קוד: ביאור:דברים יא14 בתנ"ך
סוג: פירוש
מאת: אראל
אל:
דברים יא13-14: "וְהָיָה
אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם,
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם - וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ,
וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ
"
ר' ישמעאל ור' שמעון בר יוחאי התייחסו לפסוק הזה במדרש "ספרי" על המקום (ניתן למצוא את מדרש ספרי בפירוש מלבי"ם על ספר דברים):
הדעה של ר' ישמעאל נראית ברורה והגיונית, גם בפסוק וגם במציאות (הדעה היא הבסיס הרוחני לתנועת 'תורה ועבודה').
אבל הדעה של ר' שמעון נראית מוזרה מאד: הרי ברור שהפסוק מדבר על מצב שבו בנ"י
כן
עושים את רצונו של ה' -
והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי! אז איך ר' שמעון יכול להגיד שהפסוק מתייחס למצב שבו בנ"י
לא
עושים את רצונו של ה'? האם ר' שמעון לא יודע לקרוא?!
כדי להבין את דעתו של ר' שמעון נעיין באחד הפסוקים שעליהם הוא מסתמך,
ישעיהו סא5-6: "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם, וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם. וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ
" (פירוט). בפסוק הזה מלאכתם של בנ"י (רעיית צאן ועבודת אדמה) נעשית בידי הגויים, ובנ"י עוסקים רק בעבודה רוחנית - כהונה (ראו עוד בויכוח על
עבודה עברית). אמנם, הפסוק נאמר כנבואה לאחרית הימים, אבל בכל-זאת ניתן להסיק ממנה מהו המצב האידיאלי שיש לשאוף אליו. בנוסף לכך, ידוע שהגאולה יכולה לבוא בכל יום, אם בנ"י יעשו את רצונו של ה'. ולכן דעתו של ר' שמעון (שאם בנ"י עושים את רצונו של ה' - מלאכתם נעשית בידי אחרים) מבוססת על הפסוקים.
טוב, אנחנו רואים שר' שמעון יודע לקרוא. אבל עדיין לא הסברנו איך הדעה שלו משתלבת עם הפסוקים בספר דברים.
אם נמשיך לקרוא באותה נבואה בישעיהו - נגלה פסוקים שמדברים בדיוק על אותו נושא כמו הפסוקים בספר דברים - איסוף דגן ותירוש,
ישעיהו סב8-9: "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת
דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר
תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ. כִּי
מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת ה', וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי
". הנבואה הזאת מתייחסת (כנראה) למצב שהיה קיים בזמן שבנ"י היו בגלות, כאשר הם לא עשו את רצונו של ה': הם עבדו קשה, גידלו דגן ותירוש, והגויים אספו את היבול ונהנו ממנו. ה' נשבע לעם ישראל, שבאחרית הימים המצב הזה לא ישוב: באחרית הימים רק בני-ישראל ייהנו מהיבול שלהם. בנבואה זו, כמובן, לא משנה מי בפועל מבצע את איסוף היבול - בני-ישראל או הגויים (הפועלים הזרים שלהם). העיקר הוא התוצאה הסופית - שבנ"י נהנים מהיבול שלהם.
באותו אופן אפשר לפרש את הפסוק שהתחלנו ממנו, בספר דברים. הפסוק ואספת דגנך תירושך ויצהרך לא נאמר כציווי אלא כהבטחה וכברכה. הכוונה שלו היא, שאם בנ"י יעשו את רצון ה' - הם בלבד ייהנו מהיבול שלהם, ולא יהיה מצב שבו אויבי ישראל גוזלים את יבולם של ישראל ונהנים ממנו.
לפי זה, דווקא הפירוש של ר' שמעון נראה קרוב יותר לפשט הפסוקים, כי לפי הפירוש שלו כל הפרשה מדברת על נושא אחד - על הברכות שבהן יזכו ישראל אם ישמעו בקול ה'. דווקא ר' שמעון פירש את הפסוק בהקשרו - כברכה. ר' ישמעאל הוציא את הפסוק מפשוטו, והסיק ממנו מסקנות לגבי חשיבות העבודה - למרות שע"פ הפשט הפרשה בכלל לא מתייחסת לנושא זה.