שהוא רחוק ובלתי אפשר לפי הטבע, והנכון כדברי ראב"ע ורלב"ג שזה היה קודם מכירת יוסף, וכתב רלב"ג: ואל יקשה בעיניך איך היה יהודה נפרד מאחיו קודם מכירת יוסף, והנה הוא היה עם אחיו במכירתו, כי הוא היה הולך ושב, והנה היה לו לבדו צאן מלבד צאן אביו, וזה הצאן אולי היה משלל שכם, עכ"ל; והנה "בעת ההיא" דבק עם וישב יעקב בארץ כנען ושם היה מקום הסיפור הזה, (עיין למעלה ל"ז ב') אלא (כדברי תלמידי מוהר"ר אהוד לא-לי, בנו של שמואל חיים בן דוד לא-לי) לא רצה להזכיר תחילה מאורע פרטי של יהודה שנפרד מאחיו, אך רצה להקדים מה שאירע לכל המשפחה, שהאחים כולם שנאו את יוסף, וזה גרם אבל גדול לאב, ועכשיו מזכיר מה שאירע ליהודה לבדו, ואח"כ חוזר להשלים מה שאירע ליוסף לבדו תחילה, ואח"כ לכל המשפחה.

[ב] בת איש בנעני: כמשמעו, ור ' יהודה אומר תאומות נולדו עם השבטים ונשאום, ר' נחמיה אומר כנעניות היו (בראשית רבא פ"ד י"ט) ותרגום ירושלמי ורש"י ורשב"ם ורמב"ן ורלב"ג ורמבמ"ן פירשו כנעני זה לא כנעני ממש אלא סוחר, ונ"ל כי הסוחר שלא היה מארץ כנען היה נקרא כנען (הושע י"ב ח', ישעיה כ"ג ח'), אבל כנעני אינו אלא שם אומה, וכן באנקלוס גירסת יא"ר ליסבונא קוסטנטינא וסביוניטה כנענאי, וכן וחגור נתנה לכנעני (משלי ל"א כ"ד) אין שום ראיה לומר שאיננו כנעני ממש.

[ה] והיה בכזיב: לכך קראתו שלה מלשון לא תשלה אותי (מ"ב ד' כ"ח) שהוא כמו אל תכזב בשפחתך (שם שם ד' ט"ז) ( הרמב"ן). וכזיב נקראת ג"כ אכזיב והיא מערי יהודה ונזכרת ביהושע ט"ו מ"ד ובמיכה א' י"ד, ואיננה הנזכרת בשופטים א' ל"א.

[ח] והקם זרע לאחיך: הבן הראשון הנולד מן היבמה היה נקרא על שם המת והיה יורשו. ואין הכוונה שהיו קוראים אותו באותו שם שהיה נקרא המת, אך הכוונה שהיה נחשב כאילו הוא בנו של מת (בנו של ער, אע"פ שבאמת היה אביו אונן). והרבה יש לתמוה על הרמב"ן שתפש על רש"י ולא הבין כי נקרא "בשם" המת לחוד, ונקרא "על" שם המת לחוד, והרא"ם תמה גם הוא על הרמב"ן והאריך לשון ולא הבין מליצת על שם, ור"ש דובנא העתיק דברי הרמב"ן ולא העיר עליהם מאומה גם י' ש' ריגיו כתב: לא שהבן יקרא על שם המת; ולא הבין, והיל"ל לא שהבן יקרא בשם המת.

[ט] לבלתי נתון זרע לאחיו: כדי לירש הוא את אחיו, או מרוע לב כדי שלא יהיה שם אחיו מתקיים.

[יא] בי אמר פן ימות וגו': ירא היה להשיאו אשה בעודו רך בשנים, כי חשב שמא גם אחיו מתו מפני שנשאו אשה בעודם נערים (דון יצחק); ואחר שגדל אולי שכח להשיאו, ואולי לא רצה להשיאו לתמר להיותה מוחזקת שימותו אנשיה (רז"ל יבמות ס"ד ע"ב, רש"י).

[ יב ] על גוזזי צאנו: שהיה אצלם שמתה ויום טוב.

[יד] ותכס: פיעל; כיסתה עצמה או פניה. בפתח עינים: שם מקום (ראב"ע) והיא העיר הנקראת העינם (יהושע ט"ו ל"ד) והיא עיר סמוכה לצרעה ואשתאול (שם שם ל"ג) וצרעה ואשתאול סמוכות לתמנה (שם י"ט מ"א ומ"ג) א"כ העינם סמוכה לתמנה; גם מצאנו כי העינם סמוכה לעדולם (שם ט"ו ל"ד ול"ה) וחירה היה עדולמי ומה שהקשה רשב"ם כי כתוב (למטה פסוק כ"א) בעינים בקמץ להורות על ה"א הידיעה, א"כ איננו שם פרטי, לא יקשה כלל, כי ביהושע מצאנו העינם בה"א והוא בלא ספק שם עיר. ואפשר שנקראת העיר עינים ע"ש שני מעינות מים, ולפיכך היתה מקבלת ה"א הידיעה, כמו שהעיר ר' שלמה לעוויזאן בבית האוסף. ויחשבה לזונה: עין רש"י ורד"ק.

[ טז ] ויט אליה אל הדרך: מדרך שהיה בה נטה אל הדרך אשר היא בה (רש"י). מה שהוסיף רש"י "ודעתך" נ"ל שכוונתו כאילו אמר ותני דעתך, וזה כדי להראות של' הזמנה הוא קרוב לל ' נתינה, כמו שכתב בסוף הדיבור.

[ יח ] חותמך: כן כתב הירודוט כי כל אנשי בבל הולכים בחותם ומטה. ופתילך: שהחותם תלוי בו.

[ כג ] פן נהיה לבוז: לחזור אחר הקדשות, או כדברי ראב"ע ילעגו עלינו שאשה רימתה אותנו ולקתה ממנו הותם ופתיל בשביל ביאה אחת. הנה שלחתי וגו': ומה עלי לעשות עוד? (רש"י).

[כד] הוציאוה ותשרף: אולי כן היה משפט הנואפות, ותמר הייתה כאשת איש בעבור היותה זקוקה ליבם (רשב"ם). ויש לשאול: והלא היתה בבית אביה, ואיך לא דיבר אביה בעדה לאמור אתה בגדת בה, כי לא נתתה לשלה, ולמה תשב אלמנות חיות? ויש לומר כי אביה ידע במה שהערימה תמר לקהת הערבון מידו, והניח שיוציאוה, כדי שאח"כ כשיכיר חותמו ופתילו יאספה אל ביתו. ותשרף: אומר מיכעאליס שהוא אחר מיתה, שהיו סוקלים אותה תחילה, וכן ביהושע ז' כ"ה ודניאל ז' י"א; ונ"ל שהוא כמשמעו, שאל"כ ותסקל היל"ל; והנה בימי קדם היו ראשי המשפחה שולטים באנשי ביתם למות ולחיים, והנואפת היתה מחללת כבוד המשפחה והיה עונשה לפי כבוד המשפחה (ולפיכך בת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף, ויקרא כ"א ט') ובני יעקב היה כבוד משפחתם יקר בעיניהם מאד, כמו שראינו ממה שעשו בשכם לנקום נקמת כבודם, באמרם (למעלה ל"ד ל"א) הכזונה יעשה את אחותנו, לכך ציוה יהודה שימיתוה במיתה היותר חמורה והיא השרפה. מה שכתב רש"י: הרה שם דבר, כוונתו שאיננו פועל עבר (וכתרגום רמבמ"ן) שא"כ היל"ל הרתה והביא לדוגמא אשה הרה, בי מילת אשה עדות שהרה שם התואר, וכן ברה כחמה (שיר השירים ו' י') איננו פועל כמו ולא ברה אתם לחם (שמואל ב' י"ב י"ז) אבל הוא שם התואר. אך נראה כי רש"י לא היה מחלק בין שם דבר לשם התואר, והיה קורא לזה ולזה שם דבר, וכן מצאתי אח"כ בס' הזכרון. ברש"י כ"י וברע"ח ובהרבה דפוסים עתיקים ובקצת מן האחרונים כתוב: שיפילוהו, וכן נכון, אבל בתלמוד כתוב (ברכות מ"ג ע"ב) שיפיל עצמו.

[ כו ] ויכר יהודה ויאמר: מלבד מה שכתבתי למעלה (ל"ז ל"ג) בשם מוהר"ר די קויוניא ז"ל הנה האמת הברורה בענין טעמי הפסוק הזה ופסוק ויכירה ויאמר הוא כי שם מאמר כתנת בני   הוא   הודעת ההברה, אבל צדקה ממני הוא רעיון אחר,

ואם היה יהודה אומר "לי הם" אפשר להטעים ויכר יהודה ויאמר לי הם.   צדקה ממני: יותר ממני. (רשב"ם, ר"י בכור שור, רמב"ן, רד"ק ורמבמ"ן).

[ כט ] מה פרצת עליך פרץ: לפי הטעמים הם שני מאמרים מה פרצת גדר ויצאת קודם אחיך שהוציא ידו קודם לכן, והנה עליך משפט הפרץ הזה (ראב"ע), אבל אנקלוס תירגם מה תוקף גדול אתה עתיד להיות תקיף; והכוונה על שיצא ממנו דוד, כמפורש בתרגום ירושלמי.

[ל] זרח: כמו השמש שנסתר ואח"כ זורח.