קוד: יחיאל - פרק ב בתנ"ך
סוג: סיפור
מאת: שחר
אל:
{ סיפור זה הוא דמיוני ברובו אך הוא בנוי על דברי הימים ב', כ"א. }
בפינת החדר רצדו להבות בתוך אח אבן אדירה. האור שנפלט ממנה האיר את החדר אך גם הטיל בו צללים ושיווה לחדר אוירה של מסתורין. האש חיממה את החדר באופן שבדרך כלל היה מעורר קנאה בלבות כל העניים בעת זו של החורף. אבל עכשיו, גלי חום שטפו את הממלכה והבצורת והרעב היכו בכל.
נשמעה דפיקה בדלת.
"הכנס" אמר קול מתוך הצללים שעל יד האח.
לחדר נכנס עלם צעיר, כבן 20. בגדיו נראו בלויים מעט מתלאות הדרך אך ניכר היה שהם מאיכות טובה. לא מפוארים במיוחד אבל חזקים, שימושיים. על מותניו היתה חגורה חרב ומכתמי הדם שעל הנדן ניכר היה שהיא ראתה שימוש לא מזמן.
"מי אתה"? שאל האיש שעל יד האש.
"שמי יחיאל" ענה האיש. ממבטאו ניכר היה שהוא בן יהודה. האיש התבונן שוב בפניו, הוא נראה מוכר, בצורה מוזרה.
"האם אתה מגיע מהמערכה מול ארם"? האיש שאל.
"לא" ענה יחיאל "באתי אליך מסיבות שונות לחלוטין".
באותו רגע הדלת נפתחה. "אדוני, אני מצטער, אך הוא פשוט פרץ פנימה, ניסיתי לעצור אותו אבל..."
"זה בסדר" אמר האיש הוא פנה שוב ליחיאל "הוא לא נראה מסוכן" הוא חשב "פשוט, ממוקד" הוא החליט לברר קצת יותר "מה אתה מחפש"?
"נקמה" ענה יחיאל בקצרה.
התשובה הפתיעה את האיש בתחילה, אך לאחר מספר שניות הדבר נראה מובן מאליו. רבים סבלו מעוולות בית אחאב ורבים מהם, או לפחות מאלו ששרדו, פנו אליו כדי לבקש עזרה. הוא קם וניגש אל יחיאל.
יחיאל הסתכל עליו. כעת, כשהוא עומד באור יכל יחיאל לראות שהוא מבוגר, אך עדיין לא זקן. הוא היה לבוש באדרת שיער ישנה שכסתה אותו ובידו אחז מטה עץ ארוך. הדבר הבולט בו ביותר היו עיניו. הם נראו, עתיקות, מאד. "אני יכול לטבוע בתוך העינים האלה" חשב יחאל. הוא כרע על ברכו "אבי, עזור לי".
האיש כרע לידו "אני מכיר אותך" הוא אמר "אך ה' הסתיר ממני את זהותך. אנה, אמור לי מי אתה".
"אני יחיאל" חזר יחיאל ואמר "יחיאל בן יהושפט"
האיש נאנח בהפתעה "איך שרדת? על פי כל מה ששמעתי אתה אמור להיות מת"!
"לאחי קל יותר לחשוב כך" אמר יחיאל "אנשיו הריקים והפוחזים דווחו לו כנראה שמשימתם בוצעה בהצלחה. אף פעם אי אפשר לסמוך על שכירי חרב או על בריונים הרוצחים להנאתם".
"אדוני" אמר שוב האיש שליד הדלת "האיש הזה חייב להיות מתחזה, בן המלך אינו מסתובב בארץ כשכיר חרב פשוט. גם אם היה ניצל הוא לא היה מצליח לעבור את הגבול לישראל"!
"הרגע גיחזי" אמר האיש "על פי פניו ברור שהוא אכן מבית דויד". "שב" הוא אמר ליחיאל והצביע על אחד הכסאות שליד האח "יש לנו דברים רבים לדון בהם".
יחיאל ניגש בהיסוס לכסא "אבי", הוא התחיל.
"שב" אמר האיש וניגש אליו "אין צורך בגינוני כבוד מיותרים" הוא ניגש והתישב "גיחזי, חזור החוצה, השליח מרמות גלעד אמור להגיע בכל רגע"
גיחזי הסתובב ויצא. הוא טרק את הדלת מאחוריו.
"אבי, אין זה מן הנכון להתיחס כך למשרתיך" אמר יחיאל.
"ראשית כל, יכול אתה לקרא לי בשמי" אמר האיש "שנית, יודע אני מה אני עושה. גיחזי חייב ללמוד את מקומו בעולם כדי שיוכל להחליף אותי בבוא העת. הוא חייב ללמוד שהנביא הוא משרתו של העם ולא שליט פוטנציאלי".
"ועדיין אבי, למדתי בדרך הקשה את היתרון שבמשרתים נאמנים. לרוב משרתי התיחסתי בזלזול ושילמתי על כך את המחיר. רובם בגדו בי. למזלי, עוד היו לי מספר חברים, אחרת..."
"איך הצלחת לברוח"? שאל האיש, "הידיעות כיום מיהודה מטושטשות מאד - או לפחות מבחינתי, כל הידוע הוא שיהורם ניסה לרצוח כל אדם בעל זיקת דם כלשהי למלכות".
יחיאל הנהן "הם הגיעו באמצע הלילה" הוא התחיל. "הכופרים רצחו את השומרים וניסו לפגוע גם בי. ברחתי דרך החלון. הם ניסו לרדוף אחרי אך הצלחתי לצאת מהחומה דרך המעבר שבמגדל אליעזר"
"מה שלומו", שאל האיש בדאגה, "אין עוד כה רבים מאתנו וגורלו של כל אחד חשוב".
"הוא מת" ענה יחיאל בקצרה. "רוב נביאי ה' ביהודה מתים. מתן דאג לכך באופן אישי. שמעתי על נביא שהוקרב כעולה לבעל על המזבח שהוקם בחצר בית ה'".
פניו של האיש הביעו זעזוע עמוק. "ידעתי שהמצב קשה, אבל לא שיערתי עד כמה. אביך היה..."
"אבי היה תמים" קטע אותו יחיאל "או לפחות, כך היה רוב חייו. תמורת הסיכוי לאיחוד הממלכות הוא סיכן את הכל והפסיד. בסוף הוא הבין. לכן הוא נתן לנו את הערים, למקרה שיהורם אכן ישתגע, הוא הזהיר אותנו לפני מותו, אבל הוא עדיין המליך את יהורם"
"אל תדון אותו בצורה כה קשה" אמר האיש "פגשתי את אביך כשהיינו במדבר אדום ובקרבות במואב. הוא היה אדם חכם, לא היתה לו ברירה אחרת. ארם מתחזקים מיום ליום. צבא ישראל הוצב על הגבול. הסיבה היחידה שהמלחמה עדיין לא פרצה היא מחלתו של בן הדד. הצבא של חזאל, המצביא שממלא את מקומו, פשוט חונה שם ומחכה לפקודה להתקיף. הברית המשולשת של יהודה, ישראל וצידון היתה הסיכוי הריאלי היחיד - רק נס היה עוזר לו אחרת"
"אבי כבר קיבל ניסים בעבר" אמר יחיאל. "נצחנו חלק מהצבאות הגדולים באיזור בעזרת שיר וכשהצבא כמעט מת מצמא אתה הבאת להם מים "!
"אתה צודק. אבל מלך לא תמיד יכול לקחת סיכונים כאלה. הוא אף פעם לא יכול לדעת אם עמו אכן זכאי לנס מעין זה. ההדרדרות המהירה שלהם לפולחן הבעל רק מחזקת את הנקודה הזו. זכור גם את הקצף אשר קצף ה' על יהודה וישראל לאחר שמלך מואב הקריב את בנו! "
"ועדיין, מואב נוצחו. רק בירתם נשארה וכל ארצם לשממה הפכה".
"זכור את המחיר! מאות ההרוגים וגרוע מכך, הקרע עם אדום - אביך כמעט איבד אותם לפי מה ששמעתי".
"יותר מכך" ענה יחיאל בהיסוס "סיבה נוספת לכך שאבי נתן לנו את אותם ערים היתה כדי שנוכל לפקוח עין על האדומים. עכשיו שאחי נעלמו מהתמונה המרד הוא רק עניין של זמן, ואם הם יחליטו להצטרף לארם..."
"אני יודע. והידיעה הזו גרועה הרבה יותר בהתחשב בנבואה שקיבל אליהו. ארם יטבחו בישראל, אין בכך ספק".
"זה לא כל כך פשוט, מלך חמת לא יתן לארמים לטבוח סתם כך בישראל - הוא צריך אותנו נגד אשור. חוץ מזה, שאר המלכים לא יתנו לארם להתחזק כל כך. ברית עם אדום תפיל את השלטון בישראל ויהודה אבל אולי פשוטי העם ינצלו" ענה יחיאל. "זה לא משנה", ענה אלישע, "האמן לדברי, חזאל יטבח בישראל, רק מעט ישארו, כל הפה אשר לא נשק לבעל וכל הברכיים אשר לא כרעו לו. השאר, ימותו".