קוד: שד"ל במדבר א בתנ"ך
סוג: תוכן_מפורט
מאת: הקלדה: ליאת חומסקי
אל: מימון: אראל סגל
[א] במדבר סיני:
כל מקום שנאמר בהר סיני זהו קודם שהוקם המשכן, אבל משנבנה אוהל מועד לא נאמר אלא במדבר סיני (רשב"ם), כי אז לא היה ה' מדבר עם משה בהר, אלא במשכן, בכל מקום מן המדבר שהיו חונים בו ומקימים בו המשכן.
[ג]
לצבאותם
: אחר שהוקם המשכן ובאו לנסוע ולכבוש הארץ
וה ' בראשם במשכנו אשר
עמהם, רצה שיתחלקו לדגלים ולצבאות, שידע איש
איש את מקומו, ויהיה המחנה מסודר כהוגן, שלא יהיו
נראין כעבדים הבורחים, אלא כעם ערוך מלחמה, ולפיכך נמנו ג"כ להשלמת הסדר; וצדקו דברי רז"ל (עי' במדבר רבה פ' א' ז) כשבא להשרות שכינתו עליהם
מנאם.
[ד] ואתכם יהיו איש
איש למטה
: אמר אדוני אבי זצ"ל כי כאן היה מן הצורך שיהיו ראשי המטות
משגיחין על
המנין, מפני שיהיה רצון האל, שתתחלק האומה לשבטים ולמשפחות, ואולי יבוא אחד וירצה להכניס עצמו בשבט שאינו שלו או במשפחה שאינה שלו, או היה אדם מסופק בייחוסו, והנשיאים יבררו הדברים ויעמידו איש
איש בשבטו ובמשפחתו; אבל בערבות מואב (במדבר כ"ו) לא קרא משה לראשי המטות, כי כבר היו ישראל נחלקים
למטותם
ולמשפחותם, ולא היו
צריכין אלא
למנין.
איש ראש לבית אבותיו הוא:
מי שהוא כבר ראש לבית אבותיו, כי כבר היו להם הנשיאים, וכן משמע (פסוק ט"ו) אלה
קריאי העדה נשיאי מטה
אבותם, וטעם ראש לבית אבותיו, ראש לבתי אבות שבשבטו, כלו' נשיא כל השבט.
[יד]
דעואל
: בדל"ת גם להלן י' כ, לא כן ב' י"ד שהוא ברי"ש, ובחומש שומרוני כולם בדל"ת, ובתרגום יוני כולם ברי"ש, ולדעתי עיקר שמו היה
דרעואל, כלו' זרוע האל, ולפעמים השמיטו ממנו הדל"ת ואמרו
רעואל, ולפעמים השמיטו
הרי"ש ואמרו
דעואל; וכן עשו בשם העיר
מנף שאמרו לפעמים
מף (הושע ט' ו') ולפעמים
נף (ישעיה י"ט י"ג) וכן מן
דרדנים אמרו לפעמים
דדנים (בראשית י' ד') ולפעמים
רדנים (דברי הימים א'
א' ז').
[
יז ] נקבו
: מפי הגבורה, כמו (ישעיה ס"ב ב') אשר פי ה' יקבנו, ואין ענינו האנשים הנזכרים למעלה, כי זה טעם "האלה".
[
כב ]
בשבט ראובן
להיותו הראשון בא הלשון שלם, ויהיו בני ראובן, ואח"כ לא רצה לכפול הפועל תמיד, לפיכך הוסיף בשמעון מילת פקודיו, כלו' לבני שמעון היו פקודיו כך וכך, ובשאר השבטים השמיט מילת פקודיו וסמך על הכתוב בשמעון, כמו שלא נכתבה מילת
לגלגלותם אחרי ראובן ושמעון, אבל מילת פקודיהם היא כפל נוהג כשיארך הדיבור.
[
מב ]בני נפתלי וגו'
: חידוש הגאון
הפולוני המובא ב"תוצאות החיים" לא ייתכן, כי לא היה אפשר שלא ימנו גם בני נפתלי בעבור המתים בין מנין
למנין, ומי מאמין שלא מת מכל העם אחד,
מלמבד כי לדעתנו
במנין הראשון נמנו הלויים ולא הבכורות,
ובמנין שני בהפך, ומה שהסכים החשבון מקרה הוא.
[
מו ]ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף וגו'
: הסך הזה מסכים
בצימצום עם הסך היוצא מכסף פקודי העדה בשנה ראשונה קודם שהוקם המשכן (שמות ל"ח כ"ו ועיין שם בנתיבות השלום שהאריך), והנה אי אפשר לומר ששני
המנינים מנין אחד הם, כי כאן לא נמנו הלויים, ושם אין שום טעם לומר שלא נמנו, כי עדיין לא נבחרו ולא נבדלו ולא נזכרו הלויים כלל בכל התורה, ועוד כי
המנין הזה הוא
למשפחותם לבית
אבותם, לדעת מזה כמה בכל שבט לעשות הדגלים, ושם לא היה הדבר כן, רק נתן איש
איש בקע כסף ונמנו השקלים בלא השקפה לפרטי כל שבט ושבט, כי זה היה המבוקש
במנין השני הזה. אם כך ששני מנינים הם, ובראשון נמנה שבט לוי ובשני לא נמנה, איך הסכימו שני הסכים האלה זה עם זה? אומר אני כי כשם שלא נמנו הלויים
במנין השני הזה, מפני שנבחרו לשירות המשכן תחת כל בכור בבני ישראל, כן
במנין הראשון לא נמנו הבכורות, כי עדיין היו ניגשים אל ה' לשרת בקודש. והנה מספר הבכורות היה קרוב למספר הלויים ויותר עליהם רע"ג (למטה, ג' מ"ו), ובכן איננו רחוק שקרה מקרה שהמתים בין מנין
למנין היו ג"כ רע"ג, והנה נשאר
המנין השני שווה לראשון, כי
המנין הראשון היה העם בזולת בכורות,
והמנין השני היה העם בזולת הלויים וזולת המתים. ומספר הלויים עם המתים הוא (לפי ההנחה) שווה למספר הבכורות. וכל זה בשיטת רש"י (שמות ל' ט"ז) ובמדבר רבה (פ א ח) (עיין
נתה"ש שם)
שלמנין שנות בני אדם
מונין מתשרי, ובכן לא נוספו
במנין השני הנערים אשר השלימו שנת עשרים, אבל לשיטת
רמב"ן (שמות ל' י"ב)
שלמנין שנות בני אדם איש
איש ראש השנה שלו ביום היוולדו, ואם כן בהכרח הרבה נוספו
במנין השני שלא היו בני עשרים
במנין הראשון, יש לומר, שאע"פ שהבכורות כשנמנו מבן חודש ומעלה היו יתרים על הלויים, מ"מ בהימנותם מבן עשרים היה מספרם פחות מהם, כמו שהיה העניין במשפחות הלויים, שכשנמנו מבן חודש (למטה פרק ג') היו בני גרשון 7500 ובני קהת 8600 ובני
מררי 6200, בני
מררי פחות מכולם, וכשנמנו מבן שלושים עד חמישים שנה היו בני גרשון 2630 ובני קהת 2750 ובני
מררי 3200, בני
מררי מרובים מכולם; אף כאן אולי הבכורות שהיו מרובים מן הלויים, מבן חודש היו פחותים מהם מבן עשרים, ושנכנסו
במנין שני במקום הלויים, יצא שכר המשלימים שנת עשרים בהפסד מה שהיו הבכורות פחותים מן הלויים ובהפסד המתים בין ספירה לספירה, ונשאר המספר כשהיה, בלא תוספת ובלא מגרעת, כזה:
מנין ראשון מנין שני
ישראל ישראל
לויים בכורות
X אותם שמתו בין מנין למנין Z אותם שהשלימו שנת עשרים בין מנין למנין
Y יתרון הלויים על הבכורות (Z=X+Y).
ואם תרצה, אמור שהבכורות כשנמנו מבן עשרים היה מספרם שווה למספר הלויים מבן עשרים, ושהמתים בין מנין למנין היה מספרם שווה למספר הנערים המשלימים שנת עשרים בין מנין למנין. וזה אמנם במקרה לא בנס, כי יהיה נס ללא דבר וללא תועלת כלל. ואל תתמה איך לא נמנו הבכורות במנין ראשון מבלי שתזכיר התורה דבר מזה, כי הלא כן תצטרך לומר בלויים במנין שני, שהיו בהם ש' בכורות שלא היו מן המנין (עיין למטה ג' ל"ט בפי' רש"י). ואמנם הטעם האמיתי למה לא נמנו הבכורות במנין הקודם ההוא, כי שם לא היתה הכוונה למנות את העם, אלא שייתן איש תרומת כסף לצורך המשכן, והנה הבכורות שהיו עובדים עבודת ה' לא היה ראוי שייתנו מכספם להקמת המשכן, כי כבר הם וגופם נתונים אל המשכן ולכל עבודתו.
[
מז ]התפקדו
: וכן (מ"א כ' כ"ז) ובני ישראל התפקדו וכלכלו, בנין זר בעבור ההכרח, שאם היה אומר נפקדו בנפעל, היה משמע חסרו, ואם היה אומר פקדו בפועל, היה נראה כאילו מדבר בדברים שאין בהם רוח חיים או בבהמות שהם נמנים מאחרים בלא שום פעולה מצידם, כמו (שמות ל"ח כ"א) פקודי המשכן אשר פקד, ואם היה אומר
הפקדו בבנין הפעל בצורה רגילה, היה משמע שהפקידום על פקודה מה, ואם היה אומר התפקדו בהתפעל, היה נראה שהם מלבם רוצים למנות את עצמם, לפיכך נכתב בנין בפני עצמו, וזה אמנם בלי שתהיה כאן באמת הרכבה משני בנינים, כי אין כאן כלל כוח
ההפעל בנו של הפעיל, כי אין כאן שום נתינת דבר בפיקדון ולא שום מינוי על
ענין מה. והנה הקמץ שתחת הה"א מורה שקיבלו פעולה מאחרים, כי כן כל הפעלות רומזים עליה בהברת קמץ או בהברת קובוץ (כדברי ר"י חיוג)
ותי"ו
ההתפעל מורה שגם הם סייעו
במנינם.
וע ' פירושי בישעיה ל"ד ו'.
[נ"ב]על דגלו
לצבאותם
: "דגל" אין תחילת הוראתו לא נס ולא מפה, כי זה טעם אות, איש על דגלו באותות (למטה, ב', ב') אבל הוא כתרגום אונקלוס וכל הקדמונים חברה מסודרת (טיקסיה
באנקלוס מל' יוונית ופירושה סדר וחברה). והדגל נבדל מן המחנה להיות אנשיו קבועים ומסודרים תחתיו, והמחנה אפשר שיהיה עראי, שיתחברו אנשיו כאשר יזדמן. הלא תראה בכל הפרשה "דגל" נאמר על בני אדם, לא על נס ומפה: והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה (שם, שם ג') וכן כולם. אבל לאחר זמן הושאלה המילה להורות על הנס, מפני שכל דגל היה לו נס, ומזה (שיר השירים ב' ד') ודגלו עלי אהבה, נס שלו שאני נושאת עלי כתוב בו: אהבה, וזה אמנם דרך משל. וכן דגול מרבבה (שם ה' י') הוא נבדל מריבוא בני אדם
ביפיו כאילו בידו דגל ונס
שהכל מכירים אותו מרחוק; ובשם
אלהינו נדגול (תהלים כ' ו') נכתוב על דגלנו שם
אלהינו, ולפיכך "
נרננה בישועתך" מופסק בעולה ויורד, כי טעמו: אני ידעתי כי בלא ספק נרנן בישועתך
ונצחונך כי כשנישא דגלינו ועליהם שם ה' רשום, אז ימלא ה' כל משאלותיך. איומה
כנדגלות (שיר השירים ו' ד') טעמו כחיילות הנוסעים בסדר הגון, איש על דגלו.