קוד: אסתר קרקע עולם בתנ"ך
סוג: מניעים2
מאת: הרב קורמן
אל: תכלת אברהם
שאלות
ז)
"וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים... וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי" (ב,יז).
בזה היה צריך להסתיים המבצע לחיפוש מחליפה לושתי, אולם מיד אנו קוראים:
"וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית..." (ב,יט), הרי יש לו כבר מלכה? לא מדובר בחיפוש פילגשים, כי זה היה לפני כן ולאחר מכן, כאן כתוב "שנית" לאחר מציאת אסתר.
במדרשים המאוחרים כבר התפלאו, לשם מה היה נחוץ לקבץ "בתולות שנית" לאחר שהמלכה כבר נבחרה והוכתרה. בעלי אגדות טענו, שאחשוורוש כאילו איים על אסתר, שאם לא תגלה לו את מוצאה האתני "את עמה ואת מולדתה", יקבץ בתולות שנית ("אגדת אסתר" ב,ט; ראה גם מגילה יג,א).
אולם, אלה שלקחו את אסתר מבית מרדכי ידעו היטב את עמה ומולדתה, כדברי בעל "עקדת יצחק" "וכי ענבים במדבר מצאוה" (כפרפרזה מדברי הושע הנביא ט,י) ואילו אחשוורוש רצה לדעת זאת, איש לא יכול היה, כאמור, למנוע זאת ממנו.
(בעל "עקדת יצחק" ניסה תחילה להסביר מדוע הסתירה אסתר את מוצאה האתני וכיצד
לא ידעו זאת, הרי לקחו אותה מבית מרדכי? ייתכן - הוא אומר - שמרדכי טען,
שהוא אימץ אותה בשל יופיה, אך אינה קרובתו ואינו יודע את מוצאה. אולם, הוא
העיר: "יש לי בזה דעה אחרת", שאחשוורוש ידע היטב את מוצאה, אלא הוא היה
מעוניין שהיא לא תגלה זאת לאחרים, כדי שיוכל להציגה כנסיכה (אחרים הוסיפו,
כצאצאית למלכות בית דוד) והוא סבור שזה הסבר נכון ואמיתי.
הר"ש אלקבץ
דחה את רעיונו, אולם בשל אריכות דבריו לא אצטטם)
ר'יצחק עראמה
אומר שהפסוק "ובהקבץ בתולות שנית", אינו מתייחס כלל לחיפוש בתולות חדשות. לדעתו, הכוונה לאותן הבתולות עצמן, שתחילה נמסרו ל"בית
הגי
שומר הנשים" "ובהקבץ שנית" מתייחס לאחר י"ב חודש, כשנמסרו "אל יד
שעשגז
שומר הפילגשים". הפסוק לא נכתב משום מה במקומו ומקומו לפני "ותלקח אסתר". אולם, רעיונו אינו מתקבל על הדעת משתי סיבות:
1)
דווקא על המגילה נאמר, שהתיאור הוא לפי סדר המאורעות, בשל כך "הקורא את המגילה למפרע לא יוצא" ידי חובתו (מגילה יז,א).
2)
לא בכדי נאמר על "הגי" שהיה "שומר הנשים", למרות שלהשגחתו נמסרו "הבתולות", משום שכל בתולה היתה מיועדת להיות אשת המלך.
ל"שעשגז" נמסרו "הפילגשים", לאחר שהמלך "ניסה" אותן והחליט שהן טובות רק כפילגשים. ואילו כאן נאמר: "ובהקבץ
בתולות
שנית", לא בפילגשים מדובר אלא
בבתולות
.
י"ד)
אסתר הזמינה את אחשוורוש והמן למשתה והמלך מציע לה עד חצי המלכות
"
וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי.
אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשֹוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה
לָהֶם
וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ"
(ה, ז-ח).
מי אלו "להם
"? מדוע לא נאמר "לכם"?
"ומחר אעשה כדבר המלך
", היכול היה אז מישהו לסרב לעשות את דבר המלך, ומה היא יכולה לעשות לו מחר שאין ביכולתה לעשותו היום?
פתרונות
כדי להבין מדוע החליט אחשוורוש לאחר המלכת אסתר ל"קבץ בתולות שנית", וכן את דברי אסתר "ומחר אעשה כדבר המלך", מן ההכרח להבהיר תחילה את המושג "אסתר קרקע עולם".
קיימת בעיה כיצד יכלה אסתר להתמסר לאחשוורוש, הרי על עריות נאמר "יהרג ולא יעבור"? חכמי התלמוד לא דנו בבעיה באופן ישיר, אלא בעקיפין בלבד. הרי הדבר נעשה גם בפרהסיה, ועל זה הרי נאמר, שחייבים להיהרג אפילו על דבר פעוט ערך, מדוע לא מסרה אסתר נפשה על כך? רבא השיב, שהחובה להיהרג היא, כשהכוונה להעביר על הדת, גם בדבר פעוט, אבל כשמדובר "בהנאת עצמן", אין זה נכנס בגדר של העברה על הדת. אביי השיב: "אסתר קרקע עולם היתה" ולא עשתה מאומה, לכן לא היתה חייבת למסור את נפשה (מגילה כג,ב; סנהדרין עד,ב).
התפיסה הכללית, ששררה אז בעולם היתה, שהאשה היא כשדה והבעל הוא החורש וזורע. האשה אינה שותפה כלל ליצירת הולד, אלא היא משמשת כתנור אפיה, לחימום זרע הבעל, שהוא אדם בזעיר אנפין (הראשונים שהעבירו "מידע" זה לעולם היו
סופוקלס
(496-406 לפנה"ס ב"אנטיגונה", 569) ו
אגתון
(נולד 448 לפנה"ס ב"אתינייאוס" 584א). כעבור כ-400 שנה כתב על זה
פילון
("על נצחיות העולם", 69; "על פרטי החוקים" א, 200 "על השיכרות", 73; שו"ת לשמות, י"ב, 5).).
לאור זאת הבינו רבים, שדברי אביי מכוּונים לכלל הנשים ולאו דווקא לאסתר. אולם, בניגוד לתפיסה שהיתה מקובלת אז בעולם, סברו חכמי ישראל, שלאשה יש חלק ביצירת הולד. "שלושה שותפים הן באדם: הקב"ה, אביו ואמו" (קידושין ל,ב).
בעלי התוספות
סברו משום מה, שלאשה אין כל תפקיד מעשי בחיי אישות. דברי אביי מתייחסים, לפי דעתם, לכל הנשים, לכן נערה מאורסה אינה חייבת למסור את נפשה, למנוע את בעילתה (יומא פב, א-ב, ד"ה "מה").
ר' עקיבא איגר
ב"גליוני הש"ס" כבר התפלא על דבריהם. אם אין לאשה כל תפקיד מעשי בחיי אישות, מדוע נענשת הנואפת? הרי היא לא עשתה דבר? ידוע הכלל, ש"לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו" (סנהדרין סג,ב; פסחים סג,ב ועוד ועוד). ההסבר של בעלי התוספות, שהיא נענשת לא בשל המעשה, אלא בשל ההנאה, אינו מתקבל על הדעת. אם העונש הוא בשל ההנאה, מדוע נאנסת אינה נענשת, הרי גם היא נהנתה? ר' עקיבא איגר מוכיח, שהאשה נענשת גם אם לא נהנתה, א"כ על סמך מה מענישים אותה?
ר' חיים סולובייצ'יק
הוכיח, שהרמב"ם לא סבר שהאשה היא קרקע עולם. הוא גם דוחה את דברי התוספות המשווים נואפת למי שזורק אדם על תינוק והרגו. במקרה כזה שימש אדם כחומר גלם בידי הרוצח, לא כן האשה שהולכת לבגוד בבעלה ("חידושי רבנו חיים" על הל' יסודי התורה, פ"ה,ה"א).
הריטב"א
העלה רעיון מעניין, מדוע אין הנאנסת חייבת למסור את נפשה. הכלל של "ייהרג ואל יעבור" מתאים למצב, שאם ייהרג לא יעבור על העבירה. באונס אין הדבר כך. גם אם תסכים האישה למסור נפשה, היא לא תמנע את העבירה, שהרי ממילא הם יכולים לאונסה. לכן אין כל היגיון, שהיא תמסור את נפשה והעבירה תיעשה (לכתובות ג,ב).
החתם סופר
העיר, שלפי דעה אחת בירושלמי, גם "למי שמשליכים אותו על תינוק ונתמעך", למרות שהוא מבחינת "קרקע עולם" באופן מוחלט, הוא חייב (קשה להבין את ההיגיון שבדעה זו). הוא לא מצא הסבר מדוע אסתר לא מסרה נפשה, אלא אם נתעלם מכל האגדות, שהיא היתה נשואה למרדכי, וכפנויה, לא היתה חייבת למסור נפשה (שו"ת חתם סופר יו"ד, סי' קס"ג).
לא נוכל לברר את הנושא במסגרת זו עד תומו. נעיר רק זאת, שאביי לא התייחס כלל באימרתו לגבי כלל הנשים, אלא אמר: "אסתר קרקע עולם היתה". כדי להימנע מהצורך למסור את הנפש, היא הצליחה לנטרל את עצמה לחלוטין בעת ההזדווגות והיא היתה "קרקע עולם" עד כמה שאפשר.
אסתר מצאה חן בעיני אחשוורוש, אולם בחדר המיטות הוא הרגיש את קרירותה המוחלטת, מבלי שתגלה לו את סודה. לכן הורה לקבץ בתולות שנית, כדי להשיג כזאת, שתספק את צרכיו. במצב שנוצר, כאשר גורל האומה או רובה היה תלוי על כף המאזניים, הבטיחה אסתר לאחשוורוש, ש"מחר אעשה כדבר המלך", כדי לשכנעו לפעול כבקשתה.
היא לא קיימה את שהבטיחה וגם זה מרומז במגילה. למחרת היא גילתה לאחשוורוש את האמת והוא כנראה הבין לרוחה. כמובן שלא ניתן היה לתת פירסום לכך, שהמלכה אינה אלא אשת מרדכי. בכל זאת הוא נתן לה את בית המן, לא עוד תחת משמר הסריסים. גם מרדכי עבר לגור בבית המן. לכשנשים לב נרגיש, שבפנייתה הראשונה היא אמרה: "...אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן..." (ה,ד). בבואו למשתה, הוא הציע לה "עד חצי המלכות". כתגובה על דבריו, אמרה: "אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב..." (ה,ח). אמנם דיברה על נשיאת חן, אבל הפניה אליו היתה בגוף שלישי. בבואו למשתה השני, הוא עדיין מבטיח לה " עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת", כדי לזכות בחסדיה לפי הבנתו. אולם, היא התקדמה רק צעד אחד קדימה, שבא לידי ביטוי בסגנון דיבורה בלבד ולא יותר מזה. כאן היא פונה אליו בפעם הראשונה בגוף שני:
"אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ" (ז,ג). מדובר ברגע שנזקקה לאישורו לבטל את גזירות המן.
לאחר האירועים עם המן ולאחר שגילתה לו את האמת על יחסה למרדכי, היא לא מדברת עוד על נשיאת חן בעיניו, אלא: "וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו..." (ח,ה).
לא מדובר עוד על "חן בעיניו" אלא "לפניו" "וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו" בהתנהגותי המוסרית ובנאמנותי למרדכי. כאן לא באה עוד תגובה מצידו ולא הבטיח עוד "עד חצי המלכות". הוא הבין שהמשחק נגמר.
"וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ" (ח,א), לא רק "מה
היא
לו", אלא גם "מה
הוא
לה", שאינה מוכנה לוותר עליו.