קוד: ביאור:משלי יב8 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל, מטמוניות למשפחות סופרים
אל:
משלי יב8: "לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ, וְנַעֲוֵה לֵב יִהְיֶה לָבוּז
"
ראוי להלל ולשבח כל איש לפי שכלו - לפי ההצלחה שהשיג בחכמה ובכישרון; ולעומתו -
ראוי לבוז ולזלזל במי ש ליבו מעוות, והוא מנסה להצליח במרמה ועיוות הדין.
נראה שהפסוק בא ללמדנו, מהי התכונה שלפיה ראוי להלל אחרים, כמו
ירמיהו ט23: "כִּי אִם בְּזֹאת
יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה'
": אין להתהלל בחכמה, עושר וגבורה, אלא רק בהשכלה וידיעת ה', העושה חסד משפט וצדקה.
התואר
נעוה נזכר גם ב
שמואל א כ30: "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ 'בֶּן
נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת! הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ!'
".
הפסוק מתאר ניגוד בין אדם שיְהֻלַּל = יזכה לתהילה וכבוד יותר מאחרים, לבין אדם שיהיה לבוז = זלזול ולעג.
מההקבלה הניגודית בין חלקי הפסוק, שכלו הוא ניגוד של נעוה לב, אולם הניגוד לא לגמרי ברור, שכן שכל = הצלחה בחכמה, ונעוה לב = מי שליבו מעוות ועקום; היה מתאים יותר לכתוב "לפי יושר ליבו יהולל איש, ונעוה לב יהיה לבוז" או "לפי שכלו יהולל איש, וחסר שכל יהיה לבוז"!
'מטמונית למשפחות סופרים' הביאה שני פירושים:
1. שכל הוא מכישורי המוח, שמוליכים את בעליו להשכלה=הצלחה. הפכו הוא מי שנע - נעוה אחרי לבו.
2. השכל מסתכל בעיני רוח ובעיני בשר. הלב מתבלבל - ובעין דמעה = נעוה [= בכי = מבוכה = בלבול].
( שמות כב כח) מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר
( יוב"ע) בכורי פירך ובכורי חמר נעווך לא תשהי על זמניהון מן לאסקותהון לאתר שכינתי
( הכתב והקבלה) ול"נ כי מלת ודמעך הוא בעצמו מה שנקרא בלשון המשנה בשם טבל... ולדעתי שם טבל המוזכר במשנה היא מלה עברית בחלוף טי"ת הארמית לתי"ו העברית כפי הנהוג בשתי לשונות אלה, כי שם תבל בעברי הונח על הבלבול והערבוב (פערמישונג), כמו תבל הוא (ויקרא י"ח) בלבול וערוב זרע האדם וזרע הבהמה, ודבר המבלבל את העין מלראות היטב נקרא תבלול בעיניו (שם כ'), וכן התבואה המעורבת בחלקי כהונה ולוי' כלומר בתרומה ומעשר נקראת תבל, ירצה תבואה מעורבת לבעלים שונים; וכן שם דמוע ומדומע שבמשנה, יסודו בלשון עברי, והוא שם דמע אשר הונח על טפיות הלחיות הנגררים מן הבוכה (טהראנען), אמנם אין עיקר ויסוד הוראתו הנזילה (כאשר יאמרו מחקרי הלשון), רק תמצית הוראתו בלבול ומבוכת דעת הבוכה המתגלה בעין ע"י טפות לחיות אלה, כמו ששרש בכה ג"כ הונח על התגלות המבוכה והבלבול שבלב הבוכה (כמ"ש בויבכו אותו שבעים יום)...
3. ייתכן שהפסוק בא להדגיש, שכדי לזכות
לתהילה, דרוש
שכל, שהוא שילוב של חכמה עם הצלחה; אבל מי שמצליח שלא בחכמה - ע"י
עיוות הדין, או שהוא חכם אבל לא מצליח - כי החכמה שלו
מעוותת, תיאורטית בלבד ואינה מתאימה למציאות, הוא
נעוה לב, והוא יזכה רק לבוז וזלזול. רעיון דומה נמצא בפסוק
קהלת ז11: "טוֹבָה
חָכְמָה עִם נַחֲלָה, וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ
" - טוב לשלב
חכמה עיונית עם
נחלה שמבטאת הצלחה מעשית.
4. יש שפירשו: גם מי שיש לו מעט שכל, עדיין ראוי
לתהילה כלשהי,
לפי השכל שיש לו; אבל אם הוא
נעוה לב - המחשבות שלו מעוותות, נעות ומתעקמות מדרך האמת, הוא אינו ראוי לתהילה כלל, אלא רק
לבוז. עדיף להיות עם מעט שכל ישר, מאשר עם הרבה שכל עקום
(ע"פ רש"י, רבי יונה גירונדי, מצודת דוד).
כי ככל ששכלו גדול יותר, כן יעזרהו לרוע" (מלבי"ם).