קוד: התלמיד ששמח יותר מדי בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אראל
אל:
באחד מביקורי בישיבות, ישבתי בשיעור תנ"ך, והרב אמר דעה מאד מוזרה. עיינתי בתנ"ך ודי מהר הצלחתי למצוא פסוק שסותר את דעתו. כשאמרתי את זה הרב התבלבל. אני הרגשתי מאד לא נעים שגרמתי לרב למבוכה. מצד שני, לא ידעתי מה לעשות – האם צריך להימנע מהגיד דעות נכונות רק כדי לא לבייש את הרב? תשובה חלקית לשאלה הזאת מצאתי באגדה הבאה, ב תלמוד בבלי, מנחות סח:.
רקע: בויקרא כג (10 - 16) נזכרים שני קרבנות שצריך להקריב מהתבואה: אחרי חג הפסח צריך להקריב את "
" – עומר שעורים – העומר הראשון שקוצרים מהתבואה של השנה. בחג השבועות צריך להקריב "
עומר ראשית קצירכם
" מקמח סולת. מכיוון שהעומר צריך להיות ראשית הקציר – אסור לאכול ואסור להקריב מנחות מהתבואה החדשה לפני שמקריבים את העומר. אחרי שמקריבים את העומר מותר לאכול מהתבואה החדשה, אבל אסור עדיין להקריב מנחות עד לאחר שבועות, כי המנחה שמקריבים בשבועות אמורה להיות מנחה חדשה.
מנחה חדשה לה'... לחם תנופה שתיים...
[משנה]
העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש {
הקרבת העומר מתירה לאכול מהתבואה החדשה מחוץ למקדש, והקרבת שתי הלחם בשבועות מתירה להקריב מהתבואה החדשה במקדש.}.
אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר, אם הביא פסול. קודם לשתי הלחם לא יביא, אם הביא כשר:
[גמרא]
יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה: מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם?
{ר' טרפון ישב לפני תלמידיו, ולא הבין למה יש הבדל בין העומר לשתי-הלחם:למה מנחה שהביאו לפני העומר פסולה, ומנחה שהביאו לפני שתי-הלחם כשרה}
. אמר לפניו יהודה בר נחמיה: 'לא
{אין דמיון בין העומר לשתי הלחם}
, אם אמרת קודם לעומר, שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט
{לא הותר לאכול תבואה חדשה לפני הקרבת העומר מחוץ למקדש}
, תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט?!
{הותר לאכול תבואה חדשה לפני הקרבת שתי-הלחם מחוץ למקדש}
'. שתק רבי טרפון. צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה
{כלומר: הוא זרח משמחה}
. אמר לו רבי עקיבא: 'יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן?! תמהני אם תאריך ימים!' אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה; כשעליתי לעצרת
{כשעליתי לחגוג את חג השבועות}
שאלתי אחריו: 'יהודה בן נחמיה היכן הוא?' ואמרו לי: 'נפטר והלך לו.'
המסקנה מהאגדה הזאת היא שצריך להביע דעות נכונות, אבל לא לשמוח על כך שאמרנו דעה נכונה אלא להצטער על כך שהרב לא חשב על הדעה הזאת בעצמו.
הדעת חשובה, אבל הענווה חשובה יותר, כמו שרואים בשני הפסוקים הבאים:
"
" (משלי כב 4)
עקב
ענווה --
יראת ה'; עושר וכבוד וחיים.
"
יראת ה'
" (משלי א 7)
-- ראשית
דעת; חכמה ומוסר אווילים בזו.
ניתן לראות בפסוקים שענווה קודמת ליראת ה', ויראת ה' קודמת לדעת.
ראו גם ביאור
הגאון מווילנה על משלי יז ה - "שמח לאיד לא יינקה
".