קוד: הגאווה - מחסום לחזרה בתשובה בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: שרה רחל מהלו
אל: כפית ה'תשס"א כסלו
פרשות "נצבים" ו"וילך" נקראות בתקופת "עשרת ימי תשובה". ואכן, אם נעיין בפרשות אלה, נראה שמוטיב התשובה חוזר בהן, וכן כי יש בהן איזכורים המראים את הניגוד היסודי בין גאווה לתשובה.
"פן יש בכם איש או אשה או משפחה...והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה"(דברים, כ"ט, יח).
אותו אדם שהולך לעבוד עבודה זרה, מתברך בלבבו, כלומר מתגאה: "שלום יהיה לי" ומדוע? "כי בשרירות לבי אלך"- אני פועל נכון, לא משנה אם זה בניגוד לציווי אלוקי, אני צודק!
את חומרת החטא (המלווה בגאווה) ניתן ללמוד מחומרת העונש:
ואם למדנו שהקב"ה מחשב לאדם שחזר בתשובה זדונות כשגגות, לאותו אדם שעובר עבירה מתוך גאווה, הקב"ה יחשב לו שגגות כזדונות (רש"י לפסוק יח) וכן נאמר בפסוק יט: "ומחה ה' את שמו מתחת השמים".
"הנסתרת לה' אלוקינו והנגלת לנו ולבניו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת"(כ"ט, כח)
לאחר פסוקי העונש על חטא עזיבת ה' היינו מצפים לחזרה בתשובה מצד החוטאים. ואכן בפסוק זה יש אותה חזרה בתשובה כי יש בו ענוה גדולה בפני ה'. החוטא מבין שיש משהו למעלה הימנו והוא מסוגל להודות בכך ומתוך זה לקבל על עצמו עול תורה ומצוות.
"ושבת עד ה' אלוקיך..."(ל', ב)
- עוד איזכור של חזרה בתשובה.
"כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא"
- איזכור נוסף של חזרה בתשובה (ע"פ רמב"ן וספורנו שם).
"ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות" (ל"א, י)
יש פה שילוב של זמן ומקום במידת הענווה. כל השנים החקלאי זורע, חורש וקוצר וכתוצאה מכך יש יבול. מגיעה שנת השמיטה והחקלאי שובת ממלאכתו והוא נוכח לדעת שלא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". בכך הוא מבין שהכל בא מהקב"ה וכך מתחזקת אצלו מידת הענווה. בחג הסכות האדם עובר ל"דירת עראי", במטרה שהוא יגיע למסקנה שהעולם הזה עראי, ושכל קיומינו פה הוא מהקב"ה. ובהמשך:
"בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך..."(ל"א, יא).
על ידי מידת הענווה יש קרוב עצום להקב"ה.
"כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו...ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלוהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי"(שם ל"א, כ)
פסוק בסגנון של "וישמן ישורון ויבעט "(שם לב') - כלומר, הגאווה היא אחד הגורמים המרכזיים לרחוק בין בנ"י לה'. עם ישראל מתגאה עקב השפע הרב שברשותו - ופונה לעבודה זרה.
הגאווה, שמביאה לריחוק מהקב"ה, היא מידה רעה מאד. ואכן, הרמב"ם אומר שיש להתרחק ממנה בצורה מקסימלית. (הרמב"ם טוען שיש ללכת בדרך האמצע בכל המידות, חוץ ממידת הענווה והכעס).
הענווה, לעומת זאת, הינה מידה טובה מאד וכותב הרמב"ם: "שאין דרך הטובה שיהיה אדם ענו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד" (הלכות דעות,ב', ג').
נאמר: "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם
המעט מכל העמים"
(דברים ז', ז). מעניין מאד! לכאורה הקב"ה בחר בעם ישראל כי הם מעטים, האם כמות אנשי העם מהווה כלי לבחירה?
ואכן רש"י כותב: "כפשוטו"-כמו שכתבנו לעיל.
אך, רש"י לא מסתפק בכך ומביא מדרש:
"ומדרשו לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה לפיכך חשק בכם".
הקב"ה בחר בבני ישראל בגלל מידת הענווה הטבועה והמושרשת בהם.
ורש"י בפרושו גם נותן דוגמאות מהתנ"ך:
אברהם אבינו אמר:
"ואנוכי עפר ואפר"
(הערת מערכת:נציין כי מסגרת שבו אומר זאת אברהם הינה עימות עם ה', כשמבקש את הצלת סדום. ויש להבין אמירה זאת ברקע שלה) (בר', י"ח, כז)
משה ואהרון אמרו:
"ונחנו מה" (שמות ט"ז, ז)
דוד המלך אמר:
"ואנוכי תולעת ולא איש" (תהלים כ"ב, ז, לא מופיע ברש"י זה).
לעומת:
נבוכדנצר שאמר:
"אדמה לעליון" (ישעיה י"ד, יד)
סנחריב שאמר:
"מי בכל אלהי הארצות...כי יציל ה' את ירושלים מידי" (שם ל"ו, כ)
נגיד צור שאמר:
"אל אני, מושב אלקים ישבתי"(יחזקאל כ"ח, ב).
ישנו פרק קצר יחסית בתהלים שאחד ההיבטים בו ממצה באופן נפלא את מה שראינו עד כה:
"שיר המעלות לדוד,
ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני
ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני
אם לא שויתי ודוממתי נפשי
כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי
יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם"(תהלים, קל"א)
דעת מקרא כותב על הפסוק:
"ה' לא גבה לבי "
-שדוד המלך למעשה אומר שאין בליבו מחשבת גאווה העלולה להביא למעשים רעים בין אדם לחברו ואף לכפירה בהשגחת ה' ולשכחתו..."תועבת ה' כל גבה לב"(משלי ט"ז, ה).
"אם לא שיותי ודוממתי נפשי"
-דוד המלך מעיד על עצמו שהוא מנמיך ומשקיט את סערת רגשותיו ומחשבותיו - כלומר, לא מתגאה - דעתו לא צריכה להשמע בקולי קולות אלא בשקט ובנחת. "בשובה ו
נחת
תושעון"(ישעיה ל', טו).
"כגמל עלי אמו"
-דוד המלך ממשיל את בטחונו בקב"ה לבטחון התינוק שסיים לינוק ועתה הוא שוכב בבטחה בחיק אמו.
והנה מתפילה פרטית של דוד כנגד מידת הגאווה הוא עובר לציווי לכלל עם ישראל
: "יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם"
דוד המלך יודע שאחד מתנאי הקרוב בין הקב"ה לישראל זה מידת הענווה שבעם. מעניין לראות שפרק זה סמוך לפרק ק"ל שאומרים בעשרת ימי תשובה ונושאו העיקרי הינו חזרה בתשובה, וגם בו כתוב: "יחל ישראל אל ה'
כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות"
ולפי הקש זה ניתן חיזוק נוסף לכך ש"חזרה בתשובה" והתגברות על מידת הגאווה חד הם.
יהי רצון שנזכה כולנו, כל עם ישראל, לתשובה שלמה במהרה בימינו.