החובה להזדהות עם הזולת

קוד: ביאור:משלי יז5 בתנ"ך

סוג: תוכן1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

משלי יז5: "לֹעֵג לָרָשׁ - חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד - לֹא יִנָּקֶה"

האומר דברי לעג וזלזול על אדם רש (עני)  - מעבר לכך שהוא פוגע ברש, הוא גם מחרף ומבזה את ה', שעשה אותו רש;   כך גם השמח כשבא איד (אסון) על הזולת; ולכן כל אחד מהם לא יהיה נקי (פטור) מעונש.

/ העושה מעשה שגורם לאדם להרגיש  נלעג, רש ונחות, גורם לו לחרף את ה', שעשה אותו כך, והקללה נזקפת לחובתו של הלועג;   וכן השמח כשבא איד (אסון) על הזולת, השמחה מעידה שאינו נקי ממידות רעות של כעס ונקמנות, ולכן הצרה נזקפת גם לחובתו של השמח.

עצות

לועג לרש חרף עושהו -

1. כשמדברים עם אדם שנמצא בצרה, אסור ללעוג לו, כי הלעג מפנה את תשומת ליבו לצד השלילי והמשפיל שבמצבו. כך, במקום שיהיה שמח בחלקו ויודה לה' על מה שנתן לו, הוא מתמלא בכעס כלפי ה', שהביא עליו את הצרה. דברי החרוף (הביזוי) שהוא ישמיע כנגד ה' ייזקפו לחובתו של אותו אדם שלעג לו. 

מהות האיסור היא, לגרום לאדם להרגיש רגשי נחיתות - להדגיש בפני האדם את הצדדים הנחותים, המשפילים והמבזים שבמצבו. פירוש זה מסתמך על דברי חז"ל, שאסרו לעשות כל מעשה שמדגיש בפני הזולת את נחיתותו, גם כאשר אין כל כוונה לפגוע בכבודו, וגם כאשר מדובר באדם מת, למשל:

• "אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עשהו, ואם הלוהו מה שכרו? אמר רב אסי עליו הכתוב אומר (משלי יט) מלוה ה' חונן דל (משלי יד) ומכבדו חונן אביון" (תלמוד בבלי, ברכות יח.).
• "אמר ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה: לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם, ואם עשה כן -  עליו הכתוב אומר לועג לרש חרף עושהו. רבי חייא הגדול ורבי יונתן היו מהלכין לפני מיטתו של ר"ש בן יוסי בן לקוניא, והיה ר' יונתן מפסע על קיברו. אמר לו רבי חייא הגדול: "עכשיו הם אומרים: 'מחר הם באין אצלנו ועכשיו מציקים לנו!'"..." (תלמוד ירושלמי, ברכות ב ג בתרגום לעברית)

לא רק אדם חי, שיש לו רגשות, יכול להיחשב רש, אלא גם אדם מת, שלכאורה אינו מרגיש ואינו יודע מה קורה סביבו, גם הוא נחשב רש ביחס אלינו החיים. חז"ל מלמדים אותנו להיזהר בכבודם של המתים, ולא לעשות מעשים שמדגישים את הנחיתות שלהם ביחס אלינו, כגון: לעבור על פניו של מת בלי ללוות אותו, או לדרוך על קברו. אם אדם יפתח מודעות כזאת גדולה לגבי פגיעה ברגשותיהם של מתים, קל וחומר שהוא ייזהר שלא לפגוע באנשים חיים.

חז"ל הרחיבו את האיסור עוד יותר: לא רק שאסור ללעוג לרש באופן ישיר, ולא רק שאסור ללעוג לרש במעשה עקיף המדגיש את חולשתו; אסור אפילו ללעוג לרש תוך כדי קיום מצוה! ראו: לעג לרש במצוות.

2. עד כאן פירשנו שהחרפה לה' נובעת מכך שהעני שלועגים לו כועס ומתמרמר על ה', ומכאן שהאיסור ללעוג לרש חל רק בפניו ובנוכחותו של הרש (ראו בבלי סוטה מג:); אולם יש שפירשו שהחרפה לה' נובעת מעצם העובדה שהאדם מזלזל בעני, גם אם העני אינו יודע על כך כלל! מדוע?

• א. לעג הוא דבר צחוק המבטא זלזול והפחתה בערך הזולת; הלועג מפחית בחשיבותו של העני, כאילו שאין טעם בקיומו ובבריאתו, ולמעשה טוען שה' ברא יצור ללא תועלת (מלבי"ם), כדברי השיר "יש כמוני מליונים אנשים בני תמותה בלי כסף, לא שווים פרוטה" (אתי אנקרי).
• ב. הלועג כביכול טוען שה' נכשל בבריאת העולם - הוא ברא אדם ולא ברא עבורו את אמצעי הפרנסה המתאימים (רלב"ג, מלבי"ם על משלי יד לא).
• ג. הלעג מטיל על העני את כל האחריות למצבו, ולמעשה טוען שהעושר והעוני אינם ביד ה' אלא תלויים אך ורק במעשי בני אדם (ר' יונה גירונדי, מצודות), וזה לא לגמרי נכון - ראו: מי אחראי לבעיית העוני.
• ד. "כי אדרבא, העשיר, כשרואה את העני, היה צריך לפשפש במעשיו ולומר בליבו: מהו רבותי שלי, הקב"ה עשאני עשיר ולזה עשאו עני, ויש לי כך וכך עוונות... וילמד מזה לעשות תשובה, ולא ללעוג עליו, ויהפוך הלעג על עצמו, שאפשר נעשה עשיר בעולם הזה כדי שיהיה עני בעולם הבא..." (רמ"ד וואלי).

רעיון דומה נזכר בתלמוד לגבי עוני מסוג אחר: "מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון מבית רבו, והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הנהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה רבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי, ולא החזיר לו שלום. אמר לו (רבי אלעזר): כמה מכוער אתה, שמא כל בני עירך מכוערים כמוך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.

כיוון שידע רבי אלעזר בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: סלח לי! אמר לו: איני סולח לך עד שתלך לאומן שעשאני ותאמר לו: כמה מכוער כלי זה שעשית.

היה מטייל אחריו, עד שהגיע לעירו (של המכוער) יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, שלום עליך מורי מורי! אמר להם (המכוער): למי אתם קוראים: רבי רבי?! אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: כך וכך עשה לי. אמר לו: אף על פי כן סלח לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני סולח לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן." (בבלי תענית כ.). גם הלועג לאדם מכוער, או בעל מום, מחרף את ה' שעשה אותו כך (הרב מוצפי).

שמח לאיד לא ינקה -

1. כשחושבים על אדם שנמצא בצרה, אסור לשמוח על צרתו, כי השמחה מבטאת השלמה עם הרע וחוסר רצון לפעול לשיפור ותיקון; השמח לאיד לא יינקה = אינו נקי מרגשות שליליים של קנאה וכעס, ולכן לא יהיה נקי ופטור מעונש.

"הוזהרנו בזה, שאין לנו לשמוח וללעוג מאדם שבא עליו איזה צרה ויגון, כי לא יינקה גם הוא... ומאד מאד צריכים ליזהר אותם בני אדם השמחים לצרת חבריהם, וממלאים שחוק פיהם על איד חבריהם, כי בוודאי לא ינקו מדינו של מעלה" (מכתבי החפץ חיים, אגרות ומאמרים לה). 

שמחה לאיד, גם כאשר היא לכאורה מוצדקת (כגון כשהאסון בא על אנשים שפגעו בנו), גורמת לחורבן. כך הסבירו חז"ל את חורבן ביתר - עיר יהודית שהחזיקה מעמד כמה שנים לאחר חורבן ירושלים על-ידי הרומאים. אנשי ביתר שמחו על חורבן ירושלים, כי העולים לרגל היו עוברים דרך ביתר ומלכלכים להם את הגנים הציבוריים... עד שחרבו גם הם (ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה).