קוד: השפחות הקדושות בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: הרב ברוך אפרתי
אל:
כידוע מהשיר 'אחד מי יודע', יש לנו ארבע אמהות.
שרה אשת אברהם, רבקה אשת יצחק ולאה ורחל נשות יעקב.
אלא שבמציאות, יש לנו שש אמהות. שהרי ללאה ולרחל היו שפחות, מהן נולדו חלק הארי של שבטי ישראל.
שמה של שפחת לאה הוא זילפה, ושמה של שפחת רחל הוא בילהה.
בבואנו לעיין בעניין השפחות, יש לברר סוגיה כואבת.
אנו חיים בעידן של זכויות אדם מוגדרות יחסית לעבר, עידן בו אין עבדות מפורשת (עבדות סמויה ודאי ישנה, הן כלפי נשים המיובאות לסחר מחו"ל, הן בעובדי קבלן) במדינות המתועשות.
לאור מציאות זו, כיצד ניתן לסבול את העובדה, שלאבותינו היו שפחות מושפלות? היכן המוסר היהודי בדבר הגנת החלש? היכן דבר ד' המקפיד על אונאת היתום והאלמנה?
שאלה זו, שאלה משולשת היא.
ראשית, התורה מכירה בעבדות. עשרות פסוקים נכתבו בתורה אודות הגדרת העבד ודיניו הקנייניים.
שנית, לאבותינו היו שפחות וגם עבדים.
שלישית, ההלכה מצווה להפוך אדם לעבד, אם גנב ואין לו מהיכן להחזיר.
יש לברר אם כן, מהי דעתה של תורה בעניין העבדות.
אני סבור כי ישנן שתי גישות ראויות לפתרון העניין, על אף שיתכנו בהן בעיות מובנות:
הגישה הראשונה:
הקושי שלנו בקבלת העבדות שבתורה נובע משתי הנחות יסוד מוטעות.
ההנחה הראשונה היא כי העבדות המצוינת בתורה דומה לעבדות שהייתה קיימת בעולם עד המאה ה19.
ההנחה השנייה היא כי התורה מטפחת תודעה של עבד ואדון.
הנחות אלו אינן נכונות, שהרי העבדות שהייתה נהוגה עד לא מזמן בעולם, אופיינה בשלושה קריטריונים מרכזיים: הפליה רעיונית, הפליה מעמדית והפליה פרקטית.
העבד הופלה ברמה הרעיונית, בכך שהחברה ראתה בו יצור נחות גם ברמה הפוטנציאלית שלו.
הדעה הרווחת בחברת העת העתיקה למשל, הייתה כי העבד פגום ברמה הגזעית שלו, ועובדת היותו עבד היא תוצאה מנחיתות גזעו ולא הפוך. כך לדוגמא, אריסטו:
"גלוי אפוא שיש בני חורין, ושיש עבדים על פני הטבע,ואף שגם מועיל, גם צודק, שיהיו אלה עבדים" (פוליטיקה, 1255)
כן הופלה ברמה המעמדית, בכך שהחברה מנעה ממנו את הזכות לבחור ולהיבחר בבחירות הקהל, לסנאט ברומא או לבית הנבחרים האמריקאי.
וכנגזרת מכך, הופלה אף ברמה הפרקטית, בכך שנשללו ממנו זכויות האדם הבסיסיות, בדבר חופש הבחירה. העבד לא היה רשאי לנהל את חייו או לבחור בהם בחירות חופשיות, אלא היה 'יד' של רצון אדוניו.
הנה כי כן, טעות היא להשוות את עבדות זו לעבדות עליה התורה מדברת.
עבדות המקרא נשענת על שלושת הבסיסים הנ"ל, אלא שבמהופך:
ברמה הרעיונית, לא הופלה העבד. שהרי במקרה שהוא יכול לצאת לחופשי, למשל בשנת יובל, והוא בוחר להישאר עבד, על אדונו לרצוע את אוזנו, והתורה מותחת עליו ביקורת חריפה, שכן הוא שווה ערך לאדונו ברמה העקרונית אך בוחר להיות נחות לו:
" שאלו תלמידיו את רבי יוחנן בן זכאי ומה ראה העבד לירצע באזנו מכל איבריו, אמר להם אוזן ששמעה על הר סיני אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים וקיבלה עליה עול מלכות בשר ודם, אוזן ששמעה לפני הר סיני לא יהיה לך אלהים אחרים על פני והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבא האוזן ותירצע שלא שמרה מה ששמעה, לשעבר היו ישראל עבדים לעבדים, מכאן ואילך הם עבדיו של הקב"ה, כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (פסיקתא רבתי פיסקא כא - פ' קמייתא)
הרי שהעבדות אינה גזעית, אלא עניינית, ועל כן, אין מבחינה עקרונית-רעיונית הבדל מעמדות בין החופשי לעבד, אלא שהוא כרגע עבד, ולכשישתחרר, יוכל להגיע לאותה רמה רוחנית כאדוניו.
גם ברמה המעמדית, לא הופלה העבד במקרא:
" וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד, כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ" (ויקרא פרק כה)
וכנגזרת, אף ברמה הפרקטית לא הופלה:
"דתניא: 'כי טוב לו עמך' - עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו"
אמנם, יש לציין שדרכה של תורה בעניין זה הוא בעבד עברי בלבד. עבד נכרי, הקרוי 'עבד כנעני', חלים בו דינים אחרים, הרבה פחות שוויוניים, וזו נקודת החולשה של גישה זו שהצענו.
על כן, יש להידרש לראיה שונה, לפתרון סוגיה זו.
ממו"ר הרב אברהם שפירא ז"ל שמעתי לא פעם את העיקרון החשוב, בדבר יציבותה של התורה והדינאמיות שלה, כדברי שלמה המלך:
"דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד"
ותמוה, כיצד יכולה להיות התורה 'מסמר נטוע'? מסמר הוא סטאטי, ונטיעה היא דינאמית?
אך כאן טמון ענינה של התורה שלנו, השונה בתכלית משאר האלילויות.
התורה נובעת מדיאלקטיקה רעיונית.
מצד אחד, שורשה של התורה הוא סטאטי כמסמר:
" כבר הודיענו על פי ה' שלא תבוא מאת ה' שום תורה זולת זו" (הקדמת הרמב"ם למשנה)
אמנם, ניתן היה לחשוב כי התורה מעוניינת בחוקיות סטאטית, שאינה מתחשבת בחיים הזורמים והמשתנים, על כן, מאותו 'רועה אחד', ניתן גם היסוד הדינאמי שבתורה, המבוטא בתורה שבעל-פה:
" 'כי נר מצוה' זה הנר הגדול של דוד, שהוא 'נר מצוה' של תורה שבעל פה, שצריך לתקנה בתדירות, והיא אינה מאירה אלא רק מתוך תורה שבכתב, שהיא אור האורות" (זוהר פרשת תרומה דף קסו עמוד א)
דהיינו, 'היסוד שאינו משתנה בתורה', מבוטא ב'תורה שבכתב', ו'היסוד הדינאמי', המתחשב במציאות, וממצע בין האידיאלים הגבוהים למציאות הנמוכה, הוא 'תורה שבעל פה', שהיא עיקר התורה.
על יסוד ראיה זו, יש לומר, כי דברי התורה בדבר העבדות, הם בדיעבד.
האמת היא, שהתורה היא נגד עבדות. שהרי תורה המצווה 'ואהבת לרעך כמוך', ומזהירה אזהרות נוראיות על התעללות בגרים וביתומים, לא יתכן שתתמוך בעינוי יצור חלש כעבד.
יתכן אם כן, כי היסוד של תורה שבכתב, אותו יסוד אידיאלי, אכן מתנגד לעבדות, בהיותה שלילית.
אלא שהתורה גם מתחשבת במציאות שבאותם הימים. עבדות הייתה חלק אינטגראלי מהחיים, ועל כן התורה בוחרת לצמצמה (בדרכים שהובאו לעיל), ולעדנה ככל הניתן, במקום להתנגש אתה ראש בראש.
אמנם, העוסקים בעמל התורה בקדושה, יכולים לחוש את הנאמר 'בין השורות' הכתובות שלה, ולדעת שברמה העקרונית, העבדות מנוגדת לדבר ד' אשר רחמיו על כל מעשיו.