מדרגות נעות יורדות

דקויות

2. וייתכן שהמילה למעלה מציינת את העולם העליון, העולם הרוחני; ולפי זה אורח חיים למעלה למשכיל = המשכיל חי מתוך מחשבה תמידית על מה שנמצא למעלה, בעולם הרוח, וכך לאחר מותו הוא ניצל משאול מטה; למרות שגופו אובד, נשמתו נשארת: "ארח חיים - שהוא למעלה למשכיל, כלומר המשכיל יתעסק לעשות רצון יוצרו, אולי ילך בארח החיים שהיא למעלה, והם חיי הנפש המתאוה לשוב אל האלהים, למען שתסור מן השאול שהוא למטה" (אבן עזרא), "המשכיל הוא מכוין דעתו ודרכיו בענין שתעלה נפשו למעלה אל מקום הכבוד, וזה הדרך מוכן לפני האדם המשכיל, והחכם המשכיל ידרוך זה הדרך כדי שלא תרד נפשו למטה לגיהנם" (רד"ק?),  "אתה האדם המשכיל אחרי שיש לך שני דרכים, או לשאת עין ולב למעלה אל הבורא יתברך והיא דרך החיים, או להביט למטה על תאוות הבהמיות, לכן אצוה אותך שאורח החיים שלך תהיה רק למעלה, למען סור משאול מטה. כלומר: אם תביט למטה – תפול בשאול שהיא המדריגה הראשונה של הגיהנם, ומשם תפול עוד מטה מטה." (ערוך השולחן אורח חיים א ג). 

אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל... - הרבה אנשים מוותרים על אורח חיים תורני, כי זה למעלה מהשכל שלהם, ולכן הם מרפים ידיים, ומסתירים את ההשפלה שבויתור על ידי הפחתת ערך מהעניין, ולא מוסרים את נפשם לבירור האמת, האם ישנו עולם האמת, מה זה שאול ומדוע הוא כל כך נורא. אך למעשה, המילה שאול היא התשובה לשאלה מדוע אנשים לא רוצים לשאול את השאלות הנכונות בחיים, כי ברגע שמתחילים לשאול אז מקבלים תשובה, האדם מבין בשכל שישנם חיים למעלה, למעלה מטעם ודעת שהאדם תופס בעולם הזה. ומכיוון שכוח ההרגל והיצר כל כך מתנגד לאדם, הוא משליך את השכל שלו, מוותר על תשובות לשאלות, וחושב שבשאול ימצא מנוחה - אבל לא: "היילודים למות, והמתים לחיות, והחיים לידון: לידע ולהודיע להיוודע שהוא היוצר, והוא הבורא, והוא המבין, והוא הדיין, והוא עד, והוא בעל דין, והוא עתיד לדון; שאין לפניו לא עוולה, ולא שכחה, ולא משוא פנים, ולא מקח שוחד--שהכול שלו.  ודע, שהכול בא לחשבון.  ואל יבטיחך יצרך, שבשאול בית מנוס - שעל כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (משנה אבות ד כח). המשך הפסוק אומר: לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה - אין לאן לברוח, אם האדם לא שואל הוא בתחושת שאול כבר בעולם הזה, על ידי שהוא מרגיש שהקדושה נפחתת ממנו והוא יורד מטה, שלא נדבר על השאול בעולם האמת.

ישנו הבדל בין הרצון לשאול שאלות על מנת לשוב לה', לעומת לשאול שאלות על מנת לקנטר ולהפחית ערך, אך ורק בגלל שהאדם לא קלט בשכלו את העניין, לא הצליח להתעלות ולעלות מעלה, ובהעדר הצלחה לתפוס את רצון הבורא יתברך, הכי פשוט כביכול לבטל אותו. בא הפסוק ואומר  סוּר מִשְּׁאוֹל, הסור זה הייסורים, הם יזכירו לך שטעם השאול קיים גם בעולם הזה, כך ששוב, אין לאן לברוח, אלא להתמודד עם הכישלון ודווקא מתוך הכישלון להתעלות בבחינת: ירידה לשם עליה (ע"פ גליה).

3. ואפשר גם לפרש למעלה למשכיל = מעל השכל. 'כי אי אפשר שיעמוד בדרגה אחת...' הרי לא ייתכן מצב של התעלות תמידית; ישנן גם נפילות וירידות. האדם שחיי באורח חיים למעלה מהשכל, גם באותו רגע של נפילה הוא עולה מעל הידיעה השכלית, ובנקודה הזו דווקא הוא מתחבר לאמונה. היכן שמסתיים השכל - מתחילה האמונה, ואז ממילא "קל" יותר להתגבר ו לסור משאול מטה. אותה התעלות מעל השכל אל האמונה, כל עניינה "לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם". ברגע של קושי להתעלות בנסיבות החיים, הקב"ה אומר לו לאדם, אי אפשר שתמיד תהיה באותה דרגה, יהיו פעמים שגם תצטרך לרדת! ואין זה אומר חלילה שהאדם יגיע לפריקת עול מוחלטת בדרך ה', אלא זה שלב ביניים, בבחינת ירידה לשם עליה. כך הנפילה נסבלת, האדם לא מרפה ידיים, וחוזר שוב להיאבק על משמעות חייו. גם אם המצב לא נתפס בשכל, אין זה אומר שהאדם צריך להרפות ידיים; האמונה אמורה להקל על מצב שבא בהעדר ידיעה או הבנה שכלית בדרכי ה' או בהשגת הרצון האלוקי, שלא ייפול ברוחו וימשיך בהתמדתו בדבקות בה'.

"אורח חיים למעלה למשכיל - אין "אורח חיים" אלא תורה, כמה דאת אמר עץ חיים היא למחזיקים בה... [ למעלה למשכיל -  למי שהוא מסתכל במצות דאורייתא ; למען סור משאול מטה - אלו עובדי אלילים ]. אין "אורח" אלא יסורין, כמה דאת אמר ודרך חיים תוכחת מוסר. למעלה למשכיל למי שמסתכל למצותיה של תורה מה כתיב למעלה מן הענין, "לא תכלה פאת שדך ":" (רבי ברכיה בשם רבי ירמיה, ויקרא רבה כט ה). כלומר: "אורח חיים למי שמתבונן בסדר כתיבת המצוות. ולפני פרשת ראש השנה כתובה פרשת מתנות עניים, שבזכותה ינצל מן הדין" (יפ"ת).

4. "בדרך כלל בישיבות המוסר, רגילים להשתמש בפסוק ממשלי האומר: "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה "... אם לא מתקדמים למעלה אז יורדים למטה... אך בישיבתנו, אנו לומדים בצורה אחרת - צריך לעלות כדי להיות למעלה, לא כדי לא להיות למטה, אנחנו לא בורחים מחולשות, אנחנו רודפים אחרי הטוב, רודפים אחרי החיים. ואכן זה באמת האופי של הדור שלנו, דור התחיה הארץ ישראלי, הוא לא אוהב לברוח משום דבר, הוא לא אוהב לפתח פחדנות, יראה מן החטא באופן הנמוך של הדבר. הוא לא אוהב פחד מהעונש, זה דור שאוהב להיות אמיץ וגיבור. וזה המיוחד והחידוש בשיטתו של מרן הרב קוק זצ"ל ביחס למקובל בישיבות אחרות - שעצם ענינה של הישיבה זה לא רק לסור מהרע, אלא לשוב לטוב, להתקדם אל החיים. המגמה שלנו אל החיוב, אל הגודל, אל האור האלוקי. בדרך הזאת אנחנו הולכים, ובע"ה נעשה ונצליח!" (הרב זלמן ברוך מלמד).

הקבלות

הפסוק שלנו מדבר על הנזק שנגרם לאדם עצמו כאשר אינו שואף כל הזמן להתעלות. פסוק אחד מדבר על הנזק שנגרם לאחרים מאדם כזה: משלי יח9: "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ - אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית" (פירוט). כשאדם יודע ש"אל יבטיחך יצרך שבשאול בית מנוס", אין מקום לריפיון ידיים. אם נגשים לחיים מתוך ידיעה, שכדי להתעלות בחיים חייבים גם להיכשל מידי פעם, אין זה אומר שהכישלון הוא מצב של נפילה תמידית, אלא מבחן שעל האדם להתעלות ממנו ואז ממילא יקבל את שכרו, שבע יפול צדיק וכו'. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם - שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר - לתקן אותו דבר!" (גיטין מ"ג).  אין מקום ליפול ברוחך בגלל הנפילה, אלא להבין שזה מצב ביניים של ניסיון שיש להתגבר עליו, ודווקא ממנו להתעלות ולהוסיף קדושה לעבודת ה' וגם להשיג את עולמך בעולם האמת (ע"פ גליה).

רעיון דומה ב משלי כד30-31: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (פירוט).

ראו גם משלי כא16: "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל - בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ" (פירוט).