סרט מקראי - מסה על האפשרות לראותו כמדרש מודרני

קוד: סרט מקראי - מסה על האפשרות לראותו כמדרש מודרני בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: ירון תאנה

אל:

יסודו של מאמר זה בעבודה סמנריונית   במסגרת לימודיי במכללת יעקב הרצוג. תודותיי הרבות ליצחק רקאנטי וישראל רוזנסון שהערותיהם וחכמתם משוקעים במה שליקטתי אנוכי.

הקדמה

בהתייחסו למתח בין פתיחות לסגירות המלווה את היהדות המתמודדת מול המודרנה כתב פרופסור ארנד: [1]

"מן המפורסמות הוא שאין חינוך יהודי דתי אפשרי, אלא מתוך הסתגרות מסוימת, ושעל כן חובה על המחנך להעמיד הסתגרות זו על מידתה הנכונה, הכל לפי הנסיבות הספציפיות שבהן הוא פועל. מציאת 'מידה נכונה' זו היא אולי המשימה החשובה ביותר והקשה ביותר הניצבת בפני החינוך היהודי בחברה פתוחה...".

בכך העמיד אתגר של ממש בפני ההוגה והמחנך הדתי היודע כי המודרנה בימינו הינה אבן היסוד של אורח החיים ושל המעטפת התרבותית של בני הנוער רבים, הכרוך בחשיפתם אל עולם קרוב של חברה חילונית על כל מאפייניה.

בנסיבות אלו רווחת גישה חינוכית הטוענת כי איננו סוגרים את חלונותינו בפני המודרניות אלא מבקשים את הדרכים המתאימות לנו ולצורכי השעה, כיצד להתמודד עמה וכיצד להעניק את "ארגז הכלים" שיסייע לשמור על צביונו ודרכו של התלמיד בתוך העולם החילוני המקיף אותו. זאת, מבלי לוותר על חיזוק זיקת התלמידים אל עולם התורה, ואל ערכי ואורחות החיים הגנוזים בו.

  להלן אנסה להציע השתמעות מסוימת של גישה זו בכל הנוגע לתקשורת ההמונים והחשיפה אל הטלוויזיה, הקולנוע והאינטרנט. תמציתה - טוב יעשה המחנך שישכיל, בתבונה ובמידה, לעמת את חניכיו עם   מייצגים אלו של המודרנה, בבחינת "הקדמת תרופה למכה". ההנחה היא כי במוקדם או במאוחר יפגשו התלמידים עם הסתירות הקיימות בין ערכי החיים השונים, ויחשפו אל סוכני תקשורת אלו המחלחלים בימינו בגילאים המוקדמים ביותר ומחייבים התמודדות והתייחסות.

קולנוע ויהדות

מוכרת סוגיית המתח המתקיים בין יהדות ומודרניות באופן כללי, אך הדברים מתחדדים שבעתיים בנוגע למפגש עם המדיום הקולנועי והטלוויזיוני.

בדיונים בנושא עולה הטענה כי בעוד שהיהדות מבקשת את ההתייחסות אל הפנים, אל התוך והתוכן, אל המהות, הרי שבמדיום קיימת הסכנה של בקשת החוץ, הרושם והצורה שבה ייראו הדברים.לשון אחר:היהדות חותרת בכל ענין "להגיע אל הנשמה" והמדיום מבקש בעיקר שהענין "יעבור מסך".

מרשל מקלוהן ביטא זאת במילים שהפכו לסיסמה: “ The medium is the message ” כלומר, "הכלי הוא המסר". כלי תקשורת אינו מין צינור נייטרלי שבו ניתן ליצוק כל תוכן שהוא,אלא הוא כלי המשפיע רבות על התוכן ועל המסר.בהצביעו על מאפייני המדיום הויזואלי מראה מקלוהן איך בהדרגה הפך כלי זה לשמש כמסר בפני עצמו, ויצר מהפיכה שלמה במבנה החיים של האדם המשתמש בו. לפי דניאל שליט [2] משמעות הדבר מרחיקה לכת, קודם כל מצד התכנים שהתקשורת משדרת, שיש בהם הרבה סילוף אינפורמציה, ועיצוב מציאות שאינה הולמת את ההשקפות ועולם הערכים המקובל; ולא פחות מכך, מצד השפעותיו של המדיום עצמו, אשר, "יצר שינוי גורף בכל אופיו של האדם והעולם באופנים רבים וכאלו שלא נצפו מראש".

להלן, נתמקד בפן אחד בלבד של תקשורת ההמונים והוא: סרטים העוסקים בנושאים דתיים בכלל, ובסיפורי המקרא בפרט, ונבקש לדון בשאלת השימוש בסרטים מעין אלו להוראת המקרא.

לכאורה, נדמה כי הפער שבין עולמה של תורה לבין העולם המיוצג בטלוויזיה ובקולנוע הוא עצום, ויש ביניהם הבדלים בתכנים ובאידיאולוגיות, וכן הבדלים ב"שפות". התורה מתבססת על המילה הכתובה, משדרת רעיונות ועקרונות, ואָמונה על הרוחני והמופשט, ואילו הקולנוע מתבסס על שפת המוחש, מדבר דרך תמונות וסיפורים קונקרטיים, ומעצים את הקול, התנועה והחוויה המוחשית.

אם נידרש לדעות המושמעות בהווה, יהודה ברנדס [3] מנסח את הדברים כך:

"האם התורה יכולה להשתמש בכלים הללו, שעניינם במראה העיניים, במהירות הקולחת, בצירוף הרב גוני של צבעים, צורות, קולות ותנועה? או שמא היא נזקקת דווקא להילוך האיטי...? אולי בכלל הקולנוע, כמו הפיסול וכמו הציור, שייך לעולם הראיה והיופי של בני יפת, ואילו התורה הוא קניינם של בני שם – ותורת שם כפי שלימדנו ר' דוד ("הנזיר") הכהן, היא תורת שמע, ולא תורת ראיה... האם בכל מקרה ובכל תנאי יכולה להיכנס יפיפותה של יפת באוהלי שם?!".    

דברים אלו נכתבים כתגובה לשינוי מגמות בציבור הדתי שבמשך שנים היה מסויג ומנוכר מהתקשורת הכתובה והאלקטרונית. לאחרונה, החל לגלות את הפוטנציאל הטמון בהן, ובמקום להילחם בהן הוא מבקש דרכים להשתלב בהן ולנצל אותן למטרותיו. במסגרת זו קמו עשרות מגמות קולנוע ותאטרון בתיכונים רבים בארץ, בתי ספר לאומנויות ולקולנוע, המכשירים בוגרים לפעול בתחום זה, "ערוצי קודש" שונים [4] ועוד.

מסתבר שגם החברה הדתית מבינה כי "הקולנוע הוא תחנת מפתח תרבותית" לפי ניסוחה של חיותה דויטש [5] :  

"אי אפשר שלא לעבור בה. צריכת קולנוע כמוצר תרבותי ואומנותי עולה על צריכת כל יתר המוצרים התרבותיים הקיימים: תאטרון, אומנות פלסטית, מוזיקה ואפילו ספרים. נראה איפה, כמתבקש, שגם החברה הדתית תעמיק את היכרותה עם תחום זה.

ואמנם בשנים האחרונות נהיו לימודי הקולנוע בבתי הספר התיכוניים, חילוניים כדתיים, מצויים ומבוקשים. במקצועות רבים... הפכו סרטי הקולנוע לכלי עזר מבוקש... ועדיין, למרות השינויים הללו, ישנם רבים המחשיבים את הקולנוע ביסודו, במהותו, לזר, שלא יבוא בקהל."

לטענתה של הכותבת, עיקר החשש או החרדה ביחס לקולנוע נובע משפתו המוחשית והחושית, הזרה למי שאמון על הרוחני והמופשט, על האות הכתובה ועל המסר והרעיון. החושניות והיופי העולים מן התמונות מרתיעים יותר מתמונה ופסל חסרי-חיים ותנועה, ועל אלה נאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה..." (שמות כ,ד).

להלן, ננסה להתבונן על כל זה ממבט שונה. השפה המוחשית וההמחשה הינם כלים שאינם מצמצמים את הנושא, אלא מאדירים אותו ומאפשרים התייחסות משמעותית יותר כלפיו. ברוח הניסוחים הרבים בלשון ציורית וקונקרטית במקרא וברוח שירת הנביאים ולשון חז"ל המלאים בביטויים גדושי דימויים, ותמונות שיש בהם פנייה אל החושים.

במפגשים שבין נושאי דגל הגישה המסורתית ומניפי דגל הצורך בהתחדשות מרבים לצטט את דברי הרב קוק במכתבו ל"בצלאל" [6] בו הוא מדגיש את גישתו שהשיבה אל ארץ ישראל אינה עניין טכני, היסטורי, גיאוגרפי, אלא מהלך לאומי-רוחני של שיבת האומה הישראלית אל מלוא זהותה והופעתה. לפי הרב קוק השיבה לארץ מזמנת לנו ומזמינה אותנו, בצד השיבה אל הטבע והאדמה, גם תשובה ממחלות גלות שלקינו בהן, כגון: החזרה אל עולם של דימויים חזותיים שננטש. [7]

דברים אלו ואחרים [8] מעמידים לדעתי את האתגר הגדול, בניסיון המורכב להיפתח אל עולם המדיה, שממבט ראשון נראה זר ומוקצה, והיכולת לספוג ממנו ולהשפיע עליו לפי צורכי השעה והמגבלות הנתונות. זאת על ידי גיבויים והעצמתם של תהליכים ההולכים ותופסים את מקומם בשנים האחרונות בחברה הדתית המודרנית, והמאפשרים לימוד ומעורבות מעמיקים בעולם הקולנוע והאומנות, שמתוכם ילך ויתעצב, חלק השולחן-ערוך העוסק בעניינים אלו.

הוראת המקרא ופרשנותו באמצעות סרטים על המקרא – הילכו שניהם יחדיו?!

הפופולריות הבלתי רגילה של התנ"ך הובילה באופן טבעי לניסיונות הסרטה של חלקים שלו כבר מראשית העידן הקולנועי, בתקופת הסרט האילם (1904). במהלך המאה האחרונה הופקו עשרות סרטים   מקראיים, כשהמרובים והחשובים שבהם נעשו בשתי ארצות: איטליה וארה"ב. בשנת 1956 יצר ססיל דה-מיל את הסרט שיש הרואים בו את הסרט התנ"כי המפורסם ביותר בכל הזמנים "עשרת הדברות". הוא זכה להצלחה אדירה, ושימש מודל שניסו לחקותו. במהלך השנים   שלאחריו חלה נסיגה מניסיון הפקתם של סרטים רחבי היקף מסוג זה שחייבו השקעות עצומות וגיוס אלפי ניצבים. לאחרונה ישנה התעוררות מחודשת במסגרת הפקות מצומצמות יותר לסדרות טלוויזיוניות או סרטים מצוירים. [9] המצב היום הוא אפוא ריבוי סרטים מקראיים זמינים שמאפשר וגורר מפגש עם הז'אנר הזה.

אלי אשד סוקר בהרחבה את התפתחות ז'אנר הסרט המקראי בקולנוע העולמי והישראלי. מעניינת הערתו [10] כי  

"בכל הסרטים האלו התייחסו הוליווד והאיטלקים אל סיפורי התנ"ך כאל מלודרמות ומקור לסיפורי אופרות סבון... הבמאים הותקפו לעיתים קרובות על ששינו והוסיפו שלא לצורך לסיפורי התנ"ך,אך, יש להודות, היה עליהם לעשות זאת שכן הקולנוע הוא מדיום שונה מאוד מהמילה הכתובה, וכל ניסיון להעביר את סיפורי התנ"ך בדיוק כפי שהם למסך, עלול לשעמם את הצופים המודרניים...".

דברים אלו מעוררים אתגר וצורך לנקוט עמדה שיש בה היבטים פרשניים,היבטים חינוכיים- מעשיים ובמעגל נרחב יותר:היבטים אידיאולוגיים –דתיים.באופן ספציפי עולות שאלות,כגון: האם יש מקום בכלל לעיבוד ויזואלי של הסיפור המקראי? האם ניתן להעביר בצורה נאמנה את הערכים המקראיים לעולם הקולנוע? האם אין בזה חילול הקודש? מהן הקטגוריות הדתיות ביחס לצפייה - האם מותר, כדאי, רצוי, אסור? מהו הנזק שייגרם והאם יש חילוק בגיל הצפייה, בסוג היצירה, באופי הצפייה? וכד'.

כבר בהצבת השאלות ניסיתי לרמוז שלעניות דעתי אין לצפות להתייחסות מכרעת וחד ממדית. הדברים מורכבים, ושיקולי הדעת השונים מטים את הכף לכאן ולכאן. כוונתי לאפשר, בסופו של דבר, למורה או להורה המתלבט בסוגיה זו, לגשת אליה עם שיקול-דעת רחב יותר.

טענות שהושמעו נגד שימוש בסרטים להוראת המקרא ופרשנותו

במבט אל ההווה, נסקור תחילה את הטענות המרכזיות שיש בהן כדי לשלול את השימוש בסרטים מקראיים. מהן טענות שבאופן מהותי מתנגדות ושוללות את מגמת ההמחשה הויזואלית של המקרא, ומהן שהסתייגותם קשורה לגורם ספציפי ביצירה. [11] טענות אלו לוקטו על ידי במהלך שיחות עם גורמים חינוכיים וקריאת חומר בנידון.

א. הטקסט המקראי הוא בעל עמימות מובנת ובכך יופיו ונצחיותו

נפתח בהערה עקרונית. סרטים קשורים בעלילה. האם העמימות המאפיינת את הסיפור המקראי יכולה לעבור לסרט? אריק אוארבך [12] בחיבורו "מימזיס" מרחיב מאוד באפיון הסיפור המקראי הניחן בחסכנות מילולית, כמו בסיפור הקלאסי של עקידת יצחק, אל מול הקלאסיקה היוונית, המתארת בפרטי פרטים כל פרט בתמונה. חסכנות זו אינה סתמית אלא היא היא הקלאסיקה המקראית, והיא נועדה להעניק לעלילה המקראית עומק ומורכבות יוצאות דופן. פרט חשוב במיוחד בדבריו:

"מן התופעות המתוארות מובלט רק מה שחשוב למטרת העלילה, והיתר שרוי באפלולית. מודגשות רק נקודות השיא המכריעות של העלילה, מה שביניהם חדל-ערך. המקום והמטרה סתומים ואומרים דרשונו...".

דברים אלו שימשו בסיס לטיעונו של יובל ריבלין [13] שכתב על הסרט המקראי:

"התיאור הלאקוני, החסר במתכוון של ההתרחשות המקראית, נועד לפתות את הקורא להשלים בתודעתו את הפרטים החסרים   ולהשלימם על פי הבנתו... הראליה המקראית, לפי אוארבך, איננה חשובה כשלעצמה, אלא כ"פלטפורמה" הנושאת על גבה את לקחיו של המחבר האלוקי. הקורא מתומרן, בעל כורחו, לבחינת הרלוונטיות לחייו שלו של הסיפור המינמליסטי והעל זמני..."

לפי זה דווקא חסכנותו של הסיפור המקראי בתיאור עולמן הנפשי של דמויותיו יש בה כדי להוות פיתוי ליוצרים, וזה היה הפתח להיווצרות המדרש החז"לי ובעקבותיו היצירה האומנותית והמדרש הקולנועי, אולם מלכתחילה ישנה כאן מגבלה שכן על יוצר הסרט לשנות מהדרך שהתנ"ך עצמו בחר: לחשוף טפח ולכסות טפחיים.

ב. הטקסט המקראי מעודד את דמיונו היוצר של הקורא ואילו המחשה מצמצמת "כֹּח מדמה" זה.    

רבים מדברים על סכנה חינוכית לפרשנות שהסרט יקַבֵּע בדמיונו של הצופה את מראה העלילה, דמות הגיבורים, הרקע, האווירה וכו', ולא ישאיר מקום לאינטרפטציה של הכתוב המקורי [14] . כל מי שצפה בסרט מקראי מודע לעוצמה הויזואלית שיש לנוכחותם של הגיבורים על המרקע, שיש בה כדי לקבֵע בדמיוננו את הראליה המקראית, כפי שבחר מפיק הסרט להמחישה, ומפיק זה עלול בנקל להשפיל ולחלֵן את הנשגב והקדוש [15] .

דומה בעיני כי המקרא 'מניח' את חשיבותו של כֹּח הדמיון של המעיין,לא רק כדי ל"השלים פערים" באופן אקראי, אלא משום שה"קריאה משלימה" היא מהותית ביצירת תשתית שיש בה תפיסת עומק של הכתוב בעלת איכות יחודית.

כזכור, אורבך בספרו ממזיס מדגים עיקרון זה בסיפור העקידה. כבר בתחילת הסיפור מבחינים בשני דוברים. היכן הם נמצאים? איננו יודעים. מה מראיהם? מהם תחושותיהם? באיזה חלל הם נמצאים? מה עובר על כל אחד מהם בהמשך התהליך? על כל השאלות הללו אין בידינו פיתרון, כי המקרא אינו חפץ להמחיש לנו את אותו רגע של הריאליה באופן מפורט וקונקרטי, אלא להפך – הוא מזמן לנו הצפה של מחשבות, רגשות, תהיות, שעולות מתוך הקטע, ושאת כולן ניתן לייחס לגיבורים עצמם, מבלי שיוכל הקורא להעדיף באופן חד משמעי אפשרות אחת מול האחרת. הסיפור המקראי הופך בדרך זו להיות גם בעל מישורי משמעות רבים כיוון שאת מעשי הגיבורים ניתן   לייחס להקשרים רחבים יותר של חייהם, וגם מבחינה זו מאפשרת העמימות, בה נכתבו הדברים, את תפיסת המורכבות וריבוי ההקשרים שאנו יכולים לייחס לה.

חוה יסעור [16] מכנה סגנון כתיבה זה של המקרא, "הסגנון האליפטי", והיא מסכמת במילים הבאות: "המבנה האליפטי של הטקסט הספרותי בסיפור התנ"כי מעורר את הדמיון באמצעות ההחסרות שבו ובאמצעותו מגביר את מעורבותו של הקורא בתהליך הקריאה. בעצם מה שקורה הוא שהיוצר והקורא של הסיפור נהפכים בתהליך הקריאה לשותפים פעילים במשחק הדמיון, כשהקורא משלים בעזרת דמיונו את הפערים שהשאיר היוצר, וכך נהפך הוא עצמו לפעיל ויוצר בתהליך הקריאה... כל קורא ממלא את הפערים בהתאם לניסיונו האישי וציפיותיו שלו, אשר אותן הוא מביא עמו אל תהליך הקריאה".

בהמשך היא מדגישה שהדברים נכונים בעיקר בעולם הילדות, שכן כל ילד עובר שלבים שונים על ציר התפתחותו האישית, וממילא בכל שלב הוא יכול להיפגש עם הטקסט ולהשלים אותו על פי הרקע, הניסיון והחוויות הרלוונטיות לגביו באותו שלב. לאור זאת, כל עיבוד של סיפור [17] מחמיץ באופן אוטומטי את האיכות והערך המשוקעים בו ומצמצם אותו לדבר שאולי מחטיא לגמרי את מה שהינו. [18] לכאורה טיעון זה תקף גם לגבי עיבוד קולנועי.

ג. נימוק אידאולוגי - הטקסט המקראי וכל דבר שבקדושה הוא בלתי ניתן להעברה במדיום הויזואלי של תקשורת ההמונים.

ניל פוסטמן [19] מעלה את התהיה: האם כל דבר שבא בצורת שיח מסוימת הוא בר המרה למדיום אחר, מבלי שיחול שינוי יסודי במשמעותו, במרקמו או בערכו?! בספרו "בידור עד מוות" הוא מנתח את מאפייני תקשורת ההמונים אשר המדיום המוביל בה הוא הטלוויזיה והקולנוע. שם המשחק הוא "בידור": הטלוויזיה נועדה לזמן לנו "שואו", ולאפשר לזכיינים ולמפיקים להגדיל את ה"רייטינג", לבעלי ההון להשקיע בפרסומותיהם, ולציבור להתרווח בסלונו ולהפוך שבוי של השלט ושל היצר "לזפזפ" בין הערוצים בכדי להתבדר עוד ועוד.

בתוך כך מתייחס פוסטמן [20] אל תופעת התוכניות הדתיות העולות אל המסך והוא מציין כך: "הדת, כמו כל דבר אחר, מוצגת בטלוויזיה כבידור, בפשטות, וללא התנצלות. כל מה שעושה את הדת לפעילות אנושית היסטורית, עמוקה ומקודשת, מסולק מן השטח: אין פולחן, אין "דוֹגְמָה", אין מסורת, אין תיאולוגיה, ומעל הכל – אין תחושה של טרנסצנדנטיות רוחנית. במופעים אלה, המטיף הוא מספר אחד. אלוקים מופיע כשחקן משנה... מה שגורם למטיפי הטלוויזיה להיות לאויבי החוויה הדתית הוא לאו דווקא חולשותיהם, אלא חולשותיו של המדיום שבו הם פועלים...

ככל שהדברים יישמעו לא אמריקניים, לא הכל הוא בר-טלוויזיה. אם לנסח זאת ביתר דיוק, מה שמצולם בטלוויזיה הופך מדבר אחד לדבר אחר, העשוי לשמר או שלא לשמר את מהותו הקודמת."

בהמשך מבאר פוסטמן מדוע אין המדיום "מוכשר" ו"מתאים" להעביר חוויה של קדושה. ראשית הוא קובע שכל טקסט דתי או מסורתי יכול להיחוות אך ורק במידה, שהמרחב שבו הוא מתקיים טעון במידה כלשהי של קדושה. יש ליצור רקע סביבתי או מוכנות בסיסית להיות חלק ממשהו אחר, שמשפיע, שעשוי לחולל בו תמורות נפשיות. אבל כל זה לא קיים בתרבות הצפייה בטלוויזיה, הנעשית בחדר האורחים או בסלון, על רקע כל פעולות היום יום השגרתיות, ופוסטמן מסכם – "אם הקהל אינו משוקע בהילה של מסתורין ואחריות סמלית, מעטים הסיכויים שיוכל להתעלות למצב התודעה הדרוש לשם חוויה דתית בעלת משמעות."

והיבט נוסף: "יתרה מזאת, מסך הטלוויזיה עצמו מתאפיין בנטייה חזקה כלפי פסיכולוגיה של חילוניות. המסך רווי כל כך בתזכורות מאירועים של חול, מצוי בזיקה כה עמוקה לעולמות המסחר והבידור, עד שקשה ליילדו מחדש כמסגרת לאירועי קודש. בין השאר, הצופה מודע כל הזמן לכך שנגיעה קלה בלחיץ תקפיץ למסך אירוע שונה, של חולין – משחקי הוקי, פרסומת, סרט מצוייר...זאת ועוד, לפני ומייד אחרי רוב תוכניות הדת, מופיעות פרסומות, קדימונים למופעים ומגוון דמויים וסוגי שיח של חולין, כך שהמסר העיקרי של המסך הוא עצמו הבטחה לבידור מתמשך. ההיסטוריה של מסך הטלוויזיה, כמו גם האפשרויות הגלומות בו תמיד, פועלות נגד המחשבה שנוכחותן של האינטרוספקציה או הטרנסצנדטיות הרוחנית רצויות כלל. מסך הטלוויזיה רוצה שנזכור כי עולם הדימויים שלו נגיש תמיד לשם שעשוע והנאה".

ניתן, כמובן, לטעון שלא הרי סרט מקראי כתוכנית-דת שעליה מדבר פוסטמן, על כל פנים   חשובה התובנה שהחשיפה אל המדיום מעצבת בנו הרגלי-צפייה וקודים של זיקה ותודעה, הפועלים אצל רובנו באופן טבעי ובוודאי גם אצל הנערים, כשאנו רואים סרט או כל דבר המוקרן אלינו דרך המסך. הניסיון להעביר חוויה הנוגעת ונובעת מעולם של קדושה וטהרה, בתוך צינור של חול ו"בידור", הוא בעייתי מיסודו [21] וכך אכן תופסים זאת רבים. ברקע מרחפת השאלה – האם אין בו משום "תרתי דסתרי", ויהיו שיתנסחו - "אל תביאנו לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון..."?!

ד. "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" – בעיית ההגשמה.

האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ,ג) שימש גם הוא כאחד הגורמים המרתיעים מפני כל פנייה אל אמצעים ויזואליים המגשימים את הדמויות והאירועים שבתנ"ך, ולא כל שכן את אלוקים עצמו.

שפתו של הקולנוע היא שפתו של המוחש, וכל רעיון מופשט שבו, או כל עלילה המתרחשת על מסכו קורמים מייד עור וגידים בתוך מסגרות של ממשוּת והמחשות קונקרטיות. החושניות והיופי העולים מתוך תמונות חיות ונעות אלו, מהוות גורם מרתיע למי שאמון על העולם המקראי ועל שפת המופשט, ורתיעה   זו לעתים היא רבה פי כמה מתמונה או פסל חסרי חיים שאותם אסרה התורה.

לא נעסוק כאן בהיבט ההלכתי של האיסור ועל מה בדיוק הוא חל, אלא באמירה העקרונית כי הרחבת החשש מפני "אלקים אחרים" לובשת צורות חדשות, בכל דור ונסיבותיו, ובדורותינו הערצת דמויות הזדהות שהן "בשר ודם" וסגידה לגיבורי-מסך למיניהם –הן רעות חולות שבעייתיותן אינה פחותה מתופעת ההגשמה עצמה, שמסלקת מתופעת האלוקות את המימד הטרנסצנדטי של האל.

בסרטי המקרא נדרש המפיק, ביוזמתו או בעל כורחו, לתת מענה קולנועי לנושאים כגון:קול ה' המדבר, המלאכים, הסנה הבוער והנסים האלוקיים. ואריאציות רבות לדבר, אך אי אפשר להתכחש כי בכולן עולה סוגיית ההגשמה, והצופה נחשף אליה, במודע או שלא במודע. במקביל, גם הדמויות המופיעות זוכות ל"האנשה" מעצם הצורך להמחישן. עם כל יופייה של המחשת הריאליה המקראית שמושגת על ידי כן, עלינו לבחון האם אין פגם יסודי בעובדת הפיכת הקול האלוקי לקול אלקטרוני או "בָּשָׂר וָדַמִּי" והפיכת אבותינו לבני אנוש, תרתי משמע, וכפי שהמדיום... מגשים זאת!

ה.בין רושם חיצוני (תרבות יוון) לבין הקשבה פנימית (תרבות ישראל) [22]

יש בציבור הדתי המבקשים לבסס את עמדתם על החילוק הבסיסי שבין תרבות ישראל לתרבות הגויים אשר לצורך עניינינו תיוצג ע"י יוון. התרבות היוונית קידשה את ההסתכלות מבחוץ ואת האידאליזציה של החזות והרושם החיצוניים.לעומתה היהדות,מדגישה דוקא את   המימד היותר פנימי –תוכני של הדברים. במובן כוללני ביותר ניתן לומר כי התרבות היוונית מכוונת יותר אל חוש הראיה, בעוד התרבות היהודית מכוונת אל חוש השמיעה.

הבדל תרבותי זה מאפיין את דרכי החשיבה השונות שבין התרבויות. כששמואל הנביא נשלח לבחור את המועמד למלוכה בבני ישי, והוא מביט לרגע, בראיה בלתי מכוונת אל אליאב, מייד נאמר לו: "אל תבט אל מראהו... כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמו"א, טז,ז). אופייה של הראיה, כמו גם של החשיבה האנושית, שהיא מפגישה את האדם עם הרובד החיצוני ולא עם הדבר עצמו. מסיבה זו אומר ה' למשה "כי לא יראני האדם וחי", כלומר עיני השכל אינן מסוגלות להבין את ה' ואת דרכיו. השמיעה, לעומת זאת, אינה פוגשת את המעטפת אלא את המהות. היא לא מתיימרת להבין אותה אלא לחוות את קיומה.

לחידוד הדברים עשויה להועיל ההשוואה, בין מצוות השופר לבין צפייה בסרט. השופר הוא חריג בכך שמצוותו היא דווקא בשמיעה ועל כן מי שתקע ולא שמע – לא יצא ידי חובתו. קולו של השופר הוא קצר, סתום ועמום. אין בו מילים, אין בו תכנים אלא צעקה טבעית המעוררת את האדם להקשיב לעצמו ולהתחבר אל הטבע הפשוט והבריא שלו עצמו. בסרט, לעומת זאת, יש תוכן ברור, כולו מלא צלילים, מילים, מראות וצבעים, עד שלא נותר לצופה מה ליצור בעצמו.

השומע בעצמו את קול השופר יכול להיעזר בכך כדי 'להתחבר אל עצמו', ואילו הצופה בסרט נפגש עם מה שהמפיק בחר להביא אליו מן החוץ [23] .

לאור זה ניתן להתייחס אל הסרט המקראי ולומר, בזהירות, כי בהיות הסרט מבוסס באופן טבעי על המַּרְאֵה והמימד החזותי, הוא עלול להציג את התכנים בצורה שטחית [24] . הדרך להעברת תכנים בצורה מעמיקה מחייבת ויתור על פופולריות, ודורשת דווקא פנייה אל כֹּח השמיעה, ללא שימוש "כבד" בהמחשה חזותית [25] .  

ו. ביטול תורה והוראת תורה לתלמיד שאינו הגון.

כפי שנאמר לעיל חלקים רבים בציבור הדתי חשופים ומתמודדים עם "סוכני" תקשורת ההמונים בתוך ביתם. אולם, למי שחי בחברה שסמניה הקיצוניים אוסרים להכניס עיתונים וטלוויזיה הביתה [26] , הרי שכל שימוש באמצעים אלו עשוי להיחשב הן כמוקצה – מבחינה רוחנית, והן כביטול תורה – מבחינה מעשית, קיומית.

ברוח זו משיב הרב חיים דוד הלוי זצ"ל [27] לתלמיד ישיבה השואל: האם ניתן ללכת לקולנוע מכובד שאינו מביא סרטי תועבה? הרב מסתמך על הפסוק "אשרי האיש אשר לא הלך... ובמושב לצים לא ישב", אותו דרשו חכמים על מי שהולך לאיצטדיון וכד' שהוא מאותם מקומות המתאפיינים בביטול תורה.

הוא מסכם: "כי ידעו רבותינו בעומק חכמתם שאף כי בדברים אלה אין שום תועבה, אף על פי כן הם פתח לביטול תורה ואסורים הם". ובהמשך – "אין שום הבדל בין קולנוע לטלוויזיה, ואדרבה הטלוויזיה חמורה יותר כי היא מצויה בכל שעה בביתו של אדם וגורמת לו ביטול תורה יותר מקולנוע, ולכן אין רשאי להביאה הביתה".

בעיה אחרת שיכולה להישקל גם למאן דאמר שאין ביטול תורה, היא סוגיית הוראת תורה לתלמיד שאינו הגון. במילים אחרות: דווקא הצלחתם של הקולנוע והטלוויזיה להפוך להיות נחלת הרבים, מעלה את הבעייתיות שדברי תורה וסיפורי מקרא יגיעו אל מחוזות בלתי רצויים או אל אנשים מחוסרי הכנה מספקת, ויצא מזה, חלילה, חילול או עלבון לתורה. [28]

ז. סוגיית פשט ודרש – הסרט מפרש ומוסיף פרטים שאינם בטקסט המקראי.

שפת הקולנוע מחייבת, להלביש כל דבר בדמות או במראה. מה ש"עמום" מתקשה "לעבור מסך", ואינו יכול למלא סרט. המפיק מחויב בתהליך אינטנסיבי של "מילוי פערים" המצויים בטקסט הכתוב.

באופן טבעי איפה, הופך הסרט להיות "מדרש קולנועי" של הכתוב, והשאלה רק באיזו מידה אנו מקבלים מדרש זה כלגיטימי? האם כל פרשנות מתקבלת גם במקום שהכתוב בחר לשתוק או "למסֵך"? האם ניתן להעמיס על פרשנות זו גם דברים הנוגדים את רוח הכתוב ואת רוח חז"ל?

עתים שקשה להבחין בין מילוי פערים כמעט סתמי (כשאברהם ויצחק הולכים יחדיו אל העקידה והמקרא "שותק בקול", המפיק צריך, מן הסתם, למלא הליכה זו בדיאלוג כלשהו למען לא תיפול תרדמה על הצופה...) לבין מילוי פערים מגמתי (כשיצטווה אברהם לעקוד את בנו ואותו מפיק "ישתיל" בפיו דברי כפירה על אי מוסריותו של האל, בנצלו את "מעמדו" כמצווה עליון).

יש לקחת בחשבון ש"שבעים פנים לתורה", וכל אחד בא עדיה עם מטענו האישי והסובייקטיבי. ממילא יש לצפות, שעם כל החתירה לשמור על רוח הכתוב בהגינות ובנאמנות מרבית, למי שחשוב לו הדבר, הרי שבמרבית המקרים יבוטאו בסרט השקפותיו וערכיו של היוצר [29] . על כן אין להתפלא על המוטיבים הנוצריים השתולים במרבית מהסרטים המקראיים, מהם גלויים יותר, ומהם סמויים ביותר, ויש לפקוח עין מפני מגמות ואינטרסים נוספים המשוקעים ומוטמעים בתסריט.

מאפיינים אלה יכולים להוות גורם נוסף לטוענים שאין מקומם של הסרטים המקראיים בבית מדרשנו.

ט. חשיפה לתכנים שליליים המובאים במהלך הסרט

זהו,לכאורה, תחום "צדדי", אך מנקודת ראות דתית לעתים הוא מעיב על הכל. כבר רמזנו שחלק מ"איכותם" של הסרטים הוא יכולתם "לעבור מסך" ולהראות טוב בעיני הצופים. במסגרת זו קשה לעולם השקוע במושגים הוליוודיים של אהבות, דרמות ואופרות-סבון שלא להכניס משהו מזה גם אל הסרט המקראי. סוף סוף אם בבני אנוש עסקינן ובראליה, בוודאי גם תכונות אנושיות שונות מעורבות שם...וכך בסרטים רבים מצויים קטעים שונים שאינם הולמים צפייה ויש שהם שזורים בעלילה ומטילים צל של ספק- כדאיות ראיה על הסרט כולו.

ניסיון להתמודד עם הטענות שהועלו

אנסה עתה לפתח תפיסה כוללת, אשר תהא בה התייחסות כוללת אל ההסתייגויות שהוזכרו. אין כאן ניסיון לבנות דיון הלכתי, המתאפיין בשימוש במסורות ובהגדרות ברורות, אלא ניסיון לברר את "רוח התורה" והשלכותיה על התחום בו אנו עוסקים.

ההבנה הדתית הבסיסית היא שהתורה עניינה הוא הופעת דבר ה' בעולם והשראתו על היקום ועל בריותיו. דרכים שונות לקב"ה ולהופיע ולהשפיע, אך אחת מיוחדת שבהן היא התגלותו הישירה לאדם בדרך הנבואה. והנה כבר משה רבנו מעלה את מה שנראה כ"בעיות התקשורת" מהם הוא חושש: א. ברמה האישית – "הן כבד פה וכבד לשון אנכי". ב. ברמה הציבורית – "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". כלומר, לא די שאדם נושא בקרבו אמת, ואפילו אלוקית, צריך הוא למצוא את הדרך להעבירה אל הציבור.

ניתן אפוא לדבר על הנבואה כעל רכיב בתמונה תקשורתית.כל תוכן כרוך בצורה של תמסורת, וממשה, הראשון, דרך כל הנביאים, לא תחדל שאלת הרקע הזו מלהופיע. היו נביאים שהשתמשו בכושרם הרטורי, אחרים נעזרו בקולות ובמופתים, ואחרים (ירמיהו למשל, שחומרת השעה חייבה אצלו החרפה גורפת של אמצעי ההמחשה), השתמשו במעשים סמליים שונים ומגוונים. המשותף לכולם הוא כי ניתן לראות בכך ניסיון עקבי "לעבור מסך" ולהצליח לתרגם את התכנים גם אל שפה אנושית-ויזואלית, שתצליח לחדור ולגעת אל לב ה"צופים" ולשמש כגורם רלוונטי לגביהם. עיון עקבי בדרכי הנבואה מראה שעקרונות הפועלים בתקשורת המודרנית, כבר שימשו בעבר.

ברנדס [30] ואחרים [31] כבר ציינו את העובדה שבמובן מסוים (ואחר סיוג הדברים במלוא הזהירות), אפשר להסתכל על מעמד הר סיני כעל סוג של חזיון אור-קולי. התורה עצמה ניתנת דרך "מדיום" ייחודי, ויש מימד של היזקקות לקולות וברקים וענן כבד וקול שופר, על מנת להעצים את החוויה ואת האמון הנדרש בה' ובמשה עבדו. אירוע כביר זה אינו חריג, למעשה, מבחינת דרכה של התורה לסמל דברים ולהעביר את מסריהם, תוך שימוש באמצעים ובדרכי המחשה מיוחדים. [32]

מסתבר שגם חז"ל בדרכם ובלשונם המשיכו לעסוק בסוגיית המדיום שראינו אצל הנביאים. עולם האגדה והמדרש, נבע בדיוק מאותה הכרה שיש מקום להמשיך ולמלא את אותו "חלל" שמותיר אחריו הטקסט בעמימותו הטבעית. נחמה לייבוביץ [33] מראה בהקשר של סיפור העקידה, כיצד עבור חז"ל הייתה חסכנותו המילולית של הטקסט מעין "קטליזטור" למעשה הדרשה. סיפורו של השטן המנסה בדרכים שונות לעצור את אברהם, היא ניסיון של חז"ל לתרגם למילים (או ל"תמונות") את אותה חוויה נפשית ושתיקה רועמת של המספר המקראי או של מושאי סיפורו, וזו, כמובן, רק דוגמה אחת מני רבות רבות.

לפי זה הניתוח הספרותי המעמיק שעליו הצביע אוארבך [34] נועד כדי לבטא את "הקריאה לדרשנות", קריאה הנובעת מאופיו רב הרבדים של הטקסט המקראי.

בעקבות זאת ריבלין [35] טוען שאופיו של הסיפור המקראי יצר באופן בלתי נמנע שני סוגים של "נושאי-כלים": האחד הוא המדרש החז"לי, ו השני הוא הפרשנות האומנותית. המדרש, כפי שראינו, בא לבטא אמירה נוספת על גבי הכתוב, ופעמים רבות עניינו הוא להעביר את הקורא טלטלה, לגרום לו להזדהות עם גיבורי הסיפור ולעבור את חוויותיהם ולבטיהם. היצירה האומנותית אף היא ניסיון לתרגם חוויה נפשית למילים, לתמונות או למוסיקה, כאשר הקורא, הצופה או המאזין מתרגם מחדש את היצירה, וחווה אותה, במובן רב, בעצמו. "מבחינה זו אין הבדל של ממש בין חז"ל לבין רמברנדט ושאגאל...", כותב ריבלין ומסכם: "סרטי קולנוע העוסקים במקרא אינם שונים במהותם מכל התמודדות אומנותית אחרת. הקולנוע הוא החוליה האחרונה בשרשרת של ניסיונות לנהל דיאלוג עם המקרא, לבנות עולם אומנותי שיש בו מן הפירוש ויש בו מן החוויה. כקודמיהם התקשו גם במאי הקולנוע לעמוד כנגד פיתויו של הטקסט המקראי, ונענו אף הם לקריאה לבוא ולדרוש אותו".

העולה מדברינו, איפה, הוא שהמקרא עם כל היותו בעל מסרים מופשטים, בעל סגנון עמום ומתומצת ובעל מגמה להצניע פרטי-ראליה וחלקי ביוגרפיה של גיבוריו, חבויה בו מגמה ברורה של מודעות ושימוש בטכניקות של מסירה והמחשה "תקשורתיים", וכן יש בו, ללא ספק, קריאה (ואולי תביעה?) פנימית למילוי פערים ולדרשנות.

מבחינה זו ניתן לראות בסרטי המקרא המודרניים את המשכם הישיר של דרשני חז"ל שבכל הדורות [36] , או את המשכם של ה"דרשנים האומנותיים" שביטאו באופן יצירתי אחר את דרשנותם. אפשר לנקוט בגישה מרחיקת לכת יותר, ולראות בכך המשך תופעת הנבואה שקדמה לחז"ל, כפי שראינו. [37]

נדמה שהשונות באמצעים הבסיסיים בהם פועל הקולנוע, אינו ראוי להוות גורם לפסילה מהותית של "כלי   מדרש" זה, אלא רק מחייב אותנו במאוד מאוד, להיות מודעים לסכנותיו ומגבלותיו, ולבחון מה מתוכו אנו מקבלים ומה מ"קליפתו" אנו משליכים.

האתגר: הפיכת הסרט המקראי ל"מדרש מודרני" היכול לשמש ככלי עזר דתי להוראת הסיפור המקראי

אופיו של העולם המדרשי הוא איפה ללבוש צורות חדשות בכל דור.לנו נותר לברר מהם דרישותינו מהמדיום הויזואלי בכדי שיחשב כמדרש מקרא ראוי, דבר שיצדיק אפילו את "ברכת הדרך" להכנסתו ככלי חינוכי ופרשני מקובל ומוסכם.

בהיסטוריה של הקולנוע המקראי [38] ,ניתן להבחין בכישלונם של מספר לא מבוטל של סרטים שנעשו באורינטציה של ניסיון לשמור על נאמנות לטקסט המקראי באדיקות גבוהה וללא היפתחות של נתינת מקום ליצירת נפח עלילתי קולנועי או בחינה של המשמעויות החינוכיות, העולות מן הטקסט לבני דורו. סרטים כאלה או שהם נעשים בהפקות גרנדיוזיות, כמו "עשרת הדברות" של דה-מיל [39] , או שהם מובילים לרושם שהתנ"ך הוא ספר משמים ואנאכרוניסטי.

אולם, יש אפשרות אחרת: להפוך את הסרט לחוויה רגשית-ערכית-דרשנית, בה עושים ניסיון אמיתי להלביש את המקרא בבגדים מודרניים, תוך שמירה על ערכיו ואי פגיעה בנצחיותו של הטקסט המקראי.  

הסרט "קדמת עדן" למשל, מבוסס על סיפור קין והבל, שמפיקיו, סטיינבק וקאזאן, העתיקו לקליפורניה של ראשית המאה העשרים. העלילה עוסקת במשפחה במשבר: אב המתמודד עם נישולו מעבודת האדמה (גירוש מגן-עדן), ושני בנים המתחרים על אהבת הוריהם. המסר לצופה פשוט: סיפור קין והבל רלוונטי היום כאז, ועל ההורים להיזהר בחלוקת אהבתם בין ילדיהם. ריבלין [40] מסכם: "ניתן לומר שסטיינבק וקאזאן עשו מדרש. בחיפושם אחר המשמעויות הרלוונטיות של הסיפור המקראי, הם העניקו לו משמעות ישנה-חדשה. מתוך קרבה לא מודעת לדברי חז"ל [41] ביקשו להבין מה הם המניעים הבסיסיים ביותר, העלולים להוביל את האדם לפגיעה בזה הקרוב לו ביותר... בסרט זה נוכל לזהות את המשוואה, שנכונותו של היוצר להוסיף "שכבות" ע"ג הטקסט המקראי "הרזה", לעשות "מדרש", מובילה ליצירתו של סרט שלם, טוב יותר, שמשמעותו... תנ"ך רלוונטי יותר. המקרא מקבל מסרט זה הוכחה נוספת לנצחיותו מכיוון בלתי צפוי: מבתי הקולנוע."

באופן דומה ניתח ישראל רוזנסון 'סיפור קין והבל אמריקאי' אחר תוך תפיסתו כמדרש קולנועי. [42] הכוונה לסרט 'בדרך למטה' העוסק בדינמיקה של היווצרות האלימות הבראשיתית בכל דור מחדש. רוזנסון עוסק בצד הקטוע בסיפור – היעדר הדיבור המאפיין את סיפור קין והבל,כתופעה שחילחלה לכל תרבות אלימה, ובראש ובראשונה לתרבות האמריקאית.

מסתבר שהפיכתו ושימושו של הסרט המקראי למדרש קולנועי טוב אינה חייבת להיות רק בסרט המבצע אילוסטרציה והסבה לסיפור המקראי, אלא גם ביצירה המבצעת את דרשנותה בנאמנות לסיפור עצמו. ניקח לדוגמה את הסרט "נסיך מצרים", בו נוכל למצוא מדרשים קולנועיים למכביר. יאיר שלג [43] כותב שצפייה בסרט זה היא "לכאורה לא יותר מעוד עיסוק לילדים בחופשת הפסח, אבל בסיומה קשה להימנע מהמסקנה שמדובר ביצירה תיאולוגית היסטורית מרשימה שטמונות בה אמירות מעמיקות על דמותו של עם ישראל". רונן לוביץ [44] מעלה נקודות אחדות בהן אין הסרט עולה בקנה אחד עם התיאור המקראי, ובתוך כך הוא מעלה נקודה מעניינת למחשבה כי אולי "ראוי סרט זה לשמש קרש קפיצה לדיון מחודש בשאלה כיצד יוצרים הזדהות עם סיפור יציאת מצרים כיום. אנו חיים בעולם שבו האתוס הלאומי נמצא בשחיקה, שלא לומר דעיכה. ההתמקדות ביחיד היא מסממניה המובהקים של המודרנה, והצעיר המתבגר כיום מחפש הזדהות עם דמויות מופת ולא עם רעיונות לאומיים כוללים [45] . מובן מאליו שהמסורת איננה צריכה לוותר על נכסי צאן ברזל שלה, כדי להתאים את עצמה להלכי הרוח של התקופה, אולם יחד עם זה היא צריכה להעביר את מסריה בשפה ובדרך שיהיו נשמעים ויוכלו להיקלט היטב... המאבק שלנו כיום איננו כנגד עבודה זרה של האלהת האדם אלא בעד יצירת כלים להתחברות של צעירים עם מושגי מסורת עתיקים, וה"טיפול" של הסרט "נסיך מצרים" במשה רבנו מהווה דוגמה לאפשרות של בניית דמות שניתן להתחבר אליה..."

ניתן להזדהות או לחלוק על הדוגמה הספציפית שמביא לוביץ, אך החשוב פה הוא נקודת ההיפוך המחשבתי, או לפחות הפתיחות המחשבתית המונחת לפתחנו. האם לראות בסרט רק משהו זר, מאיים, אחר, נושא קונוטציות שמחוץ לבית מדרשנו, או לראותו כלי, "בן-בית", שבשימוש מושכל ומבוקר ניתן אף ליהנות מחידושיו ויתרונותיו. [46]

כדאי לזכור כי נערינו ותלמידינו חשופים יותר מתמיד לאמצעים ויזואליים שונים, למאגרי מידע אדירים ומיידיים, ובמובן נרחב הם בני "הכפר הגלובלי" של העולם המודרני [47] . לדבר זה   השפעות רבות, וכמעט אין תחום בחייהם שאין בו הטמעה והיעזרות בטכנולוגיות החדשות, כולל בשדה החינוך, שברבים ממקצועותיו חלו שיפורים ושדרוגים באמצעים ובשיטות הוראה.

לענ"ד ומנסיוני החינוכי, לאור המציאויות המתחדשות עלינו ומחייבות אותנו להתייחס אל כל ענייני החינוך וההשפעה תוך הכוון עמוק אל רוח התקופה והכלים הנוספים שהיא תובעת מאיתנו להיעזר בהם, נראה כי אין מקום לבוא ולומר דווקא בתחום זה של הקודש ובאופן פשטני... "החדש – אסור" [48] .

  האתגר הוא איפה של יצירת מודעות ופתיחות כלפי המדיום הקולנועי, קבלת האפשרות של השימוש בסרט המקראי כמדרש קולנועי וכאמצעי חינוכי, תוך שמירה על חוש ביקורתי נרחב ביותר, מפאת כל הבעייתיות הקיימת, שעל קיומה אין עוררין.

פרק ה – סיכום ו"עצה טובה קא משמע לן"

העולה מדברינו הוא שאין לראות את הדברים בשום אופן כהכוון לנהיה גורפת אחר תרבות יוון או "קידוש הסרט", אלא כניסיון צנוע לגבש עמדה שיש בה פתיחות, עוז ורעננות מחשבתית – מחד, והרבה סיוג וקריאה לשימוש מושכל וענייני – מאידך.

לשון אחר: מבקשים אנו למצוא דרך חינוכית שלא תתמכר אל עולם המדיה, אך, גם לא תתנכר לו...

אם נבקש למקד את ה"אמביוולנטיות" אשר חלקנו חש ביחס לסרטים המקראיים, נוכל לומר כי "בעייתו" המרכזית של הסרט המקראי היא שהוא ממחיש את הסיפור התנ"כי... ובעצם זהו גם יתרונו וייחודו הגדולים...

  האם "הצר שווה בנזק המלך"? האם ה"מדרש המצולם" שנראה מעל המסך יעשיר את זיקתנו לכתוב? יפרה את דמיוננו? ייצור דיאלוג חכם ורלוונטי עם תכני הסיפור?! או שמא סתם יקַבֵּע או יצמצם את הדמיון המקורי שהיה לנו, יפגיש אותנו עם מראות ותכנים שליליים, ויחלל את תחושת השגב והרוממות שהייתה אצלנו מקודם?

  אלו דברים שלענ"ד אין להם הכרע והם זקוקים לשיקול דעת רחב ולבירור ענייני, למי שנכון להיפתח ולהצטרף אל אתגר חדש זה [49] .