קוד: נחמיה - שיקום לאחר אסון בתנ"ך
סוג: מניעים2
מאת: מאיר בן דרור
אל: כפית ס"ח ניסן - מדור המנהיגות
לאחר אסון גדול נותרים כולם בשפל ותחושת חורבן. עד שמגיע מנהיג אשר יודע להציב מטרה. בכאב ובצער הוא משתמש כמניע לבניין ולהתחדשות. נחמיה ואנשיו עובדים יחד, כמעט ללא אוכל ומנוחה. הם לא רואים בית ולא ישנים, ביום עובדים ובלילה שומרים. אך בתום המאמצים נוכחים כולם לדעת כי אפשר להשתקם ולהתגבר על האובדן. אפשר להתחיל מחדש.
סיפורו של נחמיה הינו גם סיפורה של מדינה הקמה מחדש, כמו של פלוגה אשר נלחמת כדי להשתקם לאחר מלחמה בה ספגה אבידות כבדות.
לאחר מאות שנים של שלטון העם בארץ ישראל, בא נבוכדנאצר מלך בבל ומחריב את הממלכה כולה. בית המקדש נחרב, וכל ביטחונו של העם נחלש, ותקוותו מתפוגגת. עם ישראל, אשר האמין בכל ליבו כי בית המקדש יישאר בנוי לנצח, התבדה. הרוס בגוף ובנפש, גולה רוב העם ומתפזר בארצות שונות. התחושה שהעם נשבר והתפצל ממלאת יאוש וחוסר אמון ביכולת להשתקם. זיכרון ההרוגים הרבים שלאחר המלחמה, וזוועות הקרב מונע כל מחשבה להתחדשות.
במשך שבעים שנה נראה כי אבדה התקווה, עד שמגיע נחמיה, מנהיג אמיץ ומיוחד במינו. נחמיה מצליח בנחישות אין קץ להתמודד עם כל קשיי הטראומה ולהניף מחדש את דגל הבניה וההתקדמות. הוא מקים, תחילה בחשאי, תנועה ההולכת וגדלה. מטרתה: שיבה לארץ ובניין ירושלים והעם השבור. למרות שזה נראה חסר סיכוי, נחמיה בונה צבא ומעודד ללא הרף את הלוחמים השרויים בדיכאון ופחד. כך כל הזמן: לוחם, בונה ומתפלל.
נחמיה הינו שר חשוב ומוכר בארמון הפרסי, והתעוררותו לפעולה למען ארץ ישראל מתחילה עקב שמועות ששמע על מצוקת ירושלים וחורבנה, מאנשים המספרים לו כי: "הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ". נחמיה שומע את הדברים וכולו זעזוע (נחמיה א3-4): "וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱ לֹהֵי הַשָּׁמָיִם". הוא מתעורר התעוררות חזקה ומבקש ממלך פרס לעלות ליהודה לבנות את ירושלים. מתוך אהבתו לנחמיה, מסכים המלך לבקשתו, ונחמיה קורא לאנשיו (נחמיה ב17): "לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה". נחמיה יוצא לבנות את ירושלים מחדש, לשקם את הארץ, להחזיר אליה את העם, ולהקים את הממלכה והצבא מחדש.
המעטים שמצטרפים אליו סופגים עלבונות כבדים, ביזוי ואיומים מצד כמה גויים המצויים בארץ ומתנגדים לחזרת עם ישראל לארץ. אנשים אלו מטיחים בנחמיה ואנשיו עלבונות וביזיונות ומורידים את רוחם ומתייחסים אליהם כאל משוגעים העמלים לשווא עבור מטרה חסרת סיכוי. אך נחמיה ממלא את אנשיו התלהבות, והם עובדים ועמלים ביום ובלילה מתוקף אמונתם ביכולת התקומה אחרי השבר.
נחמיה מעמיד משמרות שתאבטחנה את העם בזמן הבנייה ובו בזמן מגביר את הבנייה. הגויים מאשימים את אנשי נחמיה במרידה במלך פרס שלא אישר את הבניה, אך נחמיה עונה להם (נחמיה ב20): "אֱ לֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם". עמידתו האמיצה של נחמיה מעודדת את רוח העם. בשלב מסוים אנשיו של נחמיה מתייאשים מהאינטנסיביות שבפעולות השיקום ומבקשים לשוב לביתם מתוך דאגה למשפחותיהם. כיצד מחזק נחמיה את אנשי המשמר במצב הרחוק מלעורר אופטימיות? נחמיה יודע לרדת מהחזון הגדול אל דאגתם של אנשיו, ולהסביר להם בשפה פשוטה שבסופו של דבר, עמלם הרב יתרום לילדיהם ולמשפחותיהם. הוא מדבר אל ליבם ואל היקר להם מכל, וכך מפיח רוח באנשי המשמר (נחמיה ד8): "אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵיהֶם אֶת אֲ דֹנָי הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכֹרוּ וְהִלָּחֲמוּ עַל אֲחֵיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם" - הוא מקשר את המטרה הכללית לחייהם הפרטיים כך שההגנה אינה רק על רעיון אלא "על הבית".
נחמיה צריך להתמודד בהרבה חזיתות בו זמנית. עליו לעסוק במלאכת הבניין תוך כדי עידוד העם המדוכדך, כל זה בזמן מלחמה מול אנשים העושים כל שביכולתם כדי למנוע את שיקום העם. הוא מתאר (נחמיה ד10): "וַיְהִי מִן הַיּוֹם הַהוּא חֲצִי נְעָרַי עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים".
חלק גדול ממרצו של נחמיה מופנה לעידוד העם. נחמיה מבין שלאחר חורבן כה קשה, ותחושת שבר כה טוטאלית, יש לעבוד עם האנשים עבודה אישית ולחזק אותם ואת ביטחונם בה' ללא הרף, כדי שיאמינו קודם כל ביכולתם לחולל שינוי ולהתחיל מחדש. כחלק מזה מזכיר נחמיה לאנשיו את מורשתם התרבותית-רוחנית, ועמל כדי לאחד את העם סביב התורה.
כשמגיע ראש השנה מתאספים כולם אל רחובות ירושלים, קוראים בתורה ומסבירים את חוקיה. מרוב התרגשות ממצבם העלוב מול דברי התורה, רבים מהעם פורצים בבכי. וכאן נחמיה, באחד מרגעיו הגדולים כמנהיג המעודד ומחזק, אומר לעם: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח10). נחמיה מדבר אל ליבם ומחייב אותם להפסיק להתאבל ולבכות. הוא קורא להם לצאת לסעוד, לשתות ולשמוח. כמנהיג המחובר לאנשיו, מבין נחמיה בהשפעתו של אוכל טוב ושמחה על המורל והרוח, והוא עוזר להם להתרומם מרגשות העצב אל השמחה.
לאחר מאמצים רבים, מתוספים על אנשיו המעטים של נחמיה עוד ועוד אנשים הבאים למשמע הקול הקורא לעלות ארצה וממשיכים לבנות יחד את הארץ המשתקמת. תקווה ואמונה ללא פשרות נותנות כח להקים את ירושלים מחורבותיה ואת העם מאבלו ועלבונו. נחמיה זוכה לראות עוד בחייו את בניין ירושלים וחומותיה ואת קיבוץ כל גולי בבל אל העיר אשר אליה נשאו נפשם שנים כה רבות.