ויימלך ליבי עליי

קוד: ביאור:נחמיה ה7 בתנ"ך

סוג: תוכן1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

אדם שקיבל כוח של שלטון ושררה צריך לנצל אותו כדי לעזור לחלשים. כך עשה נחמיה, מושל יהודה בתקופת הבית השני:

נחמיה ה 1-8: "ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים.

ויש אשר אומרים: 'בנינו ובנותינו אנחנו רבים, ונקחה דגן ונאכלה ונחיה.

ויש אשר אומרים: 'שדותינו וכרמינו ובתינו אנחנו עורבים, ונקחה דגן ברעב.

ויש אשר אומרים: 'לווינו כסף למידת המלך, שדותינו וכרמינו. ועתה כבשר אחינו בשרנו, כבניהם בנינו; והנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים, ויש מבנותינו נכבשות ואין לאל ידנו, ושדותינו וכרמינו לאחרים'.

וייחר לי מאד כאשר שמעתי את זעקתם ואת הדברים האלה.

וימלך לבי עלי, ואריבה את החורים ואת הסגנים, ואומרה להם: 'משא איש באחיו אתם נושים!'; ואתן עליהם קהילה גדולה.

ואומרה להם: 'אנחנו קנינו את אחינו היהודים הנמכרים לגויים כדי בנו, וגם אתם תמכרו את אחיכם ונמכרו לנו!';

ויחרישו, ולא מצאו דבר."

הפועל וימלך בא מהמילה מֶלֶך. כדי להבין את הפסוק "ויימלך ליבי עליי", נקרא עוד כמה פסוקים על נחמיה, מהמשך הפרק:

נחמיה ה 14: "גם מיום אשר ציווה אותי להיות פחם בארץ יהודה, משנת עשרים ועד שנת שלושים ושתיים לארתחשסתא המלך, שנים שתים עשרה - אני ואחיי, לחם הפחה לא אכלתי.

והפחות הראשונים אשר לפניי הכבידו על העם, ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים - גם נעריהם שלטו על העם; ואני לא עשיתי כן, מפני יראת אלוהים. וגם במלאכת החומה הזאת החזקתי, ושדה לא קנינו; וכל נעריי קבוצים שם על המלאכה..."

נחמיה היה השליט (הפחה) של ארץ יהודה, מטעם מלך פרס. היתה לו זכות לקחת מהעם מסים כבדים כדי לפרנס את עצמו ("לחם הפחה"). אבל הוא לא ניצל את זכויותיו. יותר מזה: הוא לא שלט בעם ולא שיעבד את העם, אלא להפך - השתתף, יחד עם כל נעריו, במלאכת בניין החומה, שנועדה לשפר את בטחון העם. בקיצור - הוא ממש לא התנהג כמו מלך.

אבל כששמע את "צעקת העם ונשיהם", כששמע שהעשירים מנצלים את עושרם כדי להשתלט על אחיהם העניים ולמכור אותם לעבדים, חל בו שינוי: בפעם הראשונה בחייו הוא נעשה מלך. הוא החליט לנצל את הכוח שלו כנציג של מלך פרס, והכריח את המשעבדים לשחרר את אחיהם, ועל כך אמר "ויימלך ליבי עליי".

מכאן אפשר להסיק שתי מסקנות לגבי הנהגה: