קוד: שמחה לאיד - סיכום הדעות בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: מחברים שונים (הגהה: עופר לביא)
אל:
בכל פעם שאחד מאויבינו מת, מתפרסמים מאמרים רבים שדנים בשאלה 'האם ראוי לשמוח?'.
היפה בשאלה זו הוא, שהיא רלבנטית לכל אדם, גם לאדם החלש והמוגבל ביותר, שאין לו כל אפשרות להשפיע על המציאות האובייקטיבית; גם אדם כזה הוא עדיין השליט העליון בעולמו הפנימי, עולם המחשבות והרגשות; זו, אולי, הסיבה שהשאלה אם לשמוח או לא זוכה לתשומת לב מרובה כל כך.
גם בתנ"ך יש פסוקים רבים העוסקים בנושא זה. מעיון בכל הפסוקים, נראה שיש להבחין בין שלושה סוגים של שמחות - שלילית, מותרת, וחיובית:
א. השמחה השלילית היא על עצם מפלתו של האויב, על כך שהוא נופל ונכשל, סובל ומושפל, בלי קשר לתוצאות ולהשלכות של הדברים במציאות; שמחה כזו מפתחת באדם מידות רעות של כעס, שנאה ונקמנות, ועליה נאמר
בנפול אויבך אל תשמח... פן יראה ה' ורע בעיניו. הדברים נכונים גם לאויב שנראה בעינינו כרשע, כמו שנאמר
החפץ אחפץ מות רשע... כי אם בשובו מדרכיו וחיה; קל וחומר לגבי אדם שאיננו רשע ומשום-מה יש לנו סכסוך אישי איתו.
ב. השמחה המותרת היא על כך
שהעולם נעשה טוב יותר, רגוע יותר ובטוח יותר כתוצאה מאבדנם של הרשעים; שמחה על התוצאה החיובית של אבדן הרשעים, ולא על האבדן עצמו. על כל שיפור במצבו של העולם יש לשמוח ולברך את ה', ועל כך נאמר
באבוד רשעים רינה.
ג. והשמחה החיובית היא שמחה על עשיית הצדק - בין אם הצדק נעשה בידי ה' בניסים גלויים, ובין אם הוא נעשה בידי אדם; זוהי שמחתם של הצדיקים, שאצלם העיקר הוא ההתגלות של ה' בעולם, במיוחד כאשר הוא מתגלה כשופט צדק.
כותב מאמר זה אינו מוסמך לפסוק הלכה, וכל המסתמך על מסקנות אלה עושה זאת על אחריותו בלבד!
א. אין לשמוח כאשר אויב שלנו (רשע או לא רשע) מת או נפגע כדרך הטבע, שהרי במקרה זה לא חל שום שיפור מהותי בעולם - רשע אחד הלך ורשע אחר יבוא במקומו, וגם משפט צדק לא נעשה בעולם. שמחה על אבדנו של אויב נובעת לא מחכמה ולא מצדיקות אלא רק מרגשות ומידות רעות. יש להצטער שהאויב לא זכה לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו לפני מותו, ולהצטער שלא זכינו להעמידו לדין צדק.
(אמנם, כאשר מדובר באדם רשע שאינו אויב שלנו אלא קרוב משפחה שלנו, במקרה זה אין כל חשש שהשמחה נובעת ממידות רעות, ולכן מותר לשמוח, כפי שכתוב במסכת שמחות ב י: "כל הפורש מדרכי ציבור, אין מתעסקין עמו בכל דבר, אחיהן וקרוביהן לובשין לבנים ומתעטפין לבנים ואוכלין ושותין ושמחים שנאבד שונאו של מקום, שנאמר "הלא משנאיך ה' אשנא..."
". וכן כתב הרמב"ם
בהלכות אבל א ח).
בנוסף לכך, אין לשמוח תוך כדי תהליך הנפילה עצמו, כי יש בכך מידה מוגזמת של אכזריות ושמחה לאיד, מנוגדת למידת הרחמים (שיש להשתמש בה כלפי כל אדם), ועל כך נאמר " שמח לאיד לא ינקה". כאשר אויב שלנו (רשע או לא רשע) נופל ונכשל אך עדיין לא מת - ראוי לקוות שיחיה, כדי שיוכל לתקן את דרכיו (שהרי ה' אינו רוצה במיתתם של רשעים אלא בתשובתם) או לעמוד לדין.
ב. מותר לשמוח וראוי לברך את ה' לאחר שרשעים רבים אבדו מן העולם, ומשטר הרשע התחלף במשטר של צדק, שהרי במקרה זה חל שיפור משמעותי ומוחשי בעולם. ישנן כמה דוגמאות הסטוריות לשמחה מסוג זה.
ג. ראוי לשמוח לאחר שנעשה משפט צדק ברשעים (ישמח צדיק כי חזה נקם), או לאחר שרשעים אבדו באופן שרוב האנשים רואים בו נס גלוי, או כשהרשעים נכשלו בביצוע פשעיהם (בפשע איש רע מוקש); השמחה היא על ההתגלות של ה' באדם או בטבע, ולא על הסבל של הזולת.
הנה כמה רעיונות שהוצעו על-מנת ליישב את הסתירה; בכל הסבר יש צד של אמת אך אף הסבר אינו שלם:
1. "מותר לשמוח במפלתם של גויים, אסור לשמוח במפלתם של בני ישראל" [ מגילה, טז, א, פרקי דר' אליעזר, מט; ניסן יואלי; הרב רצון ערוסי בשו"ת מורשת; הרב יובל שרלו בשו"ת מורשת ];
לא תשנא את אחיך בלבבך"; מצד שני, יש נטיה אנושית טבעית, להתייחס לכל אויב אישי כאל רשע, שהרי "אם הוא שונא אותנו - זה מוכיח שהוא רשע" (והנצי"ב כתב, שזה היה חטאם של אנשי בית שני, שהיו חכמים ועסקו בתורה, אלא שכל אדם שלא הסכים איתם, אמרו עליו שהוא רשע, והתירו לעצמם לשנוא אותו). ולכן מבחינה מעשית קשה לקיים דעה זו.
7. "לא צריך לשמוח כשהרשע נופל באופן זמני כי הוא עלול לקום והשמחה תתברר כמוקדמת מדי, אלא רק לאחר שהוא אובד לגמרי" [ הרב מרדכי נויגרשל בשו"ת מורשת בשם מלבי"ם]
8. "צריך לשמוח כשנעשה משפט-צדק ברשע, אך לא צריך לשמוח כשהרשע מת מוות טבעי" [מהר"ל, הובאו דבריו במאמר של הרב משה צוריאל ]