חגיגת פורים - בנפול אויבך אל תשמח

שונה חג הפורים ושמחתו מכל חגי האומות, שחגגו ניצחונות על אויביהם. כל אומות העולם חגגו תמיד על מפלת האויבים. אצל היהודים ישנו עיקרון: "בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כד,יז). כיצד, איפוא, אפשר לשמוח ולקבוע חג על מפלת המן ועוזריו?

האמת היא, שלא על הניצחון על המן חגגו ושמחו וגם לא באותו יום. עובדה היא שאת המן ועוזריו הרגו בי"ג בחודש ופורים חוגגים רק ב-י"ד בחודש. בשושן כאשר רצחו את המרצחים גם ב-י"ד, לא קבעו את השמחה יחד עם כל ישראל, אלא קבעו את החג ב-ט"ו.

כותב המגילה הדגיש זאת "ונוח בארבעה עשר בו ועשו אותו יום משתה ושמחה". וכן בנוגע לט"ו בו. היהודים לא שמחו על המפלה של האויבים וגם לא על הניצחון, אלא על שנוצר מצב נוח. על כך שמחו וחגגו.

לא בכדי נכתב תחילה "ועשה אותו" (הניקוד הוא כמו "ועשו") בלשון יחיד, ורק בפסוק השני נכתב "ועשו". בשנה הראשונה רק מרדכי חגג והורה לחגוג, אך העם החליט על כך רק בשנה שלאחר מכן, על סמך "אגרת הפורים הזאת השנית" (ט,כט). חכמי ישראל ידעו לספר, שתחילה הסתייגו אנשי הגולה מחג זה, כדי שלא לעורר עליהם את זעמם של שונאי ישראל, שלא חסרו בעולם. רק באיגרת השניה שוכנעו לקבל על עצמם את ימי חג הפורים (ראה ירושלמי מגילה פ"א,ה"ה; ראה גם מגילה ז,א).

דבר דומה כתב ה"משך חכמה": "'וכן בנס פורים לא עשו יום טוב ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם, כי זה אין שימחה לפני עמו ישראל, רק היום טוב הוא בימים אשר נחו מאויביהם, וכמו שהיו צריכים למנוחה, והיה נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים, הייתכן לשמוח יום שנצחו הנחשים?, כי רק השימחה על המנוחה, ולכן "ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים... לקיים עליהם להיות עושים... כימים אשר נחו בהם היהודים". שלכן לא היה חושש לקינאה המעוררת עלינו בין האומות (שאנו שמחים במפלתן, לפי רש"י). שאין השימחה אלא, רק על המנוחה, לא על יום ההרג בשונאיהם. ולכן כיון שהחלו לעשות, אם היו מפסיקין מלעשות היו סבורים שעשו השימחה על ה" הרוג בשונאיהם", ובתוך אלו השנים כבר נצמחו אויבים חדשים ושונאים מקרוב, חושבים מחשבות להשמידם ולכלותם מעל פני האדמה. לכן היו עושים כל ימיהם להראות אשר שמחים על ההצלה מן הרוצה להשמידם, לא על הנקימה וזה אשר החלו לעשות והבן'.
"

ע"ע הדור קיבלוה בימי אחשורוש.