קוד: מוסר במלחמת כנען בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: עמוס כהן
אל:
הקושי שלנו בהבנת המקרא בצורה מעמיקה ויסודית יותר, נובע מכך, שאת המקרא וביחוד את התורה מתחילים ללמוד בגיל הילדות, תקופת הגן. הלימוד מותאם לפי המושגים השטחיים המותאמים לגיל הרך ולגיל הילדות. גם עם ההתבגרות, קשה להשתחרר מן ה'גירסתא דינקותא' ובתפיסתנו נשארים סיפורי המקרא, לפי המושגים שבגיל הילדות.
יש להשתחרר מכל המושגים שהשתרשו ומכל התפיסות שקנו אצלנו שביתה, ולהתעמק במקרא ע"פ מושגיו הבוגרים של הלומד (אברהם קורמן).
כפי שהגדיר זאת רבינו בחיי, בעל חובת הלבבות: "ראוי לך להתחיל בעת חוזק שכלך והכרתך לעיין בספר תורת האלוקים וספרי נביאיו, כמי שלא ראה מעולם ספר... ואל תנוח דעתך על מה שנתברר אצלך בתחילת לימודך, אבל תבע עליו את נפשך כמי שמתחיל בו... אז יתברר לך מסודות התורה וסודות החכמים מה שאי אפשר להשיגו מצד לימוד המלמדים אותך בתחילת העניינים (שער חשבון הנפש פ"ג).
לו הנוער בכלל והדתי בפרט היה חוקק על לוח ליבו דברים יסודיים אלה, אין לי שום ספק שרבות מהתהיות היו נפתרות ולא היינו עומדים בפני שוקת שבורה בעודנו רואים רבים רבים מאחינו וחברינו נוטשים את דרך התורה - מקור מים חיים, לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים, והכל בגלל חוסר ידיעה וחוסר יגיעה בתורת ה' וחפצו.
התורה - לשון הוראה, מורה לבני האדם כיצד לנהוג ואיך לפעול בכל תחומי החיים "לית אתר פנוי מיניה", כלומר, אין שום דבר היוצא ומנותק ממנה, הכל בתחום התורה. החל בענייני אישות הפרטיים ביותר דרך מעשי האדם בכל שעות היום ועד לענייני חברה ומדינה מלכות ופוליטיקה, בניגוד לנצרות שבה האדם צריך לבצע מספר פעולות מצומצמות, ובשאר חייו הוא "משוחרר" לעשות ככל העולה על רוחו. בתחום זה היהדות והאיסלאם קרובות יותר.
כחלק מתפישה כוללת זו של התורה, היא נותנת מענה גם לעניינים מורכבים ומסובכים, קשים וכואבים הקיימים העולם, כדוגמת הרוע בכלל והמלחמות בפרט.
לעיתים נראה, שהתורה ודרכה אינה עומדת במבחן המציאות הקיימת, ויש צורך "לעצבה מחדש", קרי, לשנותה. "שיפוץ" זה נוגד את אחד מיסודות היהדות כפי שניסח זאת הרמב"ם בי"ג העיקרים: "שהתורה כולה נתונה מן השמיים ושלא תשתנה בשום זמן ח"ו" (עיקרים ט', י').
עם זאת, אנו ממשילים את דרך התורה - דרכינו, לדג הכולל קשקשת וסנפיר. הקשקשת היא הגורם הקבוע שעל הדג ממנה הוא לא נפרד, הם יסודות התורה כפי שנמסרו משמיים לעולם לא ישתנו, ואלו הסנפיר המקדם את הדג בהתאם לזרמי הים, מייצג את התמורות החלות במציאות על פיהן אנו מנווטים את דרכינו כחלק מהתפתחות העולם ואנו בתוכו.
היטיב להגדיר זאת א. קורמן: "אי אפשר לבחון את תורת ישראל בפרספקטיבה של זמן, של תקופה ולפי תנאים נתונים, שכן היא מתאימה ומותאמת לכל הזמנים, לכל התקופות ולכל המצבים. ברם, דווקא בשל כך, היא נראית בעיני זרים שונה ומשונה בכל תקופה ותקופה. המהות הדומיננטית של כל תקופה נעוצה בעראיות, ואילו המהות הדומיננטית של תורת ישראל היא הנצחיות. מכאן נובעת ההתנגשות המתמדת, כביכול, בין תורת ישראל לתורות המדינה שבעבר ושבהווה".
דברים אלו נוגעים ישירות לעניין מוסר המלחמה ביהדות.
בבואנו לברר על פי מיטב הבנתנו ויושרנו עניין זה, עלינו לזכור בצורה ברורה ומוחלטת שאין אנו מתיימרים לתרץ את דרכו של הקב"ה בהוראותיו כפי שבאו לידי ביטוי בתורתנו הקדושה, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכי דרכיכם" ובכל מקרה את מצוותיו נשמור "כי זה כל האדם".
אנו כולנו חלק מהתוכנית האלוקית הכוללת המנווטת ע"י מי שאמר והיה העולם ורצונו הוא רצוננו.
כל שאיפתנו היא לנסות ולקרב ללבינו ומוחנו את דרך האמת של התורה עד כמה שתפיסתנו מגעת, מתוך אמונה גדולה ואמיתית שהשופט כל הארץ - יעשה משפט. משפט צדק ואמת, שגם ההגיון והמוסר האנושי שנגזרו מהמוסר האלוקי, יכולים להבינו ולקבלו.
כעת, ננסה בעזרת ה' לברר מהי דרכו של עמ"י המייצג את תורת ישראל, בתחום המלחמה לאור המקורות ונבדוק האם עמ"י אכן עם אכזר הטובח בעמים אחרים ללא הצדקה, או שמא זהו עם שאחת מתכונותיו הבולטות היא הרחמנות.
ישנה הרגשה לא נעימה כאשר אנו קוראים בתורה את ההוראה המפורשת "לא תחיה כל נשמה".
העובדה שבעמ"י מגיע משנות עבדות רבות לעבר א"י ומנשל את תושבי המקום באכזריות רבה.
ללא שום התראה מוקדמת וללא שום הבחנה בין גברים נשים וטף יוצרת תחושה קשה בלבו של המאמין.
במוסר התורני הנעלה ועל אחת כמה וכמה בלבו של הצופה מבחוץ הבוחן את התורה ב"עין מחקרית" שכן היכן עם הסגולה המקודש מכל העמים?
וכי מה אשמים הכנענים המסכנים שכל חטאם הוא בכך שנולדו במקום זה, האם הם בחרו בכך?
ומדוע התורה כה מתאכזרת להם? האם למען המטרה, קרי ישוב א"י ביהודים, כל האמצעים כשרים כמו כן הביצוע ע"י יהושע נראה אכזרי מאוד.
דרך זו לא מסתדרת עם התפיסה המוכרת לנו "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". שאלות אלו יקבלו משנה תוקף לכשנתייחס לעמלק ולציווי הנוקב "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח" (דברים כ"ה, יט).
ישנם "יפי נפש" במחננו הזועקים חמס על המיליטנטיות שבתורה, האכזריות ונישול האדמות ע"י עמ"י בעת בואם לארץ.
הדבר המדהים הוא שאנשים אלו מסרסים את פסוקי המקרא כמעט בכל דבר ועניין. הם רואים בתורה העתק של תורות אליליות קדומות, וכמעט כל נושא שמקור זר מתייחס אליו, אפילו התייחסות עקיפה, מעדיפים הם לקבל את גרסתו מאשר את גרסת התורה.
והנה, דווקא בתחום כיבוש א"י, מקבלים הם את דברי התורה במלואם(לולא התורה לא היינו יודעים כלל על מהות הכיבוש), ואין הם נצרכים לשום מקור חיצוני לאשר זאת.
בירור סלקטיבי זה הינו לפלא בעיני, וכן צריך להיות לכל בר-דעת.
סימון וייל, פילוסופית צרפתיה ממוצא יהודי שחיה בתקופת השואה, שמעה את זעקת הכנענים ובכי ילדיהם, אך גורל ששת מיליוני אחיה ובני אומתה, שעונו באכזריות ונטבחו למוות ע"י נושאי דתה המועדפת - הנצרות, כלל לא עניינו אותה.
שולמית אלוני, בהיותה שרת החינוך, רצתה לאסור על לימוד ספר יהושע בבתי הספר, לאור האכזריות המבצבצת מכל פרק ופרק מפרקי הכיבוש.
ספרי זימה רבים כחול הים שנלמדים כחלק מתכנית הלימודים וגורמים להרס מוסרי נורא ולפירוק התא המשפחתי, וכן ספרים המלאים בשנאה עצמית ורגשי נחיתות לאומיים המבזים את מדינת ישראל, היו בעיניה פאר האומנות.
כל מה שהטריד את מנוחתה היה הפגיעה בנפשו העדינה של הנוער, לכשיפגש עם אחת מדמויות המופת של עמ"י בכל הדורות - יהושע בן נון.
קשה להבין התערטלות אמונית זו ושנאה לאומית כה חזקה.
עם זאת, לעצם העניין, האם באמת ישנה כאן אכזריות נוראה מצד עמ"י ועלינו כאנשים נאורים להתנער ממנה?
לכשנברר סוגיה זו, ניווכח לדעת שלא מיניה ולא מקצתיה.
אנו מוצאים בספר דברים במספר מקומות, כיצד עלינו להתנהג עם העמים יושבי הארץ, וכן עם העמים הרחוקים יותר (דברים ז' א-ז, יט-כו. ט' א-ו. י"א כג-כה. י"ב כט-סוף. י"ח ט-יד).
נתמקד במקור אחד שהוא אולי המרכזי שבהם, ממנו גם נלמדה הלכה בעניין זה.
"כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה. ונתנה ה' אלוקיך בידיך והכית את כל זכורה לפי חרב. רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך ואכלת את שלל אויביך אשר נתן ה' אלוקיך לך. כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד אשר לא מערי הגויים האלה הנה. רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה. כי החרם תחרימם החיתי והאמורי הכנעני והפריזי החוי והיבוסי כאשר צוך ה' אלוקיך. למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלוהיהים וחטאתם לה' אלוקיכם
" (דברים כ' י-יח).
אנו מוצאים תיאור מלחמתי כנגד עמי הארץ כשהמוטו העיקרי הוא - "לא תחיה כל נשמה". ואילו בספר שמות אנו מוצאים טקטיקת מלחמה שונה בתכלית:
"את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבוא בהם ונתתי את כל אויביך אליך עורף. ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החיתי מלפניך. לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את יושבי הארץ וגרשתמו מפניך. לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית. לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם כי יהיה לך למוקש
" (שמות כ"ג, כ"ז-ל"ג).
לא נאמר שעמ"י ישמיד אותם אלא שיגורשו לאט לאט.
לכאורה, זה סותר את דרך המלחמה בספר דברים, והרי מדובר בעמי כנען. מה פשר סתירה זו? (יהיה מי שיגיד מבין "חוקרי התנ"ך", שזו ראיה לכך ששני מקורות אלו נכתבו בידי אנשים שונים. אך מה לנו ולהבלים אלו?!).
נראה לפי ספר יהושע, שאין מקום שלא נכבש ע"י עמ"י.
"ויתן ה' לישראל את
כל הארץ אשר נשבע לתת לאבותם וירשוה וישבו בה
" (יהושע כ"א מ"א).
עמ"י מגיע לאחר הנפלאות שעובר במדבר ושוטף את כל שטחי א"י, איש לא עומד בפניו - "כי נפל פחדם על כל יושבי הארץ".
אך הנה הפלא ופלא, מיד בהיפתח ספר שופטים אנו נתקלים באזורים רבים שלא נכבשו ולשבטים מסוימים יש קשיים מרובים כנגד העם היושב בקרבם. מכאן לכאורה הוכחה שיהושע לא כבש את כל הארץ, בניגוד לכתוב.
הקושיה מתעצמת כאשר אנו מוצאים שיהושע משחרר את שניים וחצי השבטים למקומם לפני סיום המשימה החשובה.
"אז יקרא יהושע לראובני ולגדי ולחצי מטה מנשה. ויאמר אליהם אתם שמרתם את כל אשר ציוה אתכם משה עבד ה' ותשמעו בקולי לכל אשר צוויתי אתכם...
ועתה הניח ה' אלקיכם לאחיכם כאשר דיבר להם ועתה פנו ולכו לכם לאוהליכם אל ארץ אחוזתכם אשר נתן לכם משה עבד ה' בעבר הירדן
" (יהושע כ"ב א-ד).
ננסה לפתור את הקשיים שהובעו לעיל ע"י הבנת המושג "לא תחיה כל נשמה", וכן את התנהגותו של יהושע בזמן הכיבוש. אך תחילה פסיקתו של הרמב"ם ומחלוקתו עם רש"י.
ישנו בירור הלכתי בנוגע לפסוקים שהובאו לעיל לגבי קריאה לשלום לפני מלחמה. נביא את הפסוקים שוב ונברר את המחלוקת ומקורה.
"כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום.
והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה
יהיו לך למס ועבדוך.
ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה.
ונתנה ה' אלוקיך בידיך
והכית את כל זכורה לפי חרב.
רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך ואכלת את שלל אויביך אשר נתן ה' אלוקיך לך.
כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד אשר לא מערי הגויים האלה הנה.
רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה
לא תחיה כל נשמה.
כי החרם תחרימם החיתי והאמורי הכנעני והפריזי החוי והיבוסי כאשר צוך ה' אלוקיך. למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלוהיהים וחטאתם לה' אלוקיכם.
" (דברים כ' י-יח)
הבנת רש"י -
"כי תקרב אל עיר... -
במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמו שמפורש בעניין "כן תעשה לכל הערים הרחוקות..."
".
רש"י מבין שהפסוק
"כן תעשה..." מתייחס לכל הרישא של עצם הקריאה לשלום לערים הרחוקות
בלבד, שנגדם זוהי מלחמת רשות. אם מקבלים הם את קריאתנו לשלום -
"והיו למס ועבדוך
", אך אם הם מסרבים לשלום זה -
"והכית כל זכורה לפי חרב רק הנשים והטף והבהמה...תבוז לך
".
עפ"י רש"י, גם אם עמים אלה מכריזים עליך מלחמה, יש איסור מפורש להרוג את הנשים והטף כחלק מהמלחמה, אך בכל הנוגע למלחמת מצווה שהיא כנגד שבעה עממים, יושבי כנען, אין שום מקום לקריאה לשלום, וכמו כן אין מקום לחוס על אף אחד, כפי שנאמר:
"לא תחיה כל נשמה
".
הבנת הרמב"ם -
הרמב"ם לא מבין כך את פסוקי התורה. וכך הוא פוסק בהלכות מלכים פר' ו' משנה א':
"אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו שלום. אחד מלחמת הרשות
ואחד מלחמת המצווה. שנאמר "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום". אם השלימו וקיבלו שבע מצוות בני נח עליהם אין הורגים מהם נשמה והרי הם למס, שנאמר "יהיו לך למס ועבדוך"...
ומוסיף במשנה ד':
"ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קיבלו שבע מצוות עושים עימהם מלחמה והורגים כל הזכרים הגדולים ובוזזים כל ממונם וטפם, ואין הורגים אשה ולא קטן שנאמר "והנשים והטף" - זה טף של זכרים. במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות,
אבל שבעה עממים ועמלק שלא השלימו אין מניחים מהם נשמה שנאמר "כן תעשה לכל...רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה". וכן הוא אומר בעמלק "תמחה את זכר עמלק"...
"
הרמב"ם מבין ש
"כן תעשה..." מתייחס אך ורק לגבי
"והכית כל זכורה", אך לא לגבי עצם הקריאה לשלום שגם לפני מלחמת מצווה יש חובה לכך. רק כאשר לא קיבלו את הקריאה לשלום, אז
"לא תחיה כל נשמה". ראיה ניצחת לפסיקתו של הרמב"ם אנו מוצאים בספר יהושע:
"ימים רבים עשה יהושע...
לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה
" (יהושע י"א יח-יט).
מכאן, שאם הייתה עיר המשלימה עם ישראל לא היו משמידים אותה, כדברי הרמב"ם.
טעות נפוצה היא לפרש את התנ"ך עפ"י צורת הדיבור כיום. אמנם, השפה נותרה בעינה אך לעיתים ביטויים מסוימים קיבלו משמעות שונה.
אנו מוצאים בספר יהושע במלחמתו עם מלכי הדרום את התיאור הבא:
"אז עלה הרם מלך גזר לעזור את לכיש ויכהו יהושע ואת עמו
עד בלתי השאיר לו שריד
" (יהושע י' ל"ג)
היינו מצפים שגזר זו תיעלם לגמרי לאחר החיסול המוחלט, דא עקא אנו מוצאים אותה בהמשך - "ולא הורישו את הכנעני היושב בגזר וישב הכנעני בקרב אפרים עד היום הזה ויהי למס עובד
" (יהושע ט"ז י')
אם יהושע לא השאיר שריד מגזר, כיצד יתכן שנשארו כנענים במקום? כמוכן, גם בספר שופטים אנו עדים להמצאותה של העיר גזר -
"ואפרים לא הוריש את הכנעני היושב בגזר וישב הכנעני בקרבו בגזר
" (שופטים א' כ"ט)
סופה של גזר אכן מגיע שנים רבות לאחר כיבוש הארץ וע"י מלך גוי, פרעה מלך מצרים.
"פרעה מלך מצרים עלה וילכוד את גזר
וישרפה באש ואת הכנעני היושב בעיר הרג ויתנה שילוחים לבתו אשת שלמה
" (מלכים א' ט' ט"ז)
נראה שהביטוי "לא תחיה כל נשמה" במלחמת מצוה זהה לביטוי "עד בלתי השאיר לו שריד", כשהכוונה שבמהלך המלחמה אין מקום להבחנה בין זכר לנשים וטף, ומחסלים את כולם, בניגוד למלחמת הרשות כפי שכבר הסברנו לעיל.
מלחמת מצוה הינה מלחמת בזק, ללא מטרה להפיק רווחים. השאיפה היא לגמור את המלחמה כמה שיותר מהר. ברגע שהלוחמים יתחילו לברור את פגיעותיהם, הם הראשונים שיפגעו, ודרך מלחמה זו לא תשרת את מטרתה.
לעומת זאת, במלחמת הרשות - "כי תצור" - עובדים על זמן עד שהאויב נכנע, שכן המלחמה היא להעשיר את אוצר המדינה בשטחי אדמה או בנכסים. אז בהחלט יש מקום לחוס על נשים וטף, מה גם שהזמן הרב במלחמה זו מאפשר את ההבחנה הנדרשת.
מלבד זה, לחיסולם הטוטאלי של יושבי הארץ (במהלך המלחמה) יש הסבר נוסף, הקשור לטבעם של תושבים אלה, עליו נעמוד בהמשך.
יהושע בן-נון, אשר זכה להיות האדם אשר יכניס את עמ"י לארצו הנבחרת ולכבוש את א"י עפ"י ציוויו של מקום, נחשב לאחת מדמויות הפאר בתולדות עמ"י בכל הדורות.
כיצד מנהיג זה נהג בכיבוש הארץ?
אומר התלמוד הירושלמי:
"שלוש פרוסטגמאות (מכתבים רשמיים בזה אחר זה) שלח יהושע לא"י עד שלא יכנסו לארץ. מי שהוא רוצה להפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה. גרגשי פנה והאמין לו לקב"ה והלך לו לאפריקי...גבעונים השלימו... שלושים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו
" (שביעית פר' ו' הלכה א').
מכאן גם למד הרמב"ם את פסיקתו שהובאה לעיל.
נמצא שיהושע איפשר לעמים לעזוב את המקום ללא שפיכות דמים, עם כל מה שהיה להם. אלה שרצו להישאר והשלימו עם ישראל שלמו מס, קרי עבודות ציבוריות כפויות
שאינן בזויות, הגבעונים הינם מקרה חריג כיון שרימו על ישראל, שנאמר:
"ויקרא להם יהושע וידבר אליהם לאמור למה רימיתם אותנו לאמור רחוקים אנחנו מכם מאוד ואתם בקרבנו יושבים ועתה ארורים אתם ולא יכרת מכם עבד וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלוקי
" (יהושע ט' כ"ב -כ"ג).
הגבעונים לא הכירו את משפט ישראל וחשבו שהם יושמדו. הם לא ידעו על האפשרות להשלים עם ישראל ולהישאר במקומם, מה שמראה שדרך זו הייתה חריגה באותה תקופה.
רק העמים מקרב יושבי הארץ אשר לא הסכימו להשלמה זו, ויצאו למלחמה נגד ישראל, הם אשר הושמדו, וגם זה רק בתקופת המלחמה. לאחר כניעתם, יהושע איפשר להם לעזוב או להישאר בתנאי שיקבלו את מרות ישראל. וזאת למרות הסכנות הגדולות בשכנים מעין אלה. וכן כך פוסק הרמב"ם להלכה.
כך ניתן לתרץ את הסתירות לכאורה שהעלינו בנוגע לספר שמות לעומת דברים, וכן בין יהושע לשופטים.
בספר שמות מתוארת מציאות בה הגויים אכן היו מקבלים את מרות ישראל.
"הרוצה להשלים - ישלים
". אז תפקידו של עמ"י היה להכרית את תרבות המקומיים. וכל מיני מפגעים ע"י הקב"ה -
"ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החיתי מלפניך
" (שמות כ"ג כ"ח) - יגרמו לגויים לעזוב בצורה איטית.
כל זה יקרה להם בתור עם, אך בתור פרטים יוכלו להישאר לגור כאן.
ואילו בספר דברים מתואר תיאור מלחמתי לכל דבר, בו הגויים לא מקבלים את ההסכם המוצע להם, ויוצאים למלחמה נגד עמ"י. היש עם אחר שהיה נוהג אחרת?!
"הקם להורגך השכם להורגו
" - זהו כלל יסודי עליו מושתתת זכות ההגנה העצמית, במיוחד לאחר שעמ"י חשף את כוונותיו ע"י האגרות ששלח לעמים, ובכך איבד את גורם ההפתעה שיכול לסייע מאד בצמצום הנפגעים.
האפשר לבוא בטענות כלפי עמ"י ומנהיגו - יהושע?!
בספר יהושע אנו עדים למלחמות גדולות בהם כובשים את הצירים המרכזיים בא"י ומחילים את שלטון ישראל על כל הארץ. לכן יהושע משחרר את שניים וחצי השבטים לנחלתם שבעבר הירדן המזרחי, כיוון שכעת תפקיד כל שבט ושבט להתיישב במקומו ולהתמודד עם הבעיות המקומיות שלו בעצמו.
בכל אופן, שיטת הכיבוש הייתה שונה מאזור לאזור.
באזורים שהאוכלוסיה המקומית הביעה התנגדות, כבש יהושע את האזור והשמיד את יושביה כפי שצווה, אך אותה אוכלוסיה שהשלימה עם ישראל נשארה בחיים.
כל עוד היא קיבלה את מרות ישראל, לא הפיצה את תרבותה ושילמה מס, אזי לא יכלו בנ"י להשמידם.
"ואת היבוסי יושבי ירושלים
לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלים עד היום הזה
" (יהושע ט"ו ס"ג)
אך עם השנים, אוכלוסיה מקומית זו הרימה ראש ומרדה כנגד ישראל, והיה צורך לחזור אל הציווי הראשוני של השמדה מוחלטת. לצערנו, השבטים שהתנחלו בארץ כנראה היו "נאורים" מידי ולא ביצעו זאת.
אנו מוצאים את שבט יהודה כובש את ירושלים -
"וילחמו בני יהודה בירושלים וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש
" (שופטים א' ח'), אך בגלל אוזלת ידם אנו כבר מוצאים בפס' כ"א שהיבוסי יושב בירושלים ובני בנימין לא מצליחים להורישו כי הוא כבר חזק מידי.
"ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימין וישב היבוסי את בני בנימין בירושלים עד היום הזה
" (שופטים א' כ"א).
מצב קשה זה נוצר כיוון ששבט יהודה לא בצע חריש עמוק בירושלים כפי שצווה אלא השאיר את האוכלוסיה המקומית על כנה, וכך עם הזמן התחזקו היבוסים מאוד עד שאנו עדים לטירה ענקית בתקופת דוד - "מצודת דוד", שקשה מאוד לחדור אליה ורק בתחבולה ואומץ לב בלתי רגיל של יואב בן צרויה דוד מצליח לכבוש את המקום (שמואל ב, ה' ו-ט).
הנביא מותח ביקורת קשה על כל אותם שבטים שלא הכניעו לגמרי את העמים היושבים בקרבם למרות שיכלו.
"ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים ויאמר אעלה אתכם ממצרים ואביא אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם ואומר לא אפר בריתי אתכם לעולם. ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת מזבחותיהם תתוצון ולא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם
" (שופטים ב' א-ב)
נאמר ביהושע:
"כי מאת ה' הייתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם לבלתי היות להם תחינה כי למען השמידם כאשר ציוה ה' את משה
" (יהושע י"א כ')
(אין זה המקום להרחיב לגבי הפגיעה בעקרון היסודי של הבחירה החופשית (היינו הך לגבי פרעה), רק נאמר שבהחלט הייתה להם אפשרות להשלים עם ישראל ועובדה שהגבעונים אכן השלימו. ועל כך נאמר: "מגלגלין חובה ע"י חייב").
ונשאלת השאלה, מדוע כה חשוב להחרימם? מדוע בעיני הקב"ה הם כה בזויים, האם אין מקום לכולם בארץ? מדוע התורה מייצגת קו פנאטי ללא מקום לפלורליזם לדתות השונות?
נראה שהתשובה לשאלה זו פרושה לאורך כל התנ"ך, וגם הרבה אחריו.
הקב"ה מבשר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים על עבדות מצרים, ולאחר מכן
"יצאו ברכוש גדול". לאן פניהם יהיו מועדות? לא"י -
"ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה
" (בראשית ט"ו ט"ז).
הגוי אשר חי בא"י עדיין לא הגדיש את סאתו, אך כאשר זה יקרה הוא יכרת מן הארץ.
מהו בדיוק העוון עליו נאמר לאברהם?
מהתבוננות במעשיהם, נבין את יחס התורה כלפיהם וכלפי תרבותם. בסוף ספר שופטים מופיעה אחת הפרשיות הקשות ביותר בתנ"ך כולו - פילגש בגבעה (שופטים פר' י"ט-כ"א).
אנשי שבט בנימין מתקהלים סביב בית אשר בו מתארח
"איש לוי מהר אפרים", ודורשים שיצא החוצה:
"המה מיטיבים את לבם והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל
נסבו את הבית מתדפקים על הדלת ויאמר אל האיש בעל הבית הזקן לאמור הוצא את האיש
ונדענו
" (שופטים י"ט כ"ב).
לבסוף, הם מתעללים בפילגשו ואונסים אותה כל הלילה, עד שהיא מתה בבוקר.
אי-אפשר שלא להבחין בהקבלות הרבות מידי בין מקרה זה למקרה המפורסם של המלאכים המבקרים את לוט בסדום ("...ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית...הוציאם אלינו ונדעה אותם").
ונשאלת השאלה הנוקבת, כיצד יתכן ששבט מבני ישראל יגיע למצב שפל שכזה, מקרה כה מזעזע שכל שבטי ישראל התאחדו כנגדו (אחדות שהיא נדירה מאד בכל ספר שופטים). כמו כן, דנו הפרשנים במיקומה של פרשיה זו, שעפ"י הכרונולוגיה הייתה אמורה להופיע בתחילת הספר. אם כן, צריך להבין מדוע נכתבה בסופו.
נראה שההסבר נעוץ בפסוק
"ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימין
וישב היבוסי את בני בנימין בירושלים עד היום הזה
" (שופטים א' כ"א).
ההשפעה הארורה ממעשיהם הנאלחים של המקומיים הובילה למצב הקשה של הדרדרות מוסרית נוראה שבסופו כמעט ונכחד שבט מישראל.
ספר שופטים כולו בנוי במגמת ירידה עקב השפעתם של יושבי הארץ, עד שזה מגיע לשיאו מבחינת חומרת המעשה במקרה "פילגש בגבעה", לכן זהו הפרק האחרון.
התורה מזהירה:
"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו
" (ויקרא י"ח ג'). מהו בדיוק מעשה זה?
כל הפרק עוסק בעריות, ממה שנאסר על עמ"י אנו לומדים על התנהגות הכנענים. אבי השבט - כל השבט תחת חסותו, והוא עושה בו ככל העולה על רוחו. זימה נוראית שהארץ אינה מסוגלת לסבול.
"{כד} אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם: {כה} ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה: {כו} ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבת האלה האזרח והגר הגר בתוככם: {כז} כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ:{כח} ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם: {כט} כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם: {ל} ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ידוד אלהיכם
" (ויקרא י"ח כד-ל)
בפרק כ' מתוארים מעשים נוספים שביצע יושב הארץ אשר נגדם נלחמת התורה בכל כוחה. לדוגמה: נתן מזרעו למולך - העביר ילדיו באש או /ו שרף אותם. עמ"י הושפע מעבודה זרה זו, כפי שהנביא ירמיהו זועק:
"ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן-הנום להעביר את בניהם ואת בנותיהם למולך אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת למען החטיא את יהודה
" (ירמיהו ל"ב ל"ה).
התייחסויות נוספות בספר דברים: פרק ט' ד-ה, י"ב כט-לא (בעקדת יצחק גילתה התורה שאינה חפצה בקורבנות אדם. אין ספק שכל העולם התבשם ממוסר התורה בתחומים רבים עד עצם היום הזה), י"ח ט-יד, וכן כל המצוות בהמשך הם כנגד התרבות הקיימת בארץ באותה תקופה.
ספר דברים הוא כולו אנטיתזה לתרבות הכנענים.
כעת ניתן להבין עד כמה חשוב היה לחסל תרבות זו שגרמה נזק כביר לעמ"י ולעולם כולו בשחיתותם המוסרית והדתית. העבודה זרה שלהם הייתה קשורה קשר בל-ינתק לעריות, וגם בכך נלחמה התורה:
"לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל. לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך...
" (דברים כ"ג יח-יט).
לא לחינם נאמר:
"ולא עבדו עמ"י עבודה זרה אלא להתיר להם עריות
" (סנהדרין ס"ג ע"ב).
שנים רבות לאחר כיבוש הארץ, בתקופת ינאי המלך, אנו נתקלים ביורשיהם - אם לא הפיזיים אזי הרוחניים - של הכנענים הקדמונים.
ה"מיסטריות" הייתה דת סודית שטקסיה היו ידועים רק לחברי הכת בלבד.
היסטוריון שחי באותה תקופה מתאר את מהות הטקס: "שתיית מרה, עקירת לבבות בעוד הקורבן חי ותועבות שאין הפה יכול לפרשן" (קלמנס מאלכסנדריה)
בעל ה"חכמת שלמה" כותב על כך:
"וגם את התושבים הקדמונים של ארצך שנאת כי הם ערכו מעשים של תועבה וחמת פתנים
ומיסטריות של טומאה, רצח בלי רחמים של ילדים ומאכל קרביים של בשר ודם, של בני אדם
בדרך המקודשים...
"
אין פלא, אם כן, ששמעון בן שטח תלה ביום אחד שמונים מכשפות באשקלון השייכות לכת זו (ירושלמי חגיגה פר' ב' הלכה ב').
הרב קוק מתייחס לכח ההשפעה הכנענית עד תקופתנו: "ומפני אותו השריד אשר נואלנו להותיר מהם, גרמנו לנו כל אותן הצרות החומריות והרוחניות, ולמדנו לעשות את כל תועבותיהם, שריפת בנים ובנות באש וכל תועבות האמורי...
"
בהתייחס לשאלת תלמידו - למה התייחסנו אליהם באכזריות? - עונה הרב:
"לא נוכל לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם לולא האכזריות הזו שלנו
" (אגרות ראי"ה, לד"ר בנימין מנשה לוין).
לכשנבחן את מקורם של הכנענים, נבין שהתנהגותם הבזויה נעוצה באביהם - מחוללם.
"ובני חם כוש ומצרים פוט וכנען
" (בראשית י' ו').
מעשהו של חם ידוע, אך מה שפחות ידוע הוא שיש אומרים שכנען בנו הוא שראה ערוות סבו נח וסיפר לאביו. בניו - צאצאיו (פס' טז-יט) המשיכו בדרכו הנאלחת.
בסיום ספר דברים, מוצאים אנו
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים...תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח
" (דברים כ"ה יז-יט).
עמלק, הבזויים שבין האומות והגרועים שבהם, ובכל זאת מלחמתנו בהם במגבלות כה רבות.
התורה מתארת מלחמה שבה הכנעני מלך ערד יושב הנגב מצליח לשבות שבי מישראל (במדבר כ"א א-ג).
אומר רש"י בעקבות המדרש, שאלו הם העמלקים שהתחפשו לכנענים.
אין זה מקרי שהעמלקים התחפשו דווקא לכנענים. מסתבר, שהעמלקים שהיו נודדים בכל אזור הנגב התיישבו בקרבת הכנענים והתערבבו איתם עקב "זהות תרבויות", כפי שנאמר:
"והעמלקי והכנעני יושב בעמק...
" (במדבר י"ד כ"ה), וכן:
"כי
העמלקי והכנעני אשר לפניכם ונפלתם בחרב...וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החורמה
" (י"ד מג-מה).
על כך נאמר - "מצא מין את מינו".
דברים כה: "{יז} זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים: {יח} אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים: {יט} והיה בהניח ידוד אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ידוד אלהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח:
"
זו הוראה ברורה ומפורשת לחיסול עמלק.
כבר הבאנו את פסיקתו של הרמב"ם בהל' מלכים בעניין מלחמת מצווה, שהוא כולל את עמלק עם שבעת העממים. מפסיקה זו מוכח שאם הם יכנעו בפני ישראל, אי אפשר יהיה להורגם.
"תמחה את זכר עמלק" משול לביטוי "לא תחיה כל נשמה" - המבטא מלחמת מצווה המאופיינת במלחמת בזק מבלי לברור מי העומד מולנו, אך אין זה אומר שבעתות שלום נצווה לרדוף ולחסל כל עמלקי בעריסתו. כמו כן, צריך לציין שכיום אין דרך מעשית לקיים את הציווי כיוון שסנחריב בלבל האומות (ברכות כ"ח ע"א), ולא ידוע מי הם העמלקים. הרמב"ם מביא זאת בפסיקתו בהל' איסורי ביאה:
"כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם...בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי
בין שאר האומות אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרים לבוא בקהל מיד
” (פרק י"ב הל' כ"ה).
העמלקים, עוד בתחילת הוויתם, היו ידועים באכזריותם.
עם יציאת בנ"י ממצרים, משתלטים על ארץ זו המוני עמלקים המנצלים את החורבן שהותירו עשר המכות וכובשים את השלטון במצרים.
סופרים ערבים קדומים מתארים את עלייתם לשלטון של העמלקים כקטסטרופה מצרית - לאומית.
מנתו, הסטוריון מצרי קדום, תיאר את מעשיהם: "הטילו מומים בפצועים וכרתו את איברי השבויים (מקביל למדרשים עבריים), שרפו ערים, חטפו נשים וטף, הרסו מצבות ויצירות אומנות, החריבו את המקדשים עד היסוד". כמו כן, העמלקים שיעבדו את מצרים והטילו עליהם מס קשה.
גם דרך מלחמתם ממחישה את ההבדלים התהומיים בינם לבינינו.
“
והיה אם זרע ישראל ועלה
מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור
כי הם ומקניהם יעלו ואוהליהם ובאו כדי ארבה לרוב ולהם
ולגמליהם אין מספר ויבואו בארץ לשחתה
" (שופטים ו' א-ה).
בגלל מספרם העצום של עדרי הבקר וגמלים אין מספר, כינו אותם היוונים "מלכי רועים" (חיק - סוס). בבואם להשמיד מדינה, היו מוליכים את עדריהם לפניהם והמקום היה נשחת לחלוטין. כך פעלו במצרים, וכך גם בארץ ישראל.
מקורות חיצוניים מאשרים דרך מלחמה זו: "העאמו (עמלק) באים וקרבים במלוא עוצמתם על האוספים את היבול ובלב מלא חמה גוזלים שוורים מן החריש. הארץ שממה כליל ולא נותר בה דבר
" (פפירוס ארמיטאג')
שפלותם בפגיעה במסכנים ובחלשים -
"...ויזנב בך כל
הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע...
" וכן סחר העבדים הנרחב שעסקו בו
(שמואל א' ל' - העמלקים משליכים עבד מצרי מאחור כיוון שהיה חולה. דוד מצליח להציל את כל אשר נלקח, כולל שתי נשיו. מדוע לא הרגום העמלקים? זו ראיה מוכחת לכך שרצו לסחור בהם כעבדים ושפחות)
חשף את טיבם וטבעם של עמלקים אלו. התורה נלחמת נגד דרך חיים זו בחירוף נפש. המאבק הגדול של עמ"י המייצג את שם ה' בעולם וקורא לעבדות אך ורק לבורא העולם, הוא דווקא נגד העמלקים המייצגים אנטיתזה לדרך הישראלית.
ישאל השואל: הרי לכאורה הכל חלק מהתכנית האלוקית ועצם קיומם מעיד על נחיצותם בעולם, ומי אנו שנשנה זאת?
שאלה ברוח זו נשאל ר' עקיבא ע"י טורנוסרופוס הרשע בנוגע להסרת העורלה מהעולל בן השמונה ימים. והסביר לו ר' עקיבא שהקב"ה השאיר לנו לשכלל את העולם -
"אשר ברא אלוקים
לעשות
". אכן, עמלק הם חלק מהתכנית האלוקית הכוללת, אך הם משולים לאותה עורלה אשר צריך להסיר כדי להפוך את האדם לשלם.
כל עוד עמלק קיים בעולם שם ה' חסר בעולם. כפי שמבאר רש"י את הפסוק בספר שמות פרשת בשלח: "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור
" - "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו...
" (רש"י שמות י"ז, ט"ז).
למחות פירושו למחוק:
בהלכות שבת למדנו שסתם מחיקה קלקול היא ואינה נחשבת למלאכה האסורה בשבת. אלא כשמוחקים על מנת לכתוב רק אז זו פעולה שמגמתה תיקון והיא הנחשבת למלאכה. מחיקת עמלק תביא בעקבותיה את כתיבת שמו המלא של הקב"ה. אך מי שאינו מכוון לשם מצווה, מי שאינו זוכר בשעת מלחמה את המטרה הנעלה הסופית - הרי זה רוצח.
העולם כולו הוא טוב ורע בעירבוביה, וזאת בעצם הנפילה הגדולה של העולם בחטא אדם הראשון, ע"פ הרמב"ם. אמות המידה של טוב ורע הפכו להיות סובייקטיבות (מעין "המוסר היחסי" של הפילוסוף קאנט). בכל זאת התורה שכור מחצבתה היא האלוקות חושפת בפנינו אמת מוחלטת המייצגת את הטוב המוחלט, ולכן דבקות באמת זאת תחזיר אותנו למצב לפני החטא. טוב מוחלט זה יכול להיות סבלני כלפי רע שקיים בעולם בשאיפה לתקנו ולווסתו ובעזרתו להתרומם עוד יותר "בכל לבבך" - בשני יצריך, יצר הטוב ויצר הרע. אך טוב זה אינו סבלני כלפי הרע המוחלט המיוצג על ידי עמלק. לדרך זו אין מקום "מתחת השמיים", לפחות.
מלחמתה הנחרצת של התורה בתרבות הכנענית והעמלקית ודרך חייהם היא חסד גדול לעולם כולו ולא רק לעמ"י. הקב"ה מצווה על שאול המלך לצאת למלחמה נגד העמלקים, שהוו כח חזק ביותר ושלטו גם במצריים הייתה זו הזדמנות יוצאת דופן לחסל את הכח המרכזי שלהם שהחליט "להתמסד" בראשותו של אגג. מלחמה זו מתוארת כאחת המלחמות הרגילות שבה שאול מנצח. "ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים
" (שמואל א' ט"ו, ז'). ואז "ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לידוד אלהיך ואת היותר החרמנו
" (פסוק ט"ו).
ממקורות חיצוניים אנו למדים שמלחמה זו הייתה מלחמת ענק שבעצם סיימה שלטון עמלקי של כארבע מאות שנה במצריים (כתובת כאמס מצבת יעחמס).
על כן לשאול יש זכות גדולה. אך "החמלה" על אגג אינה מצביעה על נקודת הטוב והרחמנות שבו אלא להיפך, זה מצביע שנקודת טוב זו מטושטשת ומעומעמת ולכן החלטה שגויה כזו, פוגעת מאוד בכושר השיפוט של האדם. לכן אין פלא שאנו מוצאים את שאול יותר מאוחר מחסל לגמרי את נוב עיר הכהנים ללא שום פרופורציה למעשיהם. "ויאמר המלך לדואג סוב אתה ופגע בכהנים ויסוב דואג האדומי ויפגע בכהנים וימת ביום ההוא שמונים וחמישה איש נושא אפוד: ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב
מאיש ועד אישה ועד יונק שור וחמור ושה לפי חרב
" (שמואל א' כ"ב, י"ח-י"ט)
(השוו לציווי על חיסול עמלק: "עתה לך והכית את עמלק... והמת מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה..." (שמואל א' ט"ו ג').). ועל כך נאמר: "המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר על רחמנים
".
כמו כן המדרש מספר על אגג שבלילה האחרון לפני מותו ע"י שמואל בא על שפחה עמלקית וכתוצאה מבעילה זו יצא המן בן המדתא ה
אגג
י, צורר היהודים, שהיה קרוב מאוד להשמדתם של מיליוני יהודים בתקופת מרדכי ואסתר, שנים רבות אח"כ.
הסתכלות רחבה וכללית המסוגלת לצפות אל מעבר למחר מתגלה רק בתורה שנמסרה ע"י קורא הדורות מראש.
מוסר היהדות הינו הנעלה ביותר לאורך כל הדורות. בתקופת מרדכי ואסתר לאחר שסיכלו את מזימת המן קיבלו אישור מהמלך אחשוורוש: "ויכתוב בשם המלך אחשוורוש להקהל ולעמוד על נפשם
להשמיד להרוג ולאבד את כל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז
" (אסתר ח' י').
היהודים קבלו אישור להשמיד את אויביהם על משפחותם ושללם לבוז.
אך כיצד פעלו היהודים ביום הגורלי? "נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשוורוש לשלוח יד במבקשי רעתם ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים
" (אסתר ט', ב'). הם פגעו רק במבקשי רעתם - זוהי זכות ההגנה העצמית המקובלת על כל העולם כולו. לא מתואר שפגעו כהוא זה בנשים ובטף ומודגש כי "בביזה לא שלחו ידם
" (אסתר ט', ט"ו).
משום מה ישנם כאלה הדורשים מעמ”י להגיש את הלחי השניה לאחר שהוא חטף בראשונה. דרך נוצרית זו, היא דרך מתחסדת ושיקרית שגם הנוצרים לא הלכו על פיה, ועמ"י הרגיש זאת על בשרו.
לטעון שעמ"י ביצעו טבח בגויים זהו עוול היסטורי ושקר ברור שנחשף מפשט הכתובים. "החוקרים" המגיעים למסקנות אלו עושים זאת משנאתם התהומית לכל דבר שרוח היהדות נודף ממנו ומוכנים לסלף פסוקים מפורשים רק בכדי שיתאימו לתפיסות העולם המעוותות שלהם "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי
" (ישעיה א').
אין צורך להתרגש מהם ומפרשנותם. הם ימשיכו בדרכם שהיא חושך ולא אור, ואנו נלך באור ה' לעולם ועד. עד אשר רוח חדשה תערה עלינו ממרום (הדבר תלוי בנו) וגם הם ירגישו בטעותם ונזכה ל"ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר
" (ישעיה ס' כ"א).
היהדות אינה דת של מלחמות. היא הדת היחידה שאינה מתיימרת לשלוט פיזית בעולם, בניגוד לנצרות ולאיסלם המיסיונריות.
להיות יהודי זו זכות גדולה אך גם חובה ואחריות לא קטנה ולכן הרוצה לבא בקהל ישראל צריך להוכיח שהוא אכן ראוי לכך ומעוניין בכל ליבו להצטרף לעמ"י ולקבל עליו את החובות הכרוכות בכך.
שאיפתנו היא לשלום כלל עולמי.
ימות המשיח יאופינו בקבלת עול מלכות שמיים עולמית "וכל בני בשר יקראו בשמך... יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון לפניך ה' אלוקינו יכרעו ויפולו לכבוד שמך יקר יתנו ויקבלו כולם את עול מלכותך
" ("עלינו לשבח").
וכמו כן בקבלת הגויים שהעם היהודי הנושא את שם ה' בעולם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" הוא הכח הרוחני המוביל בין האומות וממנו ייצא המשפט והצדק לעולם כולו כפי שנבא הנביא ישעיה: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים: והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים: ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמורות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה
" (ישעיה ב', ב-ד).
מקורות: