קוד: אמו של שלמה ואשת נעוריו בתנ"ך
סוג: כלל_דמות
מאת: ניצן יוגב (סיכמה: פרידה נובוגרודסקי; הגהה: עופר לביא)
אל:
תגובה ל: שלמה בן דוד שנכתבה ב15:11:01 18.01.2005
[שלמה המלך - האיש מול האגדה] [ שיעור של ניצן יוגב, י"ג בכסלו תשס"ג]
שלמה: חכם, עשיר, יודע לדבר עם החיות, צעיר. הוא מתואר בתיאורים שונים במהלך שלושה פרקים. הנפילה: אהבתו לנשים נכריות. גם אם נמחק את הנכריות עדיין קיימת אהבתו לנשים. סביר להניח שקרה לו משהו בתור בן אדם שגרם לו לאהוב נשים.
כדי לדעת עליו צריך ללכת למה שהוא כותב, ולא למה שכותבים עליו. לגבי זמן כתיבת הספרים: שיר השירים בתחילה, משלי באמצע וקהלת בסוף.
חוץ מהגישה הדרשנית, כנראה שסיפורו האישי בא להגיד לנו עוד משהו ולהעביר לנו את המסר האישי שלו.
א - ב/ו' : ביטויי אהבה - מאוד אוהבים זה את זה, אהבה דו צדדית. פס' ז': חכו עם האהבה. השאלה למה לאחר ביטויי האהבה פתאום באה השבועה כאילו אין אהבה. רמז דק כאילו לא הכול בסדר. משהו לא בשל. לא לדחוף את האהבה עד שהיא תתעורר.
ב/ח' - סוף הפרק : קטע מנוגד. כל הזמן יש ניגודים. הדוד בא כגנב. מציץ מן החלונות (לא מתנהג כמחזר, כי האהבה פורחת). כל אחד מרחיק אבל מצד שני אוהב, לא אותה אהבה כמו שהייתה.
ג/א-ה : ארבעת הפסוקים הראשונים מתארים סיפור פשוט. השומרים שותקים או שאומרים לה לא. הדוד פונה ללכת ואז היא מוצאת אותו. הדוד פאסיבי. ישנו גורם שמפריע. אם הדוד נמצא ביניהם, למה הם שותקים או אומרים לה לא מפורש? השבועה מגיעה שוב, היא תמיד תבוא בקטע בעייתי, בקטע מפריע. כמעט שעברתי מהם: יכול לשמש הן כתיאור מקום והן כתיאור זמן.
ג\ו'- סוף הפרק
: מי מפחד כ"כ, שיהיו
גיבורים
סביב שלמה? יכול להיות שלמה או היועצים, מאחר שהם מפחדים שיהרג. נניח שזו המשפחה, יכול להיות שהם לא מרוצים מהאהבה. איך יכול להיות שהוא כ"כ שמח אם הוא מופרד מאהובתו?
*השמחה היא הבל (קהלת).
*אדם שמח בזמן חתונתו.
*הרעיה היא זו שמתארת את השמחה אולם הוא אינו מעיד על כך.
זוהי אחת מהחתונות הראשונות בחייו (נעמה העמונית או בת פרעה). משתמע שאמו חיתנה אותו (בעטרה שעיטרה לו אימו).
ד\א' - ה\א
: שומר לה אמונים למרות נישואיו. הוא כמעט מתייאש - "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעיין חתום
". היא עונה לו, והוא משיב לה: "באתי לגני...
", ירידה ואז עלייה (כמו בשיעור שלי...).
ה/ב' - ו/ג' : הדוד די ממהר משום מה, אולם הרעיה לוקחת את הזמן שלה, זהו גורם מפריע. כשהיא באה, לו כבר אין את הזמן, היא יוצאת לחפש אחריו למרות שלא רצתה להתלכלך. השומרים מונעים ממנה לחפש. השומרים הופכים ממצב פאסיבי למצב אקטיבי. הם לא יתנו לה לחפש אותו. תיאור מפורט שהיא רוצה אותו.
ו/ד' - סוף הפרק : מסיבה כלשהי הוא לא יכול להיות איתה, אבל הוא מתארה בתיאור לא יאומן של הרעיה. שוב אנו נתקלים בירידה ועלייה.
פרק ז' : מקביל במשמעות לפרק א'. קורא לה לחזור והאהבה פורחת ביניהם, למרות שיש גורם מפריע. מה פתאום מגיע תיאור כ"כ מטאפורי?
פרק ח': אם = מה. מה יתנך = הלואי. משלימה עם העובדה שזה לא יקרה. ה-ז:
*המילה "חִבְּלָה" היא דו-משמעית - מלשון לידה (חבלי לידה, חבל הטבור) או מלשון הרס (חבלה), הרסה לך משהו.
*לשים כחותם - לשים בזיכרון.
ההקרבה הינה כל הון ביתך. מסכימה לחוסר ההקרבה. הדוד לא רוצה שהיא תלך. בתר=בשמים. סוב=מלש' סיבוב. ברח=ברח ולעולם אל תחזור (מלך האריות...) נגמר בירידה קשה.
*האם הוא אהב אותה או שמא זה באמת מטאפורי? האם באמת האֵם אשמה?
*מה בעצם היא הרסה?
המאפיין: מוסר. דוגמה: "אוהב מוסר אוהב דעת
". תורת אמך כמעט לא מופיעה בו, בד"כ. תורתי. בני - קונוטצית אב/בן. יש מספר פעמים שאומר תורת ה'. אין אזכרות לאם, לא רוצה להתעסק עם האם. ה'/י"ח-י"ט: "שמח מאשת נעוריך...באהבתה תשגה תמיד
".
"נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא
". השיא של האהבה הוא נספח, ובסוף במשלי ל"א - אשת חיל.
ל"א/ א'-ט':
יסרתו
- מלשון:
*יסורים.
*מוסר (בד"כ לשון יסורים, מוסר בא ע"י יסורים).
במה האם פגעה בו? כבר בשיה"ש רואים שהיא לא אוהבת שהנשים שולטות על המלך. השוואה בין יין לנשים.
המלך צריך אהבה בשביל למלא את נפשו. הוא נפגע מנשים והוא הלך לחפש את אותה אהבה. האם לא אהבה את האהבה. לפי האם, הדבר הכי גרוע למלך זו האהבה, כי היא עלולה לגרום לו לשנות את דיני המלך. והוא עונה לה "את אשת חיל". לכל אדם יש שאלה אחת, והוא מצא - "אחת היא לאימה ברה היא ליולדתה
". קמו בניה ויאשרוה = ראוה מלכות ויאשרוה.
עד עכשיו הוא דיבר על יופי חיצוני, ובסופו של דבר הוא אוהבה בגלל האופי - "
יראת ה'
". ללא כל ספק האם אשמה. "את פגעת בי כי אני רציתי להינשא לה והיא אחת והיחידה תמיד".
מזהיר גבר מבגידה (פרקים ז' -ח').
מתאר את שלמה, הרעיה לא נמצאת בעסק. סיכום ואז הוא מפרט איך הוא מגיע לזה.
ב/י': "ליבי שמח מכל עמלי
" - שמחה עראית, שמחה לא אמיתית.
"וזה היה חלקי מכל עמלי
" - אותה ארעיות היא חלקו. אני ריק מבפנים ואני זקוק לאותה אהבה ואני לא סולח לך על כך שלא נתת לי למלא את אותה ריקנות.
ד/י"ג: "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל
", מעדיף את עצמו אז מאשר שזקן ואז הוא לא ידע להיזהר.
בפרק ט' הוא מוסיף על ייאושו - פס' ט': "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך"
. מטלטל בין ההווה לעבר.
ט"ז: "חכמת המסכן בזויה
" - פתאום משנה גישה וכותב משהו שחשב על כך אח"כ.
י/ט"ז: "אוי לך ארץ שמלכך נער... אשריך ארץ שמלכך בן חורין
". מרגיש שבתור מלך לא יכול לעשות כרצונו. תמיד היה מישהו שהפריע לו. הוא לא מרגיש בן חורין בזה שהוא מלך.
שיא שינוי גישה: "שלח לחמך על פני המים...תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה תהיה רעה על הארץ
" - תעשה מה שבא לך. תתרום, כי בסופו של דבר תרוויח מכך. משיא היאוש מגיע לשיא השמחה.
"שמח בחור בילדותך
" - תיזכר בילדותך ויהיה לך טוב. תשמח במה שהיה לך בילדותך.
י"ב/ט'-י': סיום טוב לספר, סגירת מעגל. אבל פתאום הוא מוסיף עוד שני פסוקים. פתאום הוא נזכר לכתוב שזה לא טוב. יכול להיות שהוא גנז אותם בגלל זה. הוא סיים את הספר ואת חייו וביטל את כל דבריו ומחזיר אותנו אל התורה.
מה ששכחתי אז הוא מוסיף - אמא אני סולח לך, אומר ונודם.
מוזר שהכניס את הכרם כ"כ הרבה פעמים?
*יין=שכחת ייסורים
*יין=אישה (השוואתה של האם בין אישה ליין).
*אב"ע (הפירוש ה1?)+דעת מקרא: אם הסיפור אמיתי אז הם נפגשו בכרם וזה משאיר לו זיכרון חזק.
*זהות הרעיה: אבישג השונמית (חילופי נ' ול'). שונם באזור לבנון (אתי מלבנון...). הבעיה היא צפון ודרום (עולה מן המדבר) ה שונמית - ומי זאת השונמית? אבישג.
*הטמעת הסיפור האישי בתוך הספרים.