קוד: מה הקשר בין שבת לבין עבודה זרה, משא ונידה? בתנ"ך
סוג: פירוש
מאת: אראל
אל:
נאמר במשנה
מסכת שבת פרק ט משנה א: "אמר רבי עקיבא: מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנידה? שנאמר "
תזרם כמו דוה, צא תאמר לו ". מה נידה מטמאה במשא, אף עבודה זרה מטמאה במשא.
"
על-פי הפשט, המשנה כלל אינה קשורה להלכות שבת, אלא להלכות טהרה. כדי להסביר את המשנה דרוש הסבר מקדים על ענייני טהרה.
ישנן כמה דרכים שבהן טומאה עוברת מחפץ לאדם או להיפך: הדרך המקובלת היא מַגָּע - כשאדם טהור נוגע בחפץ טמא, למשל שרץ מת, האדם נטמא; וכן כשאדם טמא נוגע בחפץ טהור, החפץ נטמא. דרך נוספת היא מַשָׂא - כשאדם טהור נושא על גבו חפץ טמא, במקרים מסויימים האדם נטמא, גם אם איננו נוגע בו; וכן כשאדם טמא רוכב על חפץ טהור, במקרים מסויימים החפץ נטמא, גם אם איננו נוגע בו.
עבודה זרה מטמאת במגע - אדם הנוגע בפסל, או אפילו בשבר של פסל, נטמא. השאלה הנדונה במשנתנו היא, האם עבודה זרה מטמאת גם במשא? כלומר, האם אדם הנושא על גבו פסל, ואינו נוגע בו, נטמא?
לדעת רבי עקיבא, התשובה היא כן. רבי עקיבא מסתמך על פסוק מתוך נבואה העוסקת בהתנערות מעבודת אלילים,
ישעיהו ל22: "וְטִמֵּאֶתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ, תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה,
'צֵא!' תֹּאמַר לוֹ
". ישעיהו דורש מבני ישראל להתייחס לפסילי האלילים, לציפויים שמקשטים אותם בהם, ולבגדים שמלבישים אותם בהם, כאל דבר טמא. הוא דורש להתרחק מהם ולא ליגוע בהם, כמו שמתרחקים מאישה דָוָה - טמאה בטומאת נידה - שאסור לנגוע בה.
נידה מטמאת גם במגע וגם במשא, כלומר, אם היא רוכבת על חפץ כלשהו, החפץ נטמא, גם אם איננה נוגעת בו. מההקבלה בין עבודה זרה לבין נידה הסיק רבי עקיבא, שגם עבודה זרה מטמאת במשא - מי שנושא פסל נטמא, גם אם איננו נוגע בו: "מה נדה מטמאה במשא, אף עבודה זרה מטמאה במשא
".
מה הקשר בין הלכה זו לבין שבת? מדוע משנה זו נמצאת באמצע מסכת שבת?
על-פי הפשט, המשנה הובאה כאן ב"דרך אגב": "אגב סיומה של המשנה הקודמת, סודרו בראש פרקנו ארבע משניות, שתכנן קובץ מאמרים שונים, שכולם מתחילים בשאלה 'מניין?' ומביאים ראיות מן המקראות בדרך אסמכתא, היינו שאינן ראיות ממש אלא זכר לדבר
"
(קהתי).
אולם, ישנו עוד מקום אחד בתנ"ך שבו נזכר
מַשָּׂא בקשר לשבת - בזכרונותיו של נחמיה בן חכליה, מושל יהודה בימי הבית השני:
נחמיה יג 15-22: "בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי
בִיהוּדָה דֹּרְכִים-גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת
וְעֹמְסִים עַל-הַחֲמֹרִים וְאַף-יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים,
וְכָל-מַשָּׂא, וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם,
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת; וָאָעִיד,
בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד. וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ,
מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר; וּמוֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה,
וּבִירוּשָׁלִָם. וָאָרִיבָה, אֵת חֹרֵי
יְהוּדָה; וָאֹמְרָה לָהֶם, 'מָה-הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם
עֹשִׂים, וּמְחַלְּלִים אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת?! הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ,
אֲבֹתֵיכֶם--וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת, וְעַל
הָעִיר הַזֹּאת; וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן, עַל-יִשְׂרָאֵל, לְחַלֵּל,
אֶת-הַשַּׁבָּת?!' {פ} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ
שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ
הַדְּלָתוֹת, וָאֹמְרָה, אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת;
וּמִנְּעָרַי, הֶעֱמַדְתִּי עַל-הַשְּׁעָרִים--
לֹא-יָבוֹא מַשָּׂא, בְּיוֹם
הַשַּׁבָּת. וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים
וּמֹכְרֵי כָל-מִמְכָּר, מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם--פַּעַם וּשְׁתָּיִם. וָאָעִידָה בָהֶם, וָאֹמְרָה
אֲלֵיהֶם 'מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה? אִם-תִּשְׁנוּ, יָד
אֶשְׁלַח בָּכֶם!'; מִן-הָעֵת הַהִיא לֹא-בָאוּ בַּשַּׁבָּת. {ס} וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם, אֲשֶׁר
יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים--לְקַדֵּשׁ,
אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת; גַּם-זֹאת זָכְרָה-לִּי אֱלֹהַי, וְחוּסָה עָלַי
כְּרֹב חַסְדֶּךָ.
"
נחמיה נאבק נגד הסוחרים המביאים משא לירושלים ביום השבת.
מייד לאחר מכן נזכר מאבק נוסף של נחמיה, נחמיה יג 23-31: "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם,
רָאִיתִי אֶת-הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות (אַשְׁדֳּדִיּוֹת),
עמוניות (עַמֳּנִיּוֹת), מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר
אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית--וְכִלְשׁוֹן, עַם
וָעָם. וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם,
וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם; וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים,
אִם-תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וְאִם-תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם,
לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם. הֲלוֹא עַל-אֵלֶּה
חָטָא-שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא-הָיָה מֶלֶךְ
כָּמֹהוּ, וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה, וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים, מֶלֶךְ
עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל: גַּם-אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ, הַנָּשִׁים
הַנָּכְרִיּוֹת. וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע, לַעֲשֹׂת
אֵת כָּל-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת--לִמְעֹל, בֵּאלֹהֵינוּ:
לְהֹשִׁיב, נָשִׁים נָכְרִיּוֹת?! וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע
בֶּן-אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי;
וָאַבְרִיחֵהוּ, מֵעָלָי. זָכְרָה לָהֶם, אֱלֹהָי: עַל
גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה, וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם. וְטִהַרְתִּים, מִכָּל-נֵכָר;
וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם, אִישׁ
בִּמְלַאכְתּוֹ. וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים
בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹת, וְלַבִּכּוּרִים; זָכְרָה-לִּי אֱלֹהַי,
לְטוֹבָה.
"
מייד אחרי שדאג שלא יביאו
משא לירושלים
בשבת, נלחם בנישואי התערובת - הנישואין לנשים נכריות, מעמים של עובדי
עבודה זרה, נשים שהן בוודאי
נידות (חז"ל גזרו על כל אשה נכריה שתיחשב נידה), והגדיר את מאבקו במילים "וטהרתים מכל נכר
". בקטע הקצר הזה נמצאים כל היסודות שבמשנתנו - שבת, משא, עבודה זרה, אשה נידה, וטהרה. מכאן נובעת ההקבלה:
ביום השבת יש צורך בטהרה מיוחדת, מעבר לטהרה הדרושה ביום חול. ביום השבת, כל עיסוק בענייני מסחר הוא פסול ו"מטמא במשא" כמו עבודה זרה. זה הקשר בין "עבודה זרה שמטמאה במשא" לבין מסכת שבת.
הדבר נכון לא רק לנשיאה פיסית אלא גם ל"נשיאה" רוחנית ורגשית - יש להתנער מבחינה רוחנית ורגשית מכל מחשבות על עבודה זרה, ולא לשאת עבודה זרה בליבנו; וכן יש להתנער מכל מחשבות על ענייני מסחר ועסקים בשבת, ולא לשאת אותם בליבנו.שבת שלום!