קוד: אברהם וסוקרטס בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אראל
אל:
הרמב"ם
(הלכות עבודה זרה א ג). מתאר את דרכו של אברהם אבינו:
1. כבר מגיל צעיר, התבונן בעולם וניסה להבין אותו: ""כיון שנגמל איתן זה [אברהם], התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: 'היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו? כי אי אפשר שיסבב את עצמו!' ולא היה לו מלמד, ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים, והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת...
".
2. מתוך ההתבוננות שלו, הגיע למסקנה שהעולם לא יכול להנהיג את עצמו, ומכאן הבין שיש אל אחד המנהיג את העולם: "...עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים. ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו
".
3. הוא התווכח עם אנשי עירו והוכיח להם את טעותם: "כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים, ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות
, כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו
".
4. כתוצאה מכך, המלך רצה להרוג אותו: "כיון שגבר עליהם בראיותיו, בקש המלך להורגו; ונעשה לו נס, ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם, ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא, ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר '
ויקרא שם בשם ה' אל עולם' (בראשית כא33). וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת; עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחבר בו ספרים, והודיעו ליצחק בנו...
". אברם היה אז בן 75,
בראשית יב4: "וְאַבְרָם בֶּן
חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן
" (פירוט).
הרמב"ם מסתמך על פסוקים ומדרשי חז"ל, אולם התיאור כולו מזכיר מאד את תיאורו של החכם היווני
סוקרטס בדבריו של תלמידו אפלטון.
1. אפלטון הגדיר אותו: "הוא חושב וחוקר, נבון ומחפש
". היתה לו בימי נעוריו "תשוקה נפלאה לתולדות הטבע, כי נדמה לו שדבר זה נעלה הוא, לדעת את הסיבות של כל דבר
". אמנם, לאחר מכן הוא התאכזב מלימוד זה, באשר נוכח לראות שאין הטבע יכול להסביר את עצמו, ולא בו אפשר למצוא את ההתחלה והסיבה של כל דבר. בתוך עולם של ריבוי, אי-אפשר למצוא את האחדות. לכן עזב את עולם הטבע ופנה אל האדם
(הרב שלמה גורן, תורת הפילוסופיה, עמ' 197).
2. סוקרטס חיפש בכל מקום ובכל דבר את האחדות, ולכן לא יכול היה להאמין בפולחן האלילי של יוון. מאחר שהוא היה בכל מהותו מונותיאיסט, האמין באל אחד ובהשארת הנפש ונצחיותה ובמוסריות וצדק מוחלטים
(הרב שלמה גורן, תורת הפילוסופיה, עמ' 197).
3. סוקרטס נהג ללכת ברחובות אתונה, ולשאול כל אדם שפגש שאלות פילוסופיות ומוסריות - לדבריו, כדי להוכיח שחכמתו נובעת מהעובדה כי "את אשר לא ידעתי - אין אני מדמה לדעתו", בניגוד לאנשי אתונה, אשר כל אחד מהם בגלל כישרונו או מעמדו "דימה את עצמו חכם מאוד גם בשאר עניינים חשובים ביותר, וחסרונם זה הסתיר את חכמתם ההיא"
(ויקיפדיה).
4. בשנת 399 לפנה"ס, בשנתו השבעים של סוקרטס,
נערך לו משפט באתונה באשמת כפירה באלים והשחתת מידותיו של הנוער באתונה
(ויקיפדיה).
אמנם, אברהם ניצל מכבשן האש, עלה לארץ כנען, והמשיך לקרוא בשם ה'; בעוד סוקרטס לא רצה להינצל (למרות שיכל לברוח) אלא קיבל על עצמו למות.