ביטויים עצובים

קוד: ביטויים עצובים בתנ"ך

סוג: הבדלים1

מאת: עמוס, אראל

אל: פירושים וסימנים 8, 11

[חלק גדול מהפירושים בפרק זה לקוחים מתוך "הבדלה בין פסוקים דומים" מאת עמוס עזריה].

אבלים

בשני מקומות מסופר על אדם שהתאבל על בנו:

קל להבדיל ביניהם: דוד התאבל על אמנון " כל הימים" כי אמנון מת לגמרי, אבל יעקב התאבל על יוסף רק " ימים רבים" כי בסוף הוא חזר.

בשלושה מקומות מסופר שהעם התאבלו:

אלי ממן מנצרת-עילית הציע סימן דמיוני לפסוק השני: "ויתאבלו. ה אבל ע ל מ ה? מ רגלים א מרו ד יבה".

בכיות

בכמה מקומות מתוארים ארועים שבהם העם נשאו את קולם ובכו:

בכל הפסוקים בכו על צרה לאומית (בפרשת המרגלים בנ"י פחדו מהכנענים, בלוויה של אבנר שר-הצבא הם פחדו מקריסת מערכת הביטחון, בסיפור של נחש הם פחדו מבני-עמון ובבוכים הם הצטערו על החטאים שלהם). בשלושת הפסוקים הראשונים כולם בכו, וזה הגיוני - כשיש סכנה חומרית-צבאית זה כואב לכולם. אבל בפסוק האחרון לא כולם בכו - [הצדיקים לא בכו כי הם לא חטאו] והרשעים לא בכו כי הם לא התחרטו על מעשיהם...

הפסוק הראשון הוא מיוחד - מודגש בו שהם בכו " בלילה ההוא". חז"ל פירשו שהלילה ההוא היה לילה מיוחד - ליל תשעה-באב. ובגלל הבכיה שבכו בנ"י בלילה ההוא - נקבע שתהיה בו בכיה לדורות, כמו שכתוב (איכה א 2) " בכו תבכה בלילה...".

גם הפסוק השני הוא מיוחד -- קודם יש רק אדם אחד שבוכה ואז כל העם בוכה. לדעתי הסיבה היא שהבכי הזה היה בזמן הלוויה של אבנר: בהתחלה דוד המלך הספיד את אבנר ובכה, ואז כל העם שמע את ההספד ובכה גם-כן.

בעוד כמה מקומות מסופר על אנשים (לא "העם") שנשאו את קולם ובכו:

סידרתי את הפסוקים לפי הדרגה של הבכי: בכי רגיל -- "בכי גדול" -- "בכי גדול מאד" -- בכי "עד אשר אין בהם כוח לבכות".

לדעתי הדרגה של הבכי נקבעת לפי מידת הקרבה של ה'בוכים' אל ה'נבכים':

[ויש עוד כמה פסוקים על אנשים שנשאו את קולם ובכו:

]

על שלושה אנשים נאמר שבכו אותם הרבה ימים:

בעם-ישראל נהוג להתאבל 30 יום, אבל למצרים כנראה היו מנהגים אחרים ולכן הם בכו את יעקב " 70 יום".

את אהרן בכו " 30 יום כל בית ישראל" – גם הנשים, ואת משה בכו " בני ישראל ... 30 יום" – רק הגברים. ע"פ רש"י, הסיבה לזה היא, שאהרן היה איש-החסד, אדם מתון ומשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ולכן כולם אהבו אותו. אבל משה היה איש-המשפט, הקשוח, ולכן רק הגברים אהבו אותו.

בשלושה מקומות מסופר על על אנשים שנשקו איש את רעהו ובכו:

בפסוק הראשון רק אחד נשק ובכה – רק יוסף – כי יעקב היה מת.

בפסוק השני רק אחד נשק – כנראה שרק עשו נשק את יעקב, כי עשו היה שעיר ובטח היו לו הרבה פשפשים בשערות ולכן לא היה כל-כך נעים לנשק אותו... אבל שניהם בכו. וחז"ל דרשו שגם עשו לא נשק את יעקב מתוך אהבה – 'אל תקרא "ויישקהו" אלא "ויישכהו"' – הוא ניסה לנשוך אותו אבל לא הצליח... (ע' רש"י).

ובפסוק השלישי שניהם נשקו זה-את-זה ושניהם בכו.

בכמה מקומות מסופר על מעשי-אבל שנעשו "לפני ה'":

בנ"י במצפה עשו מעשה מיוחד – הם שאבו מים ושפכו אותם. ע"פ מצודת דוד, זהו מעשה סמלי, והכוונה היא שהם שאבו מים ממעיין-הדמעות ושפכו אותן בבכי לפני ה'... אולי הסיבה היא שבכל השנים שעד אותו מאורע היו בנ"י משועבדים לפלשתים (מהתבוסה באבן-העזר בשמ"א ד), והם כל-הזמן בכו על זה, וכבר לא נשארו להם דמעות, ולכן כשרצו לבכות במצפה על החטאים שלהם – היו צריכים לשאוב מים במיוחד.

בפרשת הפילגש התאבלו גם אחרי היום הראשון וגם אחרי היום השני – וקל לראות שהאבל נעשה כבד יותר (בפעם השניה גם צמו, ובפעם השניה מרוב צער כבר לא היה להם כוח לעמוד ולכן הם ישבו). בשני המקרים התאבלו רק " עד הערב" – ואז הם הלכו לישון, כדי שיהיה להם כוח לקום מחר ליום הבא של המלחמה.

[את הפסוק האחרון קל לזהות כי הוא נאמר בנוכח – כמו רוב הפסוקים בנאומו של משה בספר דברים]

מספדים

על שני אנשים נאמר שכל ישראל ספדו להם:

'צדיקים – גם במיתתם קרויים חיים', לכן אצל שמואל לא דאגו שיאכלו אותו עוף השמים, אז יכלו לחכות ולהספיד אותו ורק אז לקברו. אבל אצל אבים האנשים פחדו שעד שיספידו אותו יאכלו אותו עוף השמים (כמו שקרה עם איזבל), לכן קודם קברו אותו. [הערה: גם על איש הא-להים מיהודה נאמר שבאו " לספוד ולקברו" (מא יג29) – כי גם הוא היה צדיק. וגם על שרה נאמר שאברהם בא " לספוד לשרה ולבכותה" ורק אחר-כך קבר אותה]

בעוד כמה מקומות נאמר שספדו (לא "כל ישראל"):

גם כאן, כמו למעלה בעניין הבכי, נראה שהמספד נעשה כבד יותר ("ויספדו" – "ויספדו ויבכו ויצומו" – "ויספדו... מספד גדול וכבד מאד") ככל שהקרבה אל ה'נספדים' גדולה יותר:

1. הנביא הזקן מבית-אל ספד על אדם שלא היה כל-כך קרוב אליו – איש הא-להים מיהודה.

2. דוד ספד על ידידו הקרוב יונתן, וגם על כל " בית ישראל, כי נפלו בחרב".

3. ויוסף ספד על אביו.

והנה עוד סימן שקשור למספד: בדקתי וראיתי שכמעט כל המקומות שנאמר בהם ש" לא יספדו" – הם בדברי הנביא ירמיהו. (יש יוצא-דופן אחד – ע' יחזקאל כד 23-16)

הערה נוספת: הביטוי הוי אחי נזכר (בקשר למספד) רק עוד פעם אחת – בירמיה כב 18. ייתכן שזה מנהג שהיה קיים בישראל רק בימי המלכים.

קריעת בגדים

בשני מקומות מסופר על אדם שהחזיק בבגדיו וקרע אותם::

1. בשאר המקומות בתנ"ך כתוב רק "ויקרע" (ע' בהמשך) – ורק בשני המקרים האלה כתוב " ויחזק בבגדיו ויקרעם". זה בא להראות על הסתלקותו של אדם חשוב ונכבד (אליהו הנביא \ שאול המלך).

2. אלישע קרע את בגדיו רק ל2 קרעים כי אליהו לא מת. [עמוס]

בשני מקומות מסופר על אדם שקם ואז קרע את בגדיו:

• בשני המקרים קרע אדם על מות בנו. כנראה שאדם שקורע על קרוב מדרגה ראשונה, כגון בנו, חייב לעשות זאת בעמידה [ע"פ עמוס].

• אחרי הקריעה –איוב נפל ארצה והשתחווה לאות הכנעה לה', כמו שהוא אמר אח"כ " ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך". אבל דוד רק שכב על הארץ ולא השתחווה.

בשני מקומות מסופר על קבוצה של אנשים שהיו קרועי בגדים:

עבדי דוד היו משבט יהודה, הם דקדקו בהלכות וידעו שאסור לשבת על הרצפה בבית האבל, ולכן נשארו ניצבים (לאחר שדוד שכב ארצה). אבל 80 האנשים היו ממלכות שומרון, והם לא ידעו אפילו תורה, כי בתורה נאמר בפירוש (דברים יד1) " לא תתגודדו... למת", ו: (ויקרא יט 27) " ולא תשחית את פאת זקנך".

בשלושה מקומות מסופר על אדם אחד שבא עם בגדים קרועים ואדמה על ראשו:

האיש מבנימין השתתף במלחמה -- "אנוכי הבא מן המערכה" (שמ"א ד 16) ולכן לבש מדים. הגר העמלקי לא השתתף במלחמה – הוא רק "נקרה בהר הגלבוע" (שמ"ב א 6) ולכן לבש בגדים רגילים. חושי היה רעה דוד – אדם אהוב לדוד -- ואדם אהוב לובש כותנת (כמו יוסף).

בשני מקומות מספר על מלך שקרע את בגדיו לאחר שקרא ספר, ולא קשה להבחין ביניהם:

פסוקים נוספים על קריעת בגדים:

לבוש שק

על שני אנשים נאמר הביטוי " שק על בשרו":

לא כתוב מיהו "מלך ישראל" אבל לפי סדר הזמנים נראה שזהו יהורם בן אחאב. לפי זה ברור למה היה "שק על בשרו" מתחת לבגדיו:לאחר שאחאב שם "שק על בשרו" נאמר עליו (מל"א כא29): " יען כי נכנע מפניי, לא אביא הרעה בימיו--בימי בנו אביא הרעה על ביתו". לכן אחאב לימד את כל בניו שישימו שק על בשרם כל הזמן – כדי שגם הם יינצלו מהרעה...

על עוד כמה אנשים נאמר שהם קרעו את בגדיהם ואז לבשו שק:

יש הדרגה בלבוש האבל: יעקב שם את השק רק על מתניו, אחאב שם את השק על כל בשרו, חזקיהו התכסה כולו בשק (כנראה הוא כיסה גם את הראש), ומרדכי עוד הוסיף אפר. וכמו שהוסבר כמה פעמים בפרק "ביטויים עצובים" (בגליון השמיני של פירושים וסימנים) – זה מתאים להדרגה באסון שעליו התאבלו: יעקב התאבל על הבן שלו, אחאב התאבל על עצמו ועל ביתו, חזקיהו התאבל על עירו (ירושלים - רבשקה לא התכוון להרוג את בני ישראל, אלא רק להגלות אותם ולהרוס את העיר), ומרדכי התאבל על כל עמו. וגם בהמשך הפרק נאמר " וצום ובכי ומספד, שק ואפר יצע לרבים".

פסוקים נוספים עם לבוש שק, בעיקר מנביאים אחרונים:

מנהגים מיוחדים

בטבלה שלפניכם מובאים פסוקים המתארים מנהגי-אבל מיוחדים. המספר בעמודה הימנית הוא מספר הסעיף (למטה) שבו מוסבר הפסוק.

1. דוד ציווה את יואב "לחגור שק" כנגד מה שאמר דוד על יואב (מל"א ב5): " וייתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במותניו..."

2. עבדי בן-הדד שמו חבלים בראשם לאות הכנעה – כדי להראות לאחאב: "אנחנו לרשותך, אנחנו מוכנים אפילו לתלות את עצמנו אם תגיד לנו...".

3. בני יבש צמו 7 ימים – הצום הארוך ביותר בתנ"ך שנעשה לאות אבל. ייתכן שזה היה לזכר 7 הימים מהסיפור בשמ"א יא – שבו שאול הציל את יבש מידי נחש מלך בני עמון " ויאמרו אליו זקני יבש: 'הרף לנו שבעת ימים ונשלחה מלאכים בכל גבול ישראל; ואם אין מושיע אותנו ויצאנו אליך".

4. אחאב עשה חמישה מעשים: עד כמה שידוע לי לא היה אף אחד שעשה כל-כך הרבה מעשים לאות אבל. לכן נראה לי [ סימן דמיוני ] ששני המעשים האחרונים לא היו לאות אבל: אחאב לא יכל להתאבל כל כך הרבה ולכן מדי פעם הוא לקח חופשה מהאבלות ויצא לטיול -- " וישכב בשק -שינה ויהלך אט"... ייתכן שזה קשור גם לחטא שעליו הוא התאבל: אחאב רצה את כרם נבות " ויהי לי לגן ירק, כי הוא קרוב אצל ביתי" – הוא אהב טבע ורצה שיהיה לו גן ירוק ליד הבית. הוא רצה למנוע מעצמו לפשוע שוב מסיבה דומה, ולכן התחיל לטייל בטבע כדי שלא יצטרך לקחת גנים של אחרים.

5. אחרי שעזרא שמע על נישואי התערובת הוא מרט משער ראשו וזקנו – זה דומה למה שנחמיה עשה כששמע על נישואי תערובת (נחמיה יג25: " ואריב עימם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם") אבל יש הבדל: עזרא, שהיה אדם מאד עדין, מרט רק את השער של עצמו, ונחמיה, שהיה אדם מאד קשוח ותקיף, מרט את השער של מתנגדיו.

6. עזרא גם קרע את מעילו וישב משומם – זה דומה למה שתמר עשתה אחרי שאמנון שכב איתה וסירב לקחתה לאישה (שמ"ב יג 19: " ותיקח תמר אפר על ראשה, וכתונת הפסים אשר עליה קרעה ; ותשם ידה על ראשה, ותלך הלוך וזעקה... ותשב תמר ושוממה בית אבשלום אחיה"). כתונת פסים=מעיל – ע' יג 18: " ועליה כתונת פסים, כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות -- מעילים". כנראה ששלושת המנהגים האלה (מריטת שיער, קריעת מעיל וישיבה משומם) קשורים איכשהו לחטא של גילוי עריות.

7. בשני מקומות מסופר על מעשה אבל שנעשה לפני ה', ובשניהם האבל הוא על חילול ה': לאחר מלחמת העי – יהושע חשש ש: " וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ, ונסבו עלינו, והכריתו את שמנו מן הארץ; ומה תעשה לשמך הגדול?!"; ולאחר נאום רבשקה אמר חזקיהו לנביא ישעיהו: " אולי ישמע ה' א-להיך את כל דברי רבשקה, אשר שלחו מלך אשור אדוניו לחרף א-להים חי, והוכיח בדברים אשר שמע ה' א-להיך..."

לשאר הפסוקים לא הצלחתי עדיין למצוא סימנים, אז אם אתם מוצאים – שלחו לי בבקשה.