פורים וחנוכה

קוד: פורים וחנוכה בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: הרב קורמן

אל: תכלת אברהם

שני מועדים נקבעו לאחר מתן תורה לישראל. אחד נקבע בסוף תקופת המקרא והמאורע הונצח במגילת אסתר, שהיא חלק מהתנ"ך והשני כ-200 שנה לאחר מכן. אולם, מה רב השוני במצוות ובסמלים לשני מועדים אלה.

לפורים נקבעו ארבע מצוות: א) קריאת המגילה ב) משלוח מנות איש לרעהו ג) סעודת פורים. ד) קריאה בתורה. לא נקבעה אמירת הלל על נס גדול זה. על חנוכה שאלו חכמי התלמוד, מדוע אומרים הלל בחנוכה, הרי אין זה מועד ומותר לעשות בימים אלה מלאכה? הם השיבו: "משום ניסא" שאירע בימים ההם (ערכין י,א).
האם בפורים לא אירע נס גדול? כבר בימי חכמי התלמוד שאלו זאת והשיבו: "קרייתא (של המגילה) זו הלילא" (מגילה יד,א). מדוע קריאת קהלת ושיר השירים בשבתות סוכות ופסח ורות בחג השבועות אינה פוטרת מאמירת הלל? בהרבה בתי כנסת קוראים גם את "המגילות" האלה מתוך כתיבה על קלף ובברכה ואיש לא חשב שזה בא במקום הלל. את המגילה יש לקרוא בציבור, ועיקר המצווה הוא לשמוע את קריאת המגילה דווקא בציבור, שיש בזה משום פירסום גדול יותר של הנס.

בניגוד לפורים, נקבעו שלוש מצוות לחנוכה: א) שכל איש ידליק נרות ע"י פתח ביתו מבחוץ [1] (שבת כא,ב). ב) אמירת הלל שלם. ג) קריאה בתורה. מתקנת הדלקת נרות חנוכה משתמע, שמי שאין לו בית, אינו חייב בהדלקת נרות חנוכה (שבת כג,א; ראה תוספות סוכה מו,א ד"ה "הרואה"). מי שאין לו בית חוייב רק לראות נרות חנוכה דולקים שאחרים הדליקו ואף תיקנו לו ברכה מיוחדת לכך. מה הקשר של היותו אדם בעל דירה לחובת הדלקת נרות חנוכה? לא זו בלבד שחובת הדלקה היא על היחיד, אלא שאם זה נעשה בציבור לא יוצאים ידי חובה. הראשונים אף אסרו לברך על הדלקת נרות בבתי כנסת או במקומות ציבור. לחנוכה לא נקבעה "סעודת מצווה". המהר"ם מרוטנבורג (רבו של הרא"ש) ציין זאת בפירוש, שבניגוד לפורים לא נקבעו משתה ושמחה לימי חנוכה. בעל הטורים מצטט את דבריו וסובר כמוהו (או"ח סי' תר"ע). גם המרדכי בדעה זו (דבריו מצוטטים ב"בית יוסף" שם וכך פסק להלכה בשו"ע). הרמ"א רק העיר, שיש אומרים שיש בזה קצת מצווה. אולם, עובדה היא, שלא נקבעה סעודת מצווה לימי חנוכה.

מעניינים גם הסמלים החיצוניים שהעם קבע למועדים אלה. לפורים "רעשן" ולחנוכה "סביבון". הרב מרדכי אלון הסביר יפה את הסימליות בשני סמלים אלה. לסביבון הידית לסובבו היא למעלה ואילו אצל הרעשן הידית לסובבו כדי שירעיש היא למטה. בימי חנוכה עיקר "הסיבוב" לטובה בא מלמעלה ואילו בימי פורים עיקר הפעולה לקדם את הנס בא מלמטה.

השוני בין פורים לחנוכה הוא באסון שעלול היה להגרם. המן רצה להשמיד פיזית את העם היהודי, ככתוב: "... לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד..." (אסתר ז ד). לא כן היה המצב לפני ימי חנוכה. היוונים לא תיכננו להרוג את היהודים או לשעבדם שיעבוד קשה. הם רצו בעיקר ליוון אותם. הם רצו בכוח ובאכזריות לאלץ את היהודים לעזוב את אמונתם ותרבותם ולאמץ את ההלניזם, כלומר תרבות יוון, שבעיניהם זו היתה שיא החכמה. בתפילת "על הניסים" אנו אומרים זאת: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". לא היה כל סיכוי, שעם קטן כזה יוכל להתגבר אז על האימפריה היוונית, ששלטה על ארצות גדולות ועמים רבים.

"חוק הלילה הראשון" נמשך בארץ 3 שנים ו-8 חדשים. מעשה שהיה כך היה. בתו של מתתיהו התארסה והושיבו אותה באפיריון כדי להביאה לסעודה. בבואה קרעה את בגדיה וגילתה חלק מגופה. אחיה התביישו וכמעט ביקשו להרגה, היא הרימה את קולה ואמרה: "ומה שעמדתי לפני צדיקים עירומה בלי שום עבירה, הרי אתם מקנאים בי, ואין אתם מקנאים למסרני בידי ערל להתעלל בי?...". הם החליטו לקחתה אל השליט, כאילו למסרה, אך הרגו אותו, וכך התחיל המרד [2], שזכה לניצחון על טבעי מובהק.

הנס של פורים אירע כדי להציל את העם מהשמדה פיסית, לכן נקבעו סמלים פיסיים, כגון סעודה ומשלוח מנות לזכר הנס. הנס של פורים התבטא גם ב"הסתרת פנים". אנשים מחוסרי אמונה יכלו לטעון, שצירוף מקרים גרם לשינוי בעמדת אחשוורוש, לכן חייבו לקרוא את המגילה, כדי שנרגיש את היד המכוונת להתפתחות המאורעות ולצירוף המקרים. לא היה בכוחו של אף אחד או אפילו משפחה להתגבר על שונאי היהודים במלכות אחשוורוש, גם לאחר שהשליט שינה את דעתו כלפי המן. הציבור היהודי כציבור לחם בצורריו והכניעם. לכן חייבו לקרוא את המגילה בציבור, כי יש בזה משום פירסום הנס ברבים ושנעשה על ידי רבים.

בחנוכה השתחררו אמנם מכל גזירות יוון להשכיח את התורה ולהתנתק ממצוותיה, אולם, "הפיצוץ" נגרם בשל שמירה על כבוד בת ישראל, עליה נאמר "כל כבוּדה בת מלך פנימה" (תהלים מה יד). המבצע בוצע ע"י יחידים. הנס היה בנושא רוחני מובהק בלבד. אין במקורות זכר על שיעבוד קשה בנושאים גשמיים, אלא שהשיעבוד היה קשה ואכזרי רק בכל מה שהיה קשור בתרבות ישראל [3].

מציאת פך השמן הטהור, שדלק פי שמונה מטבעו הרגיל, היה השיא בהתעלות הרוחנית, לאחר הדיכוי הרוחני הקשה. על הנר המערבי אמרו חז"ל, שהוא עדות לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל (שבת כב,ב). נר זה דלק מאש המערכה, שהיא שמימית ושונה מהאש המוכרת לנו (ראה "פיענוח אגדות" עמ' 252-257, שם הסברתי את הנושא באריכות). לכן לא נקבע שום סמל פיזי, כמו סעודה וכדומה כזכר לנס חנוכה, משום שהנס היה בעיקרו בנושאים רוחניים.

חכמי הדור שקבעו את מצוות הדלקת נרות חנוכה, קבעו, שיש להדליקם על יד "פתח הבית מבחוץ", כדי להראות לכל, שיהודי יכול וגם סוגר את דלתו, כדי לשמור על צנעת הפרט. כך מובן, שמי שאין לו בית, אינו חייב בהדלקת נרות. מצוות הדלקת נרות מורכבת משני מוטיבים:

• א) עצם ההדלקה נקבעה כזכר לנס השמן.
• ב) מקום ההדלקה נקבע כזכר להשתחררות מגזירת איסור על יהודים לסגור את דלתותיהם.

אמונה ומצוות מחייבות כל יחיד ויחיד. אין זה עניין של הכלל, אלא של הפרט. כל יחיד אחראי למעשיו. רק במסגרת "ערבות הדדית" של בני ישראל, אחראי כל אחד גם לזולת, אך חובת המצוות היא אינדיבידואלית. אולם, מאחר ואיש מהגויים אינו יודע כלל על גזירת אי-סגירת דלתות ישראל, המוטיב המקורי לקביעת מקום הנרות איבד מערכו, לכן התירו לשנות מהתקנה הראשונה על מקום הדלקת הנרות [4] ובשל כך גם לא הקפידו עוד על הזמן של הדלקת הנרות, שהיה מיועד, להולכי השוק שחזרו מעבודתם.

ר' יוסף קארו התלבט עדיין ("בית יוסף" סי' תרע"ב) אם מותר לברך על הדלקה שהיא לאחר זמן "שתכלה רגל מהשוק".

המהרש"ל סבור שרק עד חצות יש לברך. אולם, רוב האחרונים סבורים, שיש לברך במשך כל הלילה (ראה "מגן אברהם" שם סק"ו).

אמנם ישנן כמה מצוות שהן ציבוריות, אולם הבולטת שבהן, שלא ניתן לחייבה ולא ניתנת לביצוע על ידי יחיד, היא מלחמת מצווה. רק הציבור יכול לקיימה. נס פורים בא לידי גילוי גם ע"י המלחמה של היהודים נגד צורריהם, לכן הזכֶר לנס חייב להיות בציבור. הסמלים להזכרת הנס נקבעו להדגיש את הקשר ההדדי, כמו "משלוח מנות איש לרעהו". מאור נרות חנוכה אסור להנות, כי הנס היה בהדלקת המנורה במשך 8 ימים בעוד שכמות השמן הספיקה לדלוק יום אחד בלבד, וזו היתה עדות שהשכינה שורה בישראל.

כפי שחכמי ישראל אמרו על הנר המערבי, "שהיא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". "מה עדותה? שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים". כלומר, נר זה דלק יותר זמן מיתר הנרות, למרות שכמות השמן היתה זהה (ראה שבת כב,ב ורש"י שם).

כסמל להדלקה ניסית בחנוכה, אסרו להנות מאור נרות חנוכה, כי אסור להנות מדברי קדושה (ב"פיענוח אגדות" בפרק "נס חנוכה" הסברתי גם את "נס השמן"). לא כן בנוגע לפורים. סעודת פורים נקבעה כדי להנות ממנה ואף נקבעה "מצווה" להרבות בשתיה.

חנוכה מסמלת את הרוחניות של האומה ופורים מסמל את החיים הגשמיים, ומובן שללא חיים גשמיים אין מקום לרוחניות. "לא המתים יהללו יה" אלא אנשים חיים הם היכולים להלל את ה' ולקדש שמו ברבים. המושג "אלוקים חיים" (דברים ה,כג ובספרי נבואה שונים) מתייחס גם על יחסו ל"חיים". כאשר יעקב היסס לרדת למצריים [5] אמר לו הקב"ה: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מו ד).

הקב"ה ידע שיעקב לא יחזור ארצה בעודו בחיים לכן לא אמר לו, שגם יעלה עמו, אלא שיגרום שיעלה, כלומר יעלו את גופתו. הקב"ה משתף את כבודו עם החיים ולא עם המתים. בנוגע לנשמות זהו מישור שונה לחלוטין. הנשמות בנפרד מגופן אינן נחשבות כמתות. לכן פורים המסמל את החיים עצמם, לא יתבטל גם כאשר מועדים אחרים יבוטלו [6].

קריאת המגילה אינה תחליף להלל. אי אמירת הלל בפורים נובעת מסיבה אחרת, כפי שנאמר בפסיקתא רבתי (פ"ב), הלל אומרים "על מפלתה של מלכות".

בחנוכה למרות שהמלחמה התחילה כמלחמת דת, היא הצליחה לשחרר את העם מעול היוונים. החשמונאים זכו להשיג שילטון עצמאי בארץ ישראל. לא כן היה המצב בפורים. העם השתחרר רק ממזימת המן שביקש להשמידו, אבל גם לאחר מפלת המן, העם היהודי לא זכה לעצמאות, כי "מלכות אחשוורוש היתה קיימת" (שם).

רש"י העדיף את הרעיון של הפסיקתא מהרעיון שקריאת המגילה היא תחליף להלל. הגמרא דנה על מה אומרים הלל וקובעת: "ולכשנגאלין אומרים אותו (הלל) על גאולתן" (פסחים קיז,א). אומר על זה רש"י"כגון חנוכה". כלומר, אמירת הלל בחנוכה אינה בשל נס השמן, על נס זה מדליקים את הנרות, אלא על הגאולה שהשתחררו מעול היוונים. לעומת זאת בפורים גם לאחר המן לא השתחררו מעולו של אחשוורוש.

גם הרמב"ם בהסבירו את נס חנוכה מסיים: "עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות ישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן" (הלכות חנוכה א א). הוא הדגיש את חשיבות השילטון העצמאי לו זכו בנס חנוכה. בנס פורים היתה חסרה ההשתחררות מעול שילטון זר, לכן לא נקבעה אמירת הלל בפורים. השוני בין חנוכה ופורים הוא גם בזה, שנס פורים אירע בחו"ל ואילו נס חנוכה אירע בארץ ישראל. בחו"ל אין סיכוי לזכות בעצמאות.

היו אמנם קוריוזים כאלה, שיהודים לחמו וזכו לעצמאות, אולם זה לא החזיק מעמד זמן רב. היו אלה אפיזודות חולפות.

גם שירה לא אומרים על נס שבחו"ל, כי "משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה" (מגילה יד,א). גם שירה, כמו הלל, אומרים על נס.

על הפסוק בשירת הים "ויאמרו לאמור" (שמות טו,א) אומר המדרש: "מה אמרו? נהיה אומרים לבנינו ובנינו לבניהן, שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת בעת שתעשה להם נסים" (שמות רבה כג,יב).

אולם, כאמור, רק על נס שבארץ ישראל אומרים שירה ולא על נס שבחו"ל. כיוצא בזה באמירת הלל, שרק על נס שבארץ ישראל אומרים אותו ולא על נס שאירע בחו"ל. לכן לא קבעו אמירת הלל בפורים.