קוד: השלטון בפרס הקדומה בתנ"ך
סוג: פרטים2
מאת: הרב קורמן
אל: תכלת אברהם
א)
"בִּשְׁנַת
שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ
עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו...
יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם
" (א,ג).
כנהוג עושים משתה בעת ההכתרה ולא שלוש שנים לאחר מכן. כמו כן האין זה מוגזם לערוך הילולה 180 יום?
ד)
כאשר ושתי סרבה להופיע לפי הזמנתו, פנה אחשוורוש אל כל יודעי
דת ודין
,
"וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס
מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי
הַמֶּלֶךְ הַיּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת" (א,יד).
1)
אם פנה לשבעה שרים, מן הראוי היה לכתוב: "והקרובים אליו", מדוע נכתב "והקרוב" בלשון יחיד?
2)
האם רק שבעת שרים אלה היו "רואי פני המלך
"? הרי כל מי שבא במגע עם המלך או שבא למשתה ראה אותו?
ה)
כאשר אחשוורוש נזכר בושתי
"וַיֹּאמְרוּ
נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו
יְבַקְשׁו ּלַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה" (ב,ב).
היכן היו השרים, שהיה צריך לקבל עצה אינטימית
מהמשרתים
? אגב, מלבד המן, שהוא ממוכן, לא מוזכר עוד במגילה אף אחד מהשרים רואי פני המלך.
חז"ל זיהו את המן עם ממוכן (מגילה יב,ב ועוד). בזמנם היה לכל אחד
כמה שמות ובהתייחסות לכל מאורע חשוב, נקרא בשם הולם, שהיה לו קשר עם
המאורע.
מרדכי
נקרא גם
פתחיה
וגם
בלשן
, בשל ידיעת הרבה שפות זרות (ראה מנחות סה,א). כך נודע לו שבגתן ותרש תיכננו להרעיל את אחשוורוש.
יתרו
נקרא בשבעה שמות (שמות רבה כז,ז; תנחומא יתרו ד). גם
משה רבנו
נקרא בשבעה שמות (שמות רבה מ,ד; תנחומא כי תשא יג).
הרודוטוס
(484-431 לפנה"ס), הנחשב ל"אבי ההיסטוריה" וחי באותה תקופה, מספר על
מה שאירע בבית המלוכה בפרס לפני אחשוורוש. מעשה שהיה כך היה. כנבוזי בן
כורש ה-
1
כבש את מצריים (552
לפנה"ס) ונטל לעצמו גם את התואר "פרעה". בהיעדרו מביתו פרץ מרד
בפרס. אמגושי אחד בשם גומתא (הרודוטוס קורא לו "סמרדיס"), שהיה דומה
לכנבוזי, הציג את עצמו כאחיו ותפס את השילטון. כשנודע לכנבוזי על המרד,
החליט לחזור לביתו, אך מת בדרך.
שש המשפחות האצילות והעשירות בפרס, שהיתה להם השפעה עצומה על הנעשה במדינה, לא השלימו עם רמאותו של האמגושי והתארגנו להפילו. הם שכנעו את דריווש ומשפחתו להצטרף אליהם להרוג את האח המזויף ולהמליך אחד מהם כמלך פרס. הם התנו ביניהם תנאי, שלאחר שאחד מהם יבחר כמלך:
לכל אחד מהם תהיה זכות כניסה חופשית לארמון המלך בלי הודעה מוקדמת, חוץ מאשר המלך נמצא בחדר עם אשתו, וכי המלך יוכל לשאת רק בת משבע המשפחות (הרודוטוס, ספר ג' סעיף 84).
הסכם זה חייב גם את המלכים שבאו אחריו. ששה שרים אלה היו "רואי פני המלך" מתי שרצו והיכן שרצו. יתר התושבים יכלו לראות את פני המלך, מתי שהוא רצה. המן לא היה מן המשפחות המיוחסות. אחשוורוש צירפו מסיבות שונות למשפחות אלה. אחשוורוש לא היה מרוצה, בלשון המעטה, מזכויות היתר של המשפחות המיוחסות. רק ממוכן (המן) היה מקורב אליו, לכן נאמר "והקרוב אליו", כי רק אחד מתוך השבעה היה קרוב אליו.
אחשוורוש לא ערך משתה גדול עם הכתרתו. הוא המתין עד שביסס את שילטונו. בשנה השלישית ערך משתה ענק (ע"ע השתיה בפרס) לכל שריו ועבדיו, לרכוש את אמונם, כדי שיצליח לחסל את ראשי המשפחות המיוחסות. ושתי היתה בת מאחת המשפחות האלה. היא ידעה מה מטרת המשתה, לכן ערכה משתה משלה (בתירגום שני, א,ט נאמר שאף היא ערכה משתה פאר בדיוק כמו אחשוורוש) וסרבה להשתתף במשתה שלו. שילטונו היה כבר די מבוסס, לכן החליט לנצל את ההזדמנות ולהיפטר גם מושתי.
חז"ל מספרים, שאחשוורוש דרש שתופיע עירומה (מגילה יא,ב). זה מרומז במגילה, שיש להביאה: "בְּכֶתֶר מַלְכוּת
". בכל מאורע חשוב הלכו המלך והמלכה כשכתריהם בראשיהם ולא היה צורך להזכיר זאת. הוא דרש שתבוא רק "...
בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא" (א,יא), שרק בגלל זה הוא מחזיק אותה ולא בשל ייחוסה. (
המלבי"ם
הרגיש, שכשאחשוורוש דרש להביאה אמר: "את
ושתי
המלכה". תחילה הזכיר את שמה ורק לאחר מכן את תוארה, ואילו על סרובה נאמר: "ותמאן
המלכה
ושתי לבוא", היא רמזה לו בזה, שראשית כל היא מלכה בזכות עצמה
ולא בזכותו. המעניין, שבשאלו את השרים "רואי פני המלך" הוא אמר: "כדת מה
לעשות במלכה ושתי", לפני המשפחות המיוחסות לא העיז לומר "ושתי המלכה".
מן הראוי להעיר כאן הערה נוספת. "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין", ציווה להביא את ושתי. שבעת ימי המשתה נערכו להמוני העם לאחר 180 ימי משתה לשריו ועבדיו. הוא לא הזמין את ושתי למשתה של שריו אלא למשתה העם, גם זה תוכנן כדי לפגוע במעמדה. חכמי התלמוד כבר שאלו: "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין": "אטו עד השתא לא היטיב לבו בחמרא?" {במשך 180 ימי משתה לא היטיב לבו ביין?} (מגילה יב,ב). אולם, כל זה היה מתוכנן להשתחרר מהאפוטרופסות של המשפחות המיוחסות.)
אולם, על עלבון כזה לא יכלה לעבור לסדר היום, עם כל הסיכון שבדבר.
ייתכן שזה היה רק תירוץ, כי הוא ידע שהיא לא תופיע וכך יוכל לממש את רצונו
להתפטר מהאפוטרופסות של המשפחות המיוחסות. כנראה, שאז אכן בוטל הסידור,
שהרודוטוס
סיפר עליו. לא ידוע עוד בהיסטוריה של פרס על תופעה זו, שלראשי משפחות מיוחסות תהיה רשות כניסה למלך, כל אימת שיתחשק להם.
כאשר אחשוורוש שאל מה לעשות בושתי "המורדת", איש לא פצה את פיו, אבל ממוכן, שהיה זר להם הציע לחסלה. אחשוורוש קיבל את הצעתו וכנראה הוציא אותה להורג. לאחר מכן הורה להרוג את כל ששת ראשי המשפחות, לכן אינם מופיעים עוד במגילה.
(בתירגום (אסתר ב,א) נאמר שהרג את כל שבעת השרים האלה (זה מוזכר גם בהרבה מדרשים מאוחרים). אולם, המן הרי נשאר חי והוא היה בין השבעה. אמנם, לא בכל המדרשים מזהים את המן עם ממוכן, אולם, עובדה היא שרק ממוכן, המוזכר אחרון, מבחינת "הדיוט קופץ בראש", הוא אשר יעץ למלך, היתר לא הסכימו לכך. לא ידוע כיצד הביעו את התנגדותם האילמת. עובדה היא, שלאחר מכן נאמר: "ויעש המלך כדבר ממוכן" (א,כא) ולא "כדבר שבעת השרים" שהשתתפו בדיון על גורלה של ושתי. גם הוצאתה להורג נעשה בהיחבא וללא פירסום. לא היה לו האומץ לעשות זאת בריש גלי, בשל קשרי המשפחה שלה. במגילה לא נאמרה אף מילה על סופה של ושתי. מתוך הסיפור מובן בעקיפין בלבד, שהרגו אותה. מאחר והריגתה נעשתה בהיחבא, לכן זה לא מוזכר מפורשות, אלא שניתן להבין זאת. בנוגע להמן, שהיה זר, אחשוורוש לא היסס לרגע וציווה לתלותו.)
"וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה וַיִתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ" (ב,יח).
מצב האוצר לא היה טוב, בלשון המעטה, שיכול היה להרשות לעצמו התהוללות שכזו, ועוד לתת משאת כיד המלך והנחות למדינות. עובדה, שכעבור זמן קצר נאלץ היה להטיל מסים חדשים. הוא היה צריך לדאוג, שהעם ישלים עם זה שהמליך מלכה, שאינה שייכת למשפחות המיוחסות. לא בכדי יעץ לה מרדכי, שלא תספר על מוצאה. אין ספק שאחשוורוש ידע מי היא, הרי ידעו מהיכן לקחו אותה. בהמלכתה הוא השתחרר סופית מהאפוטרופסות של המיוחסים. אולם, כלפי חוץ שמרו זאת בסוד, כדי שלא לעורר את קנאת כל המשפחות המיוחסות. כך הם גיששו באפלה, כל אחד חשב, שהיא ודאי בת למשפחה מיוחסת אחרת. זו הסיבה שהמגילה מספרת על עריכת משתה זה ועל מתן הנחות ומתנות. מכחישי האוטנטיות של המגילה, טוענים בין היתר, שלא ייתכן שהשליט ישא בת מפשוטי העם, כאשר מחובתו היתה לשאת רק בת ממשפחות האצולה. האמת היא שאיש לא ידע את מוצאה. זאת ועוד, האם המלכים באירופה, כאשר חשקו באשה שלא מרמת היחוס, לא העניקו לה תוארי אצולה, כדי "להתאימה" למעמדם? ההנחות והמשאות שנתן כיד המלך, חיפו על הכל.
אגב, לפני השואה טענו השוללים, שלא מתקבל על הדעת להוציא צו השמדה על עם שלם. כיום, כבר לא שומעים טענה זו, אם כי מזכירים אותה בעקיפין, כיצד ייתכן לחתום על צו השמדה, בתוספת "מבלי שהמלך יכיר את העם". המלך במובן זה היה רק מעין "חותמת גומי". הרוח החיה לרעיון שטני זה היה המן, שהכיר היטב את העם היהודי.