קוד: נגח - נגף בתנ"ך
סוג: הבדל
מאת: חכמי התלמוד
אל: בבא קמא ב
תנו רבנן: שלשה אבות נאמרו בשור: הקרן ( לנגוח ) והשן ( לאכול ) והרגל ( דריסה. לשבור את הכלים ).
קרן מנלן? דתנו רבנן: ( שמות כא,כח ) [ ו ]כי יגח [ שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי ]; אין נגיחה אלא בקרן שנאמר ( מלכים א כב,יא ) ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וגו' [ עד כלתם ] ( אלמא נגיחה בקרן ), ואומר ( דברים לג,יז ) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח [ יחדו אפסי ארץ; והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה ]
מאי 'ואומר'?
וכי תימא דברי תורה מדברי קבלה ( נביאים וכתובים ) לא ילפינן - תא שמע: בכור שורו הדר לו.
והאי - מילף הוא ( בתמיה: הא לא גמרינן מדברי קבלה - לא חיוב ולא פטור, אלא< ) גילוי מילתא בעלמא הוא, ד'נגיחה' ( דכל היכי דכתיב 'נגיחה' ) - בקרן הוא!
אלא ( להכי איצטריך 'ואומר' ): מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד ( דבשור תם כתיב וחצו את כספו דלא משלם אלא חצי נזק ובמועד כתיב שלם ישלם שור תחת השור דמשלם נזק שלם ) - הני מילי בתלושה ( בקרן תלושה, דומיא דקרני צדקיה בן כנענה, וכגון שאחזה הבהמה הקרן בין שיניה ונגחה, דהתם ודאי לא משלם תם כוליה נזק, משום דאין דרכה בכך, ולא היה לבעלים לשמור מדבר זה ), אבל במחוברת ( דאורחיה הוא ) - אימא כולה מועדת היא ( אפילו בתחילה, ומשלם נזק שלם )? תא שמע: בכור שורו הדר לו וגו' (' וקרני ראם' כתיב בה נגיחה, אלמא מחוברת נמי קרי 'נגיחה' ובסתם נגיחה פליג רחמנא בין קרן תמה לקרן מועדת).
תולדה דקרן מאי היא?
נגיפה ( שדחפה בגופה והזיקה בכוונה ), נשיכה, רביצה ( שראתה כלים בדרך והלכה ורבצה עליהן כדי לשברן [ ואם לא התכוונה - האם יהא הבעל פטור לגמרי? ]) ובעיטה ( שבעטה ברגליה ושברה את הכלים; ואהכי הוו תולדה דקרן - דכוונתן להזיק כי קרן, ואין הנאה להזיקה כי קרן, ואין הזיקו מצוי תדיר; והלכך הוו כי קרן: דכל אימת דלא הועדה בבית דין שלש פעמים בכך - אינה משלמת נזק שלם).
מאי שנא נגיחה, דקרי לה אב, דכתיב 'כי יגח' - נגיפה נמי כתיב ( שמות כא,לה ) [ ו ]כי יגוף [ שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון ] ( וכיון דנגיפה כתיב - תיהוי נמי אב)?
האי נגיפה - נגיחה היא (
ולא דחיפת הגוף
), דתניא: פתח בנגיפה (
כי יגוף שור איש את שור רעהו
) וסיים בנגיחה (
'או נודע כי שור נגח הוא', ולא כתיב 'כי שור נג
ף
הוא', אלא 'נג
ח
'
)? לומר לך: זו היא נגיפה זו היא נגיחה (
לומר לך דהך נגיפה - לאו דחיפת הגוף היא, אלא נגיחת קרן; וליכא למימר דאכתי נגיפה הוי אב, ו'נגיחה' זו היא נגיפה, דהיינו דחיפת הגוף, דהא 'נגיחה' - אשכחן דבקרן היא).
מאי שנא גבי אדם ( כשהשור נגח אדם ), דכתיב 'כי יגח ( שור את איש )' ומאי שנא גבי בהמה ( נגיחה שור בשור ) דכתיב 'כי יגוף ( שור איש את שור רעהו )'?
אדם - דאית ליה מזלא (
שיש לו דעת לשמור את גופו; לישנא אחרינא:
אית ליה מזלא
ואינו נוח להמיתו בנגיפה, דהיא דחיפת קרן מעט, אלא בנגיחה בכח ובכוונה ובתחיבת קרן בגוף
) - כתיב 'כי יגח' (
דודאי נתכוון השור להרע, ובא עליו בכח
), בהמה - דלית לה מזלא - כתיב 'כח? יגוף' (
אבל נגיפה הוי משמע שמצאו עומד ודחפו בקרניו
), ומלתא אגב אורחיה קא משמע לן (
קרא מדתלה 'נגיחה' באדם ו'נגיפה' בבהמה, דמשמע נוחה היא הבהמה למות מן האדם
): דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם (
דשור המועד להרוג את הבהמה שלש פעמים - לא חשיב העדאה לגבי אדם: דאם נגח אדם ומת - דינו כתם דאינו משלם את הכופר, דבתם ההורג אדם כתיב 'סקול יסקל השור ובעל השור נקי' (שמות כא), ובמועד כתיב 'וגם בעליו יומת'; וההיא 'מיתה' - היינו ממון: שמשלם את הכופר: דמי נהרג, ליורשיו, ולא מיתה ממש, דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (דף טו:): 'על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו'; אבל מועד לאדם הוי מועד לבהמה; ומועד להרוג את האדם משכחת לה כשלא עמד בדין עד שנגח שלש פעמים, שלא נסקל מיד כשהמית הראשון).