קוד: ביאור:קהלת ג2 בתנ"ך
סוג: פרטים1
מאת: מחברים שונים
אל:
קהלת ג2: "עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ
"
הפסוק מלמד, שהאדם יכול וצריך לתכנן את הרגעים החשובים ביותר בחייו - ההולדה והמוות.
יש זמנים שבהם ראוי ללדת ילדים, ויש זמנים שבהם ראוי להימנע מכך.
כך ניתן ללמוד מיוסף (בראשית מא50): "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים, בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב...
": יוסף הוליד בשנות השובע, והפסיק להוליד בשנות הרעב, "מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון
"
(רש"י ע"פ תלמוד בבלי, תענית יא). ייתכן שהסיבה היא כלכלית - כשיש מחסור במזון, אין זה ראוי להוליד ילדים שיצרכו עוד מזון.
אם כך, עת ללדת היא הנחיה מעשית - ללדת ילדים בעת שאין בה רעב, בעת שיש בה מספיק שפע כלכלי כדי לפרנס את הילדים שיוולדו.
האדם אמנם אינו יכול לקבוע מתי ימות, אך הוא יכול להרגיש שהוא מזדקן ולהתכונן למותו.
כך למשל עשה יצחק אבינו. הוא אמנם אמר (בראשית כז2): "הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי, לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי
", אך לאחר מכן ציווה על בנו להביא לו ציד כדי שיברך אותו לפני מותו. חז"ל גם הסבירו, שהוא התחיל להתכונן מסיבה תורשתית: "אם מגיע אדם לפרק אבותיו ידאג חמש שנים לפניהם וחמש לאחר כן; ויצחק היה בן קכ"ג... אמר שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא בת קכ"ז מתה, והריני בן ה' שנים סמוך לפרקה, לפיכך
לא ידעתי יום מותי שמא לפרק אמי שמא לפרק אבא
"
(רש"י בשם רבי יהושע בן קרחה).
גם יעקב אבינו התכונן למותו: הוא ציווה על יוסף שיקבור אותו בארץ כנען (בראשית מח), ובירך את כל בניו (בראשית מט).
אם כך, עת למות היא הנחיה מעשית - להתכונן למוות בעת שאדם מתקרב לגיל שבו נפטר אחד מהוריו.
1. כפי שפירשנו למעלה, הניגוד מלמד על החשיבות העצומה שהתנ"ך מייחס להולדה. הולדה היא החיים, ומי שאינו יולד חשוב כמת.
ויש שפירשו את " עת ללדת " כסמל לכל יצירה. חיים הם ח דוות י צירה י יחודית מ שמעותית, וכשאין יצירה יש מות - מ עצורים ות סכולים (אלחנן לוטוק, ע"פ דוד בן יוסף).
2. ויש שפירשו ש"
עת ללדת " משמעה כמו "עת להיוולד": "הזכיר ראשית האדם וסופו
"
(אבן עזרא). לפי פירוש זה, אין בפסוק הנחיה מעשית כי האדם אינו יכול לקבוע מתי ייוולד, וייתכן שהקטע מלמד בדיוק את זה, שהעתים אינן ביד האדם: כמו שהאדם אינו יכול לקבוע מתי ייוולד ומתי ימות, כך הוא אינו יכול לקבוע מתי יצטרך לנטוע ומתי יצטרך לעקור נטוע, כי ה' קובע הכל מראש.
3. ויש שפירשו ש"
עת למות " מתייחסת לאותו תינוק שנולד ב"
עת ללדת ": "בשעה
שנולד בן לאדם, הוא שמח... ואילו היה משים אל ליבו בשעת משתה ושמחה שבן זה הנולד לו סופו
למות, לא היה שמח עליו אילו היה זוכר שיבוא עתו למות
"
(רבי יוסף קרא).
לפי זה, הפסוק מלמד לשמור על איזון רגשי - לא לשמוח יותר מדי בלידה, ולא להצטער יותר מדי במוות, כי גם ללידה וגם למוות יש זמן.
4. ויש שפירשו ש" עת למות " משמעה כמו "עת להמית": בעת שלום יש לעסוק בהולדה, ובעת מלחמה יש לעסוק בהרג של האויב (הובא בפירוש דעת מקרא).
אשרי אדם שעת מיתתו כעת לידתו; מה בשעת לידתו נקי, אף בשעת מיתתו נקי.." (רבי ברכיה, דברים רבה ז ה).
החצי השני של הפסוק משווה בין חיי האדם לבין חיי העץ: גם לעץ יש זמן שבו ראוי לנטוע אותו, ויש זמן שבו ראוי לעקרו - כאשר אינו עושה עוד פירות: "אמר כי אין העתים קצובות על בן אדם לבדו, כי הנה הנטיעים כן הם
"
(אבן עזרא),
ויש שפירשו "עת לטעת - בעת שלום, ועת לעקור נטוע - בעת מלחמה
"
(רשב"ם);
וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ - יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ"
ויש שפירשו את הנטיעה והעקירה על עמים: "עת לטעת - גוי וממלכה,
ועת לעקור - עת יבא להעקר
"
(רש"י), ודבריו מסתמכים על נבואות ירמיהו וגם על המשל בתהלים:
רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ"
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ, כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ה'"
כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' 'הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ וְאֶת כָּל הָאָרֶץ הִיא, וְאֵתה תבקש לך גדולות?! אל תבקש!...'"
וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ, וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ"