הפסוק הראשון בפרשת יתרו - מעלת השומע לדבר ה'

קוד: הפסוק הראשון בפרשת יתרו בתנ"ך

סוג: פרטים1

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים (שמות י"ח).
שאלות
נראה לשאול, מדוע זכה יתרו שהיה כומר לעבודה זרה, שתיכתב פרשה בתורה על שמו? ועוד, מדוע נקראה על שמו הפרשה שכוללת בתוכה את פרשת מתן תורה, שהיא עיקר התורה? א.
ועוד, מדוע סיפרה לנו התורה בפירוט ובהרחבה, את סיפורו של יתרו? ב.
ועוד, מדוע התורה הוסיפה את תוארי יתרו: כהן מדין, חותן משה. די היה לומר, וישמע יתרו בלבד, ללא תאריו הידועים מפרשת שמות? ג.
ועוד, על הנאמר, וישמע יתרו. פירש הרש"י: מה שמועה שמע ובא? ים סוף ומלחמת עמלק. לכאורה קשה על פירוש זה, מדוע פתח הרש"י בלשון יחיד, דהיינו, שיתרו בא בגלל שמועה אחת. וסיים שיתרו בא לאחר ששמע שתי שמועות, ים סוף ומלחמת עמלק. דהיינו, היה לרש"י לאמר: מה שמועות שמע ובא? ועוד, הלא בהמשך הפסוק נכתבה בפירוש, הסיבה לבואו של יתרו. שנאמר, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. כלומר, שמועת יתרו היתה יציאת מצרים, ולא נזכר בפסוק כלל ענין עמלק? ועוד, הלא נאמר בפסוק בפירוש, את כל אשר עשה אלהים. דהיינו, שיתרו שמע את כל הנסים שעשה ה' לישראל. אם כן, מדוע צימצם הרש"י את שמועות יתרו, לשני נסים בלבד, דהיינו, ים סוף ומלחמת עמלק? ד.
ועוד, בתחילה הפסוק נאמר, שיתרו שמע את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו. ובסיום נאמר, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. מדוע לא הוזכר משה בסיום הפסוק. דהיינו, היה צריך לומר, כי הוציא ה' את משה וישראל ממצרים? ה.
ועוד, על הנאמר, יתרו. פירש הרש"י: שבע שמות נקראו לו רעואל,יתר, יתרו … יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה. לכאורה קשה על פירוש זה, הלא יתרו נקרא בשם יתר, עוד בטרם יצאו ישראל ממצרים. שנאמר, וילך משה וישב אל יתר חתנו (שמות ד'). ואילו פרשת ואתה תחזה נאמרה לאחר יציאת מצרים? ו.
ועוד, אם סיבת חזרתו בתשובה של יתרו היתה רק לאחר ששמע שה' עושה נסים ונפלאות, ומעניש את החוטאים. הרי אין זו חזרה בתשובה בשלמות, כי זו חזרה בתשובה מיראה ולא מאהבה? ז.
כיצד נרמז בפסוק מעלתו של השומע לדבר ה'? ח.
דוגמא להתעלות השומעים לדבר ה' ומתגיירים, ממעשה נבוזראדן. ט.
תשובות
נראה להשיב, הטעם שנקראה הפרשה על שם יתרו, אף על פי שהיה בעברו כומר לעבודה זרה. על מנת ללמד את ישראל את חשיבות החזרה בתשובה, בטרם יקבלו עליהם את התורה. כפי שנאמר, הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים (ש"א ט"ו). וכשם שהתשובה נבראה טרם בריאת העולם, בבחינת הקדמת תרופה למכה. כך הקדים ה' לישראל את תשובתו של יתרו והסמיכה למתן תורה, על מנת שלא יחששו ישראל לקבל את התורה, הכוללת בתוכה עונשים למפירה. ממעשה יתרו נשאו ישראל קל וחומר לעצמם. דהיינו, למרות שיתרו היה גוי וכהן לעבודה זרה, שאין חטא יותר גדול מזה בתורה. בכל זאת קיבל ה' את תשובתו, וזיכה את יתרו להיכתב וליתר פרשה בתורה. על אחת כמה וכמה שה' יקבל את תשובתו של יהודי, השב בתשובה לאחר שעבר על אחת ממצוות ה' אשר לא תיעשה. כפי שנאמר, כרחק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו, כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו (תהלים ק"ג). ועוד קל וחומר נשאו ישראל לעצמם מפרשת יתרו: אם יתרו ששמע למרחוק את הנסים שעשה ה' עם ישראל, והחליט לחזור בתשובה שלמה. כל שכן ישראל שראו וחוו את הנסים בגופם, שעליהם להאמין בה', ולא לנסותו ולהמרות את דבריו, כפי שעשו לפני מלחמת עמלק. לפיכך, נסמכה פרשת יתרו לפרשת מלחמת עמלק, על מנת שידעו ישראל בטרם קבלת התורה גם את המסר של שכר ועונש. דהיינו, כאשר ישראל לא בטחו בחסדי ה', וניסו לבדוק פעמים אחדות, היש ה' בקירבנו אם אין. באו על עונשם על ידי עמלק, שבא להלחם בהם. ואילו יתרו ששמע את הנסים שעשה ה', האמין בה' וחזר בתשובה, זכה ליתר פרשה בתורה וישבו בניו בלשכת הגזית. בנוסף לכך תשובתו של יתרו לימדה את ישראל, הלכה למעשה, את תהליך החזרה בתשובה, הכולל ארבעה שלבים: שלב ראשון הוא, הכרת החטא. כפי שנאמר, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. שלב שני הוא, עזיבת החטא. כפי שנאמר, ויבא יתרו… אל המדבר אשר חונה שם הר האלהים. שלב שלישי הוא, כפרה על החטא. כפי שנאמר, ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים. שלב רביעי הוא, קבלה לעתיד. כפי שנאמר, וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו. ופירשו חז"ל, שהלך על מנת לגייר את בני משפחתו. על כן זכה יתרו שתקרא פרשת מתן תורה על שמו, משום שלימד את ישראל את ענין החזרה בתשובה הלכה למעשה, וסימל בעבורם את גדול החוזרים בתשובה. לפי שחזו בעיניהם את עליתו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. ובעקבות זה חשקו ישראל לקבל את התורה למרות שכלול בתוכה עונשים למפירה. כי אין העולם מתקיים אלא בזכות התורה, ואין התורה מתקיימת אלא בזכות התשובה. כלומר, חזרת יתרו בתשובה, גרמה לישראל חסד גדול. כפי שנאמר, ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים (ש"א ט"ו). א.
הטעם שהתורה פירטה את סיפורו של יתרו. כדי ללמדנו, שהחזרה בתשובה כוללת תהליך ארוך של הכרה ואמונה בה'. כדרך שהיתה חזרת יתרו בתשובה, ולא בפתע פתאום כאיוב. דהיינו, התורה הרחיבה כדי ללמד שיתרו עבר בטרם חזרתו בתשובה, תהליך פנימי ושכנוע עמוק. משום שיתרו לא היה כאחד האדם, אלא, היה ראש וראשון לעובדי העבודה זרה, משלושת יועצי פרעה, ומנהיג וסמל לעכו"ם. וכאשר עשה ה' נסים לישראל, ציפו הגוים לשמוע את תגובת יתרו מנהיגם. וכשאמר, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, ולא זו בלבד, אלא, שעשה מעשה: התגייר וחזר בתשובה. הבינו הגוים שאלוהיהם הם שקר והבל. דהיינו, מעשיו של יתרו גרמו שיתגדל שם ה' בעולם, ויתקדש שם שמים ברבים. כפי שנאמר, יודוך עמים אלהים יודוך עמים כלם (תהלים ס"ז). בעקבות מעשה יתרו, היה שם ה' מלא בעולם בטרם מתן תורה. ודע, שגדולת יתרו היתה בכך שהיה לו את העוז ותעצומות הנפש, להסיק את המסקנה המתבקשת: להתגייר ולחזור בתשובה שלמה. לעומת זאת הגוים לא הסיקו את המסקנה הנדרשת, אלא, הסתפקו בכעס על אליליהם הבוגדים. מכאן נראה בבירור, כי מאותה שמועה ניתן להסיק מסקנות הפוכות, והדבר תלוי בחכמת השומע. שהרי יתרו והגוים שמעו את אותה השמועה על גודלו של ה'. אך יתרו שמע ועזב את אלוהי הגוים והתגייר. ואילו הגוים שמעו, התרגזו על אלוהיהם ונשארו בזוהמתם. שנאמר, שמעו עמים ירגזון. וכן קרה לבלעם, שראה את גדולת ה', ואת הנסים שעשה עם ישראל. ובחר להתעלם, כאילו שלא ראה. משום כך, נסתמה עינו. שנאמר, ונאם הגבר שתם העין (במדבר כ"ד). ב.
הטעם שהתורה הוסיפה את תוארי יתרו. שנאמר, וישמע יתרו כהן מדין חותן משה. כדי להוסיף בשיבחו וללמד את ישראל לקח מיתרו. לפי שיתרו עזב את משרתו וכבודו בגוים, ובא להידבק בשכינה. כלומר, כאשר שמע יתרו את נסי ה' היה שמו יתרו, כהן לעבודה זרה של מדין. ולאחר שחזר בתשובה כונה, חותן משה. ללמדנו, שזכות התדבקותו במשה גרמה ליתרו להתעלות ולהתגייר, וגרמה גם למשה להתעלות, כדי שיהיה שלם קודם מתן תורה. לפי שנשא את ציפורה. ונאמר, ולא תתחתן בם. דהיינו, שאין בבנות הגוים אשה כשרה ומושלמת. והטעם שנשא משה בת כהן מדין בטרם יתגייר. משום שלמד מיוסף הצדיק, שנשא בת כהן און, ובכל זאת נשאר בצדיקותו. ודע, שיתרו היה מחליף בכל עת עבודה זרה, ובהתאם לכך היה משנה את שמו, על כן נקרא בשמות רבים. וכשחזר בתשובה, שינה את שמו לחובב. שנאמר, ויאמר משה לחבב בן רעואל המדיני חתן משה (במדבר י'). ג.
הטעם שפירש הרש"י: מה שמועה שמע ובא ים סוף ומלחמת עמלק. כדי שמתוך דיוק בדבריו נלמד, את תהליך הגעתו של יתרו. כלומר, הרש"י עונה בלשונו הקצרה, על שתי שאלות. האחת, מה שמועה שמע? והשניה, מדוע בעיקבות השמועה, החליט לבא? על כך משיב הרש"י: השמועה ששמע היא קריעת ים סוף. שנאמר, שמעו עמים ירגזון. והסיבה שבא לאחר מלחמת עמלק. משום שהבין יתרו שהסיבה למלחמת עמלק היתה, בגלל שלא שמעו ישראל בקול ה' ונענשו, על ידי שה' הביא עליהם את מלחמת עמלק. מכאן הסיק יתרו, שכל מי שאינו שומע בקול ה' נענש בסופו. דהיינו, למרות כל הנסים שנעשו לישראל במצרים ובים סוף, היו עלולים להתכלות בידי עמלק. ורק משום שחזרו ישראל בתשובה, סלח להם ה' והפיל את עמלק לפניהם לחרב. שנאמר, כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. דהיינו, כפי שפירשו חז"ל, כשהסתכלו ישראל כלפי מעלה וכיוונו את ליבם לאביהם שבשמים היו נוצחים. דהיינו, הנאמר, את כל אשר עשה אלהים. היתה שמועת מלחמת עמלק, שבגינה לא היו לשוא הנסים שנעשו לישראל במצרים. שנאמר, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. כלומר, רק בתום מלחמת עמלק הושלמו כל הנסים של יציאת ישראל ממצרים.
ועוד, טעם שכפל הרש"י את דבריו באומרו מה שמועה שמע? כנגד שתי השמועות קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, וכנגד שני המובנים של מילת שמיעה, דהיינו, הקשבה וקבלה. ודע, שישנם שתי דרגות של שמיעה. דרגה אחת היא שמיעה חיצונית, קולית. כגון בהמה השומעת דברי תורה, שהם מבחינתה שמיעת רעש, כיתר הרעשים שבעולם. והדרגה השניה היא שמיעה פנימית, שכלית. כגון תלמיד חכם השומע דברי תורה, שהם מבחינתו דברי חוכמה ומוסר עמוקים, שיש להחכים מהם וללמדם. כשם ששמע יתרו את הנסים של ים סוף ומלחמת עמלק והחכים מהם. ד.
הטעם שנאמר, אשר עשה אלהים למשה ולישראל. ללמדנו, שיתרו שמע שה' התנהג עם משה וישראל במידת הדין. משה נידון שלא יכנס לארץ ישראל (רש"י-שמות ו', א') ולא יקבל כהונת עולם, וישראל נידונו, שיבא עמלק להלחם בהם. שנאמר, אשר עשה אלהים, דהיינו, מידת הדין. וכשחזרו ישראל בתשובה, מחל להם ה' והפך להם את מידת הדין למידת הרחמים. שנאמר, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. כלומר, שעל ידי נצחון עמלק הושלמה יציאת ישראל ממצרים. ואילו למשה ה' לא הפך את מידת הדין למידת הרחמים, ונשאר דינו שלא יכנס לארץ ולא יקבל כהונת עולם. דהיינו, כביכול משה רע"ה לא זכה לתכלית היציאה ממצרים. על כן דייק הכתוב לומר, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ולא את משה. מכאן נובעת גדולתו של משה, שאף על פי שידע שלא יזכה להכנס לארץ ישראל, ולא יקבל כהונת עולם לזרעו, בכל זאת לא רפו ידיו. וגם גדולת יתרו נודעת מכאן, לפי שהתדבק בשכינה ללא הבטחת שכר וכבוד לזרעו. ה.
הטעם שפירש הרש"י: יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה. למרות שכבר יתרו נקרא בשם יתר, עוד בטרם יצאו ישראל ממצרים. שנאמר, וילך משה וישב אל יתר חתנו (שמות ד'). ללמדנו, שמשה קראו יתר, לאחר שלמד את התורה בסנה, וידע שעתיד חותנו ליתר פרשה בתורה. על כן כינהו יתר, במקום יתרו שהוא שם עכו"ם. לכן דייק הרש"י בלשונו לומר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה דוקא, ולא אמר שיתר את פרשת יתרו. משום שלדעת כולם, (זבחים קטז.), פרשת ואתה תחזה נאמרה ממחרת יום הכיפורים. דהיינו, בעת שפרשת משפטים ושופטים כבר נאמרה מסיני. על כן, פרשת ואתה תחזה היתה מיותרת מבחינת משה. כי יתרו הציע למשה לבחור אנשים לפי חוכמת הפרצוף. כלאמר, לפי חיצוניותו האדם שהם: המצח, העינים, האף, השפתים, האוזנים וכפות היד (כמפורט בהרחבה בפרשת יתרו בזוהר הקדוש). ומשה רע"ה לא קיבל את עצת יתרו. אלא, בחר את שופטי ישראל לפי פנימיותם וברוח הקודש. שנאמר, ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל. דהיינו, משה קיים את צווי ה' למינוי שופטים כאמור בתורה, שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך (דברים ט"ז). ונאמר, כי המשפט לאלהים הוא, ולא לגוים. שנאמר, מגיד דברו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל (תהלים קמ"ז). ודע, שאין פרשה זו מיותרת לחלוטין. אלא, שמשה לא למד ממנה את סדרי הדין והמשפט, כי אם לימדנו מכאן, שלא תהי עצת הדיוט קלה בעיניך, ואל תהי בז לכל אדם. שנאמר, וישמע משה לקול חותנו. דהיינו, מחד גיסא, שמע את קול חותנו ולא ביזהו. ומאידך גיסא נאמר, ויעש כל אשר אמר. דהיינו, בפועל עשה כל אשר אמר לו ה' בענין מינוי שופטים. ודע, שזכה יתרו שיאמר עליו, וישמע משה לקול חותנו. בזכות ששמע לקול ה'. שנאמר, וישמע יתרו כהן מדין. ו.
רמז לחזרת יתרו בתשובה שלמה נמצא בפסוק שנאמר, וישמע יתרו. במשמעות ויבן יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה. כלומר, הבין והחכים. הבין ממפלת פרעה שיש דין ויש דיין, ויש לעולם מנהיג שבידיו לתת שכר ועונש. והחכים ממלחמת עמלק שקיימת אפשרות לחזרה בתשובה. דהיינו, רק משום חוסר ידיעה לא חזר יתרו בתשובה לפני כן. שנאמר, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. כי עד כה הכיר יתרו רק את אלוהי העבודה זרה, שהם בעלי תכונה אחת או טוב או רע. ואילו ה' הוא בבת אחת דין ורחמים. כדוגמת יציאת מצרים שבה שימשו מידת הדין ומידת הרחמים ביחד. דהיינו, מידת הדין לפרעה, ומידת הרחמים לישראל. משום כך נחשבת תשובת יתרו לתשובה שלמה. כי חזרתו בתשובה נבעה מהבנת דרכי ה', ולא מפחד העונש. לפי שמעמדו של יתרו היה איתן, ולא היה עליו איום ישיר להינזק, אם לא ישוב בתשובה. ז.
נמצאנו למדים מן הפסוק, את מעלתו של השומע לדבר ה'. משום שחוש השמיעה הוא גם חוש מעשי וגם חוש רוחני, שלפיו מפעיל השומע את אבריו וחושיו הרוחניים. כגון, המחשבה, הראיה, הכעס, השמחה וכו'. כפי שנאמר, ונתת לעבדך לב שמע (מ"א ג'). משום שתרגום הקול הנשמע הוא עיקר ההבדל שבין האדם לבהמה. שנאמר, אזן מלין תבחן (איוב ל"ד). דהיינו, שהשמיעה גורמת לאדם להפעיל את המוח, ועל ידי זה מתאפשרת לו הבחירה החופשית. דהיינו, מחד גיסא, לשמוע בקול ה' ולשמור את מצוותיו. כפי שנאמר, עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי (בראשית כ"ו). או מאידך גיסא, לא לשמוע בקול ה'. כפי שנאמר, ולמה לא שמעת בקול ה' ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה' (ש"א ט"ו). כרמז ליכולת שמיעת טוב ורע, ברא ה' לאדם שתי אוזניים בשני צדי מוח אחד. כדי שיחליט באיזה שמועה רצונו לבחור. וכדי להקל על המוח בבחירתו, אמרה התורה, והיה אם שמוע תשמע לקול ה' … כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות ט"ו). ואמר שלמה המלך החכם באדם, שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים (משלי ד'). ושמע לי ישכן בטח ושאנן מפחד רעה (משלי א'). וחבקוק הנביא אמר, ה' שמעתי שמעך יראתי ה' (חבקוק ג'). מכאן יכול האדם הפשוט להבין, כי השמיעה לדבר ה' מועילה לאדם גם בעולם הזה, וגורמת לו תוספת יראת שמים. כדמרגלתא בפומיה דמו"ר אבי אב"י זצ"ל לומר, אשרי המדבר אל אוזן שומעת. ודע, שבזכות השמיעה לדבר ה' עתידים ישראל להיגאל. שנאמר, שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם. הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים (ישעיה נ"ה). ח.
דוגמא להתעלות השומע לדבר ה' ומתגייר, ניתן ללמוד ממעשה המובא בתלמוד:
מעשה שאמר ר' חייא בר אבין, משום ר' יהושע בן קרחה, אשר סח לו זקן אחד מאנשי ירושלים. בבקעה זו, הרג נבוזראדן רב הטבחים, מאתים ואחת עשרה רבוא. ובירושלים הרג, תשעים וארבעה רבוא, על אבן אחת. עד שהלך דמם ונגע בדמיו של זכריה בן יהוידע הכהן (שהרגוהו שרי יהודה, במצות המלך יואש. כשהשתחוו ליואש ועשוהו אלוה, והרגוהו בעזרה), לקיים מה שנאמר, ודמים בדמים נגעו. מצא נבוזראדן את דמו של זכריה שהיה רותח ועולה. אמר להם: מדוע הדם הזה רותח? אמרו לו: דם זבחים שנשפכו. ציוה שיביאו לו דם של קורבנות, כדי לראות אם הוא רותח כמו הדם של זכריה. הביאו לפניו דם קורבנות וראה שדם הקורבנות אינו דומה לדם זכריה. אמר להם: אם אתם אומרים לי את האמת, מוטב. ואם לאו, אסרוק את בשרכם במסרקות של ברזל. אמרו לו: מה נאמר לך, נביא אחד היה ביננו, שהיה מוכיח אותנו תמיד, שנעשה רצון בוראנו, עמדנו עליו והרגנוהו. וזה כמה שנים, שאין דמיו נחים. אמר להם: אני אפייסנו. הביא סנהדי גדולה וסנהדרי קטנה, והרג אותם על דמיו של זכריה, ולא נחו דמיו. הביא בחורים ובתולות, והרג על דמיו, ולא נח. הביא תינוקות של בית רבן, והרג על דמיו, ולא נח. אמר לו נבוזראדן: זכריה, זכריה, טובים שבהם איבדתי, נוח לך שהאביד את כולם? כשאמר לו כך, נחו דמיו של זכריה. באותה שעה הרהר תשובה בדעתו. אמר, ומה על נפש אחת, כך נענשו ישראל. אני שהרגתי כמה נפשות, על אחת כמה וכמה. ברח, והלך ושלח שטר צוואה לביתו, שידעו מה לעשות עם נכסיו, וגייר את עצמו. ותנא, נעמן גר תושב היה. נבוזראדן, גר צדק היה. מבני בניו של המן, לימדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא, לימדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב, לימדו תורה ברבים, והם שמעיה ואבטליון. (גיטין נז:). ט.