קוד: ביאור:משלי א33 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
אחת הסיבות שאנשים הולכים ב"עדר" ואינם חושבים באופן עצמאי היא תחושת הביטחון וההגנה שמספק ה"עדר", בבחינת "צרת רבים - חצי נחמה": "אם תבוא צרה - עדיף שתבוא על כולם יחד". אבל ספר משלי מלמד, שדווקא מי שמעז לצאת מהעדר, ללמוד חכמה ולחשוב בעצמו יכול להינצל מהצרות הבאות על ה"עדר" ולחיות בבטחה:
משלי א33: "וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח, וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה
"
הפסוק הקודם דיבר בלשון רבים - "כי משובת פתיים תהרגם, ושלות כסילים תאבדם
"; הפסוק שלנו מדבר בלשון יחיד. באופן טבעי, הפתיים והכסילים הם רבים, והשומעים לקול החכמה הם מעטים; לפעמים, אדם הרוצה לשמוע בקול החכמה נמצא לבד, כמו אברהם אבינו שנקרא "עברי" כי "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד
"
(רבי יהודה, בראשית רבה מב יג).
הפסוק מבטיח, שמי שישמע בקול החכמה
ישכון בטח; הביטוי מזכיר את ברכת משה לעם ישראל,
דברים לג28: "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל
בֶּטַח, בָּדָד עֵין יַעֲקֹב, אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל
": גם עם ישראל נמצא תמיד במיעוט, עם יחיד שהולך בדרך החכמה מול עמים רבים הרוצים להשמידו; משה מברך את עם ישראל, למרות שישכון
בדד, הוא ישכון
בטח בארצו.
יש כמות רבה יותר של אנשים המעדיפים ללכת בשרירות ליבם, שחפצים בהתגלות ליבם ולא מוכנים להאזין לקולות מבחוץ, מאשר אותו מספר מועט של אנשים ששומעים לחכמה. נראה, ששתי הסיבות שנמנו לעיל קשורות זו בזו: אדם השומע לחכמה אכן לא יצטרך דבר מאנשים אחרים, יהיה לו את הביטחון שלו ואת מגדל השן שלו, אבל התוצאה של דבר זה תהיה חכמה שתהפוך לנחלת יחידים בלבד, ול"המון העם" יהיה פשוט הרבה יותר לא לשמוע את החכמה... הפתרון, שנראה לי שמוצע בכל הפרק הראשון שאנו עומדים בסיומו, מבוטא בפתיחת פסוקינו: "ושומע לי". שלמה המלך מנסה ללמדנו, שמה שאנו צריכים לעשות הוא פשוט מאוד: לפתוח את האזניים, לתת לחכמה, הקיימת בכל מקום בעולם, להכנס בנו. לא לחסום אותה, לא להתנגד: ללמד עצמינו את היכולת להקשיב לעצות ולתובנות של אנשים אחרים, לפתח את היכולת להרגיש ולחוות את מה שאנו לומדים ורואים. בסופו של דבר, מזכיר לנו שלמה, היכולת להפתח לחכמת שאין מקורם בנו, החיפוש לא רק אחר:התגלות ליבו", גם יובילו אותנו, בסופו של דבר, למצב האישי הטוב ביותר" (ישכון בטח ושאנן / אורי יעקב בירן, אתר נקודת חיבור).
השורש בטח מציין שלוה הנובעת מכך שיש על מי להישען; השורש שאנן מציין שלוה הנובעת מכך שאין אויב חיצוני. מפרשים שונים הסבירו בדרכים שונות את ההבדל בין המושגים:
1. "ישכן בטח - בעולם הזה,
ושאנן - לעולם הבא... מדינה של גהינם
"
(רש"י).
2. "הבוטח - הוא בגבורתו,
והשאנן - הוא בשאין מטריד מבחוץ
"
(מלבי"ם).
3. "ישכון בטח - בעת בוא צרה על אחרים,
ושאנן - בלב, מפחד רעה שקודם הצרה
"
(הגר"א).
4. "פירושם של שני הביטויים
בטח ושאנן צריך לדלותו מתוך המרקם
הפנימי, ודווקא מתוך השוואה קרובה לשני הביטויים המקבילים שבפסוק הקודם
כי משובת פתים תהרגם ושלות כסילים תאבדם: ה"בטח" שקול
כאיפכא כנגד ה"משובה" המובילה להרג פיזי, וה"שאנן" שקול כאיפכא כנגד ה"שלוה"
המדומה, הגורמת בסופו של דבר לאבדון פנימי-נפשי...
השומע
לי ישכון בטח, שמימיו יהיו שקטים, רגועים, והליכותיו מעדנות, כדי בטחונו
הפיזי המוחלט. ולא רק זאת אף זאת שיהא
שאנן מפחד רעה, כלומר בצד הבטחון
הפיזי יחיה גם בהרמוניה נפשית... שלוה פנימית פעילה ומועילה, שחסרה... לכסילים והגורמת להם... לאובדן פנימי, לקריסה נפשית. ועוד
בהקשר זה:
שאנן מפחד רעה, משמעותו, לכאורה, הרמוניה פנימית כזו, שאין כל
קול חרדה נגדי המשתיק את השאון הפנימי... השומע לחכמה שוכן בטח
במובן הגופני פיזי, ואף יכול ליתן לשאון הפנימי שלו להתנגן מחוסר כל פחד של
רעה אפשרית מבחוץ, כולל לא חרדה פנימית מבפנים
"
(ע"פ
משה אהרון, 7/26/2007).