יחיאל - פרק א

בום. בום. בום.

יחיאל התהפך במיטתו. למה אנשים חייבים לעשות כל כך הרבה רעש כשהם הולכים, הוא חשב, אני חייב לחוקק איזה חוק נגד זה. הוא משך את שמיכת הפרווה מעל לראשו וניסה לחזור לישון.

כעבר מספר שניות נשמעה צרחה מקפיאת דם. יחיאל קפץ בבהלה ממטתו. לקח לו כמה שניות להתאפס. הוא קם וניגש אל הדלת כדי לקרא לאחד ממשרתיו ולברר מה קורה.

כשהתקרב לדלת הוא שם לב לכך שמתנהלת מאחוריה שיחה בקולות חרישיים. במקום לקרא לאחד המשרתים הואכרע ליד הדלת והצמיד אליה את אזנו.

"כמו צאן לטבח" אמר קול מחוספס "ציפיתי לפחות להתנגדות כלשהי, השומרים פשוט מתו אחד אחד - או לפחות אלו שלא הצטרפו אלינו"

"למה ציפית?" אמר קול אחר. אותו אדם פלט נחרת בוז "עובדי ה' האלה חלשים. כל היום מדברים גבוהה, אבל ברגע האמת מתים או עוזבים את דתם. המשימה הזו פשוט קלילה"

"אל תתחיל להתלהב" אמר הקול הראשון, "עדיין לא סיימנו את המשימה - אחרי הכל יחיאל עדיין בחיים".

יחיאל הרגיש שדמו קופא בעורקיו. הוא הושיט את ידו הצידה ובתנועה איטית החל להוריד את הבריח ולנעול את הדלת.

"מה כבר יכול לקרות?" אמר הקול השני "הרגנו כבר את כל השאר. אין כאן אף אחד שיעצור אותנו!"

איך הם מעיזים! חשב יחיאל. מי הם? מי ירצה לעשות לי את זה? אחי יהורם? לא, הוא לעולם לא היה יורד למדרגה עד כדי כך נמוכה!

"חלק מהעם עדיין עובד את ה'" אמר הקול הראשון "רק בשנה האחרונה התחילה החזרה בתשובה אל הבעל"

"הם לא יעשו כלום, חשאל" הגיב הקול השני ופלט נחרת בוז נוספת. "אם הם לא הגיבו על בניית בית הבעל בירושלים ועל כניסתו של מתן, הכוהן הגדול של הבעל לקודש הקודשים הם לא יגיבו על כלום. העיר הזו תיפול לידנו בדיוק כמו שאר ערי המצורות שמהם תכננו האחים את המרד במלך".

"זה עדיין מדאיג אותי" אמר חשאל. ירח ועומרי כבר היו אמורים לחזור. אני רוצה כבר לסיים את המשימה הזו!"

יחיאל גמר להוריד את הבריח. עתליה, הוא חשב. היא זו שהשחיתה את אחי, למה, למה לא הקשבנו לאליעזר הנביא. הוא צדק לאורך כל הדרך, אני חייב להגיע אליו.

הוא חזר למיטתו והתלבש במהירות. הוא חימש את עצמו במהירות מהמסתור שבתוך הארון הימני. למזלי אבא התכונן למקרה הזה, הוא חשב, אחרת... טוב, אני חייב למצא דרך לצאת מכאן.

הוא חזר לדלת. קול צעדים נוספים נשמע במדרגות. "איפה הייתם?" שאל הקול השני, הוא כבר לא טרח לדבר בשקט.

מהחלון בחדר המנוחה של השומרים היה נוף מדהים על גופתו של הנביא אליעזר. הם תלו את הגופה מראש המגדל הזה שלו. חיכינו קצת כדי לראות את העורבים והנשרים שיבואו לאכול את הגופה אבל בסופו של דבר החלטנו שהגיע הזמן לגמור את המשימה והרוג את האחרון מבין אחי המלך!". צחוק מהדהד נפלט מפיו.

עולמו של יחיאל הסתחרר מסביבו. אליעזר, מת? מה אני אעשה? לאן אני אלך? הוא רץ לחלון והסתכל החוצה. בסדרה של 3 קפיצות די מסוכנות אני אוכל להגיע לקרקע, הוא חשב. אבל בשביל מה? כולם מתים. דמעות החלו להיקוות בעיניו. "לא!" הוא אמר בקול חרישי. "אני לא אתן להם לעשות את זה. יהורם ישלם על זה! אבא תמיד הזכיר את הנביא אלישע. הוא נמצא בישראל, ליהורם יהיה הרבה יותר קשה להשיג אותי שם, אולי הוא יוכל לעזור לי".

מאחוריו הדלת רעדה בציריה "הוא נעל את הדלת!" אמר אחד הקולות בתדהמה. קול נפץ נוסף נשמע והדלת רעדה שוב.

עכשיו או לעולם לא, חשב יחיאל. הוא הסתכל אחורה אל חדרו. פאר והדר נבטו אליו בחזרה מכל עבר. "להתראות עושר" הוא אמר, וקפץ.

פרק שני