קוד: חבצלת= בתנ"ך
סוג: הגדרה
מאת: אראל
אל:
יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה, וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כ חבצלת"
אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" (פירוט)
אך יש שפירשו שהכוונה ל
ורד: "I am a rose of Sharon
",
תרגום החברה היהודית על שיר השירים ב1.
ויש שפירשו שהכוונה לצבעוני השרון: "אתם רואים את
האדמה האדמדמת הזאת, החמרה? הבאנו אותה מהשרון. פה אנחנו משקמים את יער
השרון כפי שהיה פעם... יש בשרון גבעות ויש עמקים... בגבעות יש חמרה, ובעמקים יש אדמה כבדה שנמצאת פה. הסביר ביותר להניח הוא
ש"חבצלת השרון" הוא הפרח שמכונה "צבעוני השרון", כי הוא באמת טיפוסי מאוד
לאדמות החמרה שבשרון....
" (נגה הראובני, נאות קדומים, ראיון מאת משה שטרן).
החבצלת
מזוהה במקורותינו כשושנה, כנרקיס, כסתוונית, כחבצלת החוף, כצבעוני
השרון ואף כשם כללי לפרח. המזהים השונים הסתמכו בזיהוייהם על צליל המִלה
וכן על חלקים שבצמח (פרופ' יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, עמ' 242-243, מסדה, ר"ג 1968).
כתב ד"ר אליהו נתנאל: "לא ברור אם השורש הוא
חבצ (חבצ לת) או אולי
בצל (ח
בצל ת). נראה,
שבצל הוא השורש, כיוון שיש בפרח בצל, ואם כך יש להסביר את תוספת החי''ת שבראש המִלה. המדרש (שיר השירים רבה ב ג) נותן טעם לתוספת החי''ת:
לא היא חבצלת ולא היא שושנה? אלא כל זמן שהיא קטנה הוא קורא אותה חבצלת, הגדילה קורא אותה שושנה. ולמה נקראת חבצלת - שחבויה בְּצִלָּהּ.
ובכן, נחלקת המלה לשניים - חבוייה בצל, ושני מפרשי המדרש (שם - עץ יוסף וענף יוסף) נותנים הסברים בוטניים לתופעת החבאת הבצל, אולם אינני רואה כאן בסיס מוצק - פונולוגי או מורפולוגי - לאטימולוגיה זו.
אף
ההסברים הבוטניים שניתנו ע"י מפרשי המדרש, אין בכוחם להצניע או לעמעם את
האטימולוגיה המדרשית שננקטה ע"י המדרש אף כאן - אטימולוגיה המסתמכת פעמים
הרבה בעיקר על צליל המלה. יחד עם זאת, יש לציין שכמעט כל הסבר אטימולוגי
שמביא המדרש, יש לו על מה לסמוך מבחינה פונולוגית. לדוגמה, "מצאו כתוב
בתורתו של ר' מאיר... "כתנות אור"
במקום "כתנות עור" (בראשית רבה כ כט). ר' מאיר ודאי לא היה דורש דרשתו זאת, לולא היה מודע לתופעת
עִרעור הגרוניות וחילופי א' ב-ע' בתקופתו.
החוקר עמנואל לב (לף) מציע לזהותה - מטעם אטימולוגי - עם הסתוונית: חצי בצל, וזאת על פי צורת פקעת הסתוונית הנראית כחצוייה. כך או כך, נראה שהגוון הלבן של הפרח משך את עינה של הרעיה כְּהַת העור המעידה על עצמה - שחורה אני ונאוה." (אליהו נתנאל, טיול לשוני בגן שיר השירים, על אתר ג).