קוד: לעג לרש בתנ"ך
סוג: פירוש
מאת: אראל, יעל
אל: סגלות משלי
גם כשמקיימים מצוות, יש להיזהר שלא לפגוע ברגשות של אלו שאינם יכולים לקיים מצוות אלו. כך למדו חז"ל מהצלע הראשונה של הפסוק:
משלי יז5: "לֹעֵג לָרָשׁ - חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד - לֹא יִנָּקֶה
":
על-פי הפשט, הפסוק מדבר על רש מבחינה חומרית - אדם שאין לו כסף או שנמצא בצרה. הפסוק אוסר ללעוג לו, ולהדגיש בפניו את הצדדים המשפילים והנחותים במצבו, כי הדבר עלול לגרום לו לחרף את ה' שעשה אותו עני (פירוט).
אולם, חז"ל פירשו את הפסוק גם על רש מבחינה רוחנית - רש במצוות:
לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו... רבי חייא ורבי יונתן היו הולכים בבית הקברות. היה פתיל תכלת בבגדו של רבי יונתן. אמר לו רבי חייא: "הרם אותו, כדי שלא יאמרו המתים 'למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו'!"..." (תלמוד בבלי, ברכות יח., בתרגום לעברית).
אנחנו, החיים, יכולים ללבוש ציצית ותפילין ולהתעלות מבחינה רוחנית; המת אינו יכול לעשות זאת - לא רק פיסית אלא גם רוחנית, גם אם ילבש ציצית ותפילין לא יוכל להתעלות. קיום מצוות אלו בקרבתו של אדם מת מדגיש את הנחיתות שלו לעומתנו, ונחשב ללעג (ע"פ הרב שלמה לוי).
גם כשחז"ל תיקנו שהאדם צריך לברך על היתרון שיש לו על-פני אחרים, בכך שהוא זכה במצוות רבות יותר (בברכות "שלא עשני...
"), הם תיקנו לברך ברכות אלו בתחילת התפילה, מוקדם בבוקר, כאשר מי שעלול להיפגע מברכות אלו לא נמצא בבית הכנסת, כך שההודיה לה' לא תגרום רגשי נחיתות לאף בריה. חז"ל לא תיקנו לכתוב ברכות אלו בסידור (בתקופתם בכלל לא היה סידור-תפילה כתוב); וייתכן שאילו היו חיים בימינו בימינו הם אף היו מתנגדים לכתיבה של ברכות אלו בסידור, וקובעים שיש לומר אותן בעל-פה בלבד, כדי שלא לעבור על איסור
לעג לרש.
"ויש לדקדק... והלא אם (המת) היה צדיק, אדרבא, אז הוא עשיר, שמשלמים לו שכר פעולתו! ואם הוא רשע, במתים חפשי, כשאדם מת - חפשי מן המצוות! ונראה... שכוונתם ודאי על הרשע, שאף על פי שהוא חופשי מן המצוות אחרי מותו, מכל מקום נפשו מצטערת בבית הקברות על המצוות שלא שמר בחייו, ואיבד את שכרם בעולם הגמול, וגם השכינה מצטערת עליו, ולכן אין לצערו בשום פנים, כדי שלא לצער את השכינה
"
(רמ"ד וואלי על משלי יז5, פירוש אחרון).
איסור לעג לרש מתייחס למעשים שגורמים רגשי נחיתות לזולת, כאשר עושים אותם בנוכחותו של הזולת (ראו
בפירוש על הפסוק), כדברי חז"ל: "כשבא רב דימי [מארץ ישראל לבבל] אמר בשם רבי יוחנן משם רבי אליעזר בן יעקב: מת תופס ארבע אמות לקריאת-שמע [כלומר אסור לקרוא קריאת-שמע במרחק של פחות מ-4 אמות מהמת], כמו שכתוב
לועג לרש חרף עושהו
".
(תלמוד בבלי, סוטה מג: בתרגום לעברית).
מותר לאדם להכיר ביתרון שלו על הזולת, ואף להודות לה' על כך, אבל לא לעשות זאת בנוכחותו כדי שלא לגרום לו רגשי נחיתות.
עוד על המסקנות המעשיות מהפסוק, ראו: דיון על איסור "לעג לרש" וברכות "שלא עשני" / עצור כאן חושבים.
מדברי חז"ל ביחס למתים, אנחנו יכולים להסיק מסקנות גם ביחס לחיים:
הרב יוסף אלנקוה: "ההלכה נובעת מכך שיש לגלוג כביכול על המתים... שאינם יכולים לקיים מצוות, והדבר דומה לאדם רעב העומד בצקון נפשו וברעב גדול, ומישהו לידו אוכל ואוכל, ועיניו רואות וכלות ואינו יכול לאכול
"
ובתשובה אחרת: "אם תאכל בלעיסה גסה ובהטעמה והבלטה אוכל טעים שריחו נודף ממנו ליד מי שאין לו מה לאכול, הרי זה לועג לרש. וגם במצוות כתוב "והצנע לכת עם אלוקיך. וראה בשערי תשובה בשער השלישי באות קע"ה שכתב שאל תדמה כי העושר והחכמה הם כשרון של אדם ולכן אתה מוצלח והוא עני, אלא דע שמאת ה' יצא הדבר, ותאמין בו ותבטח בו יתברך.
"
באופן כללי, האדם צריך להשתדל שלא להבליט את היתרון שיש לו על-פני אנשים אחרים.
תלמוד בבלי, מנחות מא. (על-פי
פירוש הרב נתן בשו"ת מורשת): "אמר רב טובי בר קיסנא בשם שמואל: בגד חייב בציצית אפילו אם רק מונח בארון - בקופסא - ולא לובשים אותו. אבל בגד שעושים לתכריכין של מת פטור, שכתוב אשר תכסה בה - רק בגד העשוי ללבוש חייב. אבל למעשה כשקוברים אותו למת מטילים בו ציצית, כדי שלא יהיה ניראה כליעוג למת, שפטור מהמצוות (השולחן ערוך פסק שיש לשים והרמ'א כתב שלא נהגו בציצית כשרה אלא פוסלים חוט ועיין שם ביורה דעה ובבית יוסף) (ויש להקשות: והרי הוא מת? ואדרבה, אנו לא מוציאים ציצית בהלויה כדי שלא נלעג לרש, אז עליו שמים?? אלא נראה לי ליישב, שהגמרא שבת קנב כותבת שהמת עדיין חי במובן מה כל זמן שלא נקבר לכן זה אינו לועג לרש, ולכן לא מזלזלים בו לומר לו אתה כבר מת, אלא קוברים אותו בציצית כאילו הוא חי, ומה שאנו מכניסים הציציות - לא בגללו לפני שנקבר, אלא בגללו אחרי שנקבר, או בגלל שכניו בבית הקברות שכבר מתו, או משום שאנשים לא יודעים חילוק זה בהלכה, לכן תמיד יש להכניס הציציות שלא ללעוג לרש).
"
הרב יוסף אלנקוה: מותר ללכת עם פיאות בבית הקברות (למה?)
הרב שלמה לוי: האיסור "לעג לרש" הוא רק כאשר מתכוונים ללעוג (לא מתאים לגמרא!)
אראל: כתוב בתלמוד שמי שהולך עם ציצית ותפילין בבית הקברות עובר על איסור "לעג לרש". כמובן שלא מדובר כאן ב"לעג" כפשוטו, שכן מי שהולך עם ציצית ותפילין בבית-הקברות, בוודאי לא מתכוון לפגוע במתים; הוא מתכוון לקיים מצוה, ולמרות זאת זה אסור כי זה עלול לגרום קנאה. אם כך, רציתי להבין באופן יותר כללי - מה גדר האיסור "לעג לרש"? האם האיסור "לעג לרש" משמעו שאסור לאדם לגרום לאחרים לקנא בו? [למשל, אם אדם רוצה להגיד חידושי-תורה, וזה עלול לגרום לחבירו לקנא בו על כך שהוא חכם יותר ממנו - האם ראוי שיימנע מכך?] היה אפשר לומר שהאיסור הוא רק כאשר מתכוונים ללעוג, אך מדברי הגמרא נראה שהאיסור הוא גם כאשר לא מתכוונים ללעוג אלא לקיים מצוה, כלומר זה לא תלוי בכוונה אלא בעצם המעשה. ולכן ראוי לדעת מה המעשה האסור.
הרב יוסף אלנקוה: ... דברי שלמה המלך החכם בכל אדם מתאימים להרבה עניינים שבחיים:
הנה אדם שלועג לרש, מזלזל במי שאין לו משהו מסויים, או השמח לאידו של רש, שמח בחסרונו לא ינקה
וכדברי האבן עזרא "מי ששמח לאיד הרש לא ינקה, לא יהיה נקי כל אחד מהם, כי ה' בוחן הלבבות ויתן שכר למרע וללועג ולשמח לאיד". וזה רענון "בנפול אויביך אל תשמח".
ומהו חרף עושהו? מסביר הרלב"ג, העוני נגזר על האדם מאת ה', וכאשר אדם לועג לעני, הוא מחרף את ה' ברוך הוא שככה גזר ואמר, השם יצילנו..
וכשם שאסור לבוז וללגלג לאדם שאין לו כסף, כך אסור ללגלג על מי שאין לו מצוות, שהן יקרות מזהב וכסף, ולמי אין מצוות? כתוב שאדם בחייו שומר ומחוייב במצוות אבל "במתים חופשי", כיוון שמת אינו יכול לקיים מצוות. ובהלצה אמרתי שהמתים "מתים" לקיים מצוות אלא שאינם יכולים, כי היום בעולם הזה לעשות אותם ומחר בעולם הבא לקבל שכרם.
ועל כן אומרת הגמרא בברכות (יח) שמי שמהלך בבית הקברות "ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו". וכתבו התוספות לא רק אסור לקרוא בספר תורה אלא גם בע"פ אסור. כי המת היה מעוניין ללבוש ציצית ולהניח תפילין כי הרי הוא בעולם האמת, והוא יודע כמה שווה דקה של תפילה, חצי דקה של ציצית, אמן אחד, יהא שמיה רבא אחד, לכן הוא משתוקק מאוד לקיים מצוות. ועכשיו כשאדם קורא לידו הריהו לועג לו.
ואכן אסור לאדם לגרום לקנאה לא רק כדי שלא יקנאו בו, אלא בעיקר כדי שלא לצער, וגם בלימוד תורה אסור להתגאות. תאר לעצמך שאתה מתרברב בלימוד גמרא ליד מי שלא לומד עדיין כראוי, זו התפארות וגאווה שלילית. אבל אם תגיד לאדם, כדאי לך, בוא לשיעור, שעה, חצי שעה ותשכנע אותו הרי זה לטובתו ותועלתו ולשם שמיים ומותר.
ואמנם במתים יש דין מיוחד, שעצם קיום מצוה לידם - אם היא לא לזכרם כדרך שקוראין פרקי תהלים ודורשים לעילוי נשמתם - הריהו לועג להם.
וגם בחיים זה מצוי - אם תאכל בלעיסה גסה ובהטעמה והבלטה אוכל טעים שריחו נודף ממנו ליד מי שאין לו מה לאכול, הרי זה לועג לרש.
וגם במצוות כתוב "והצנע לכת עם אלוקיך".
וראה בשערי תשובה בשער השלישי באות קע"ה שכתב שאל תדמה כי העושר והחכמה הם כשרון של אדם ולכן אתה מוצלח והוא עני, אלא דע שמאת ה' יצא הדבר, ותאמין בו ותבטח בו יתברך."