שמחת נצחון בתנ"ך ובהסטוריה

קוד: שמחת נצחון בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

בכמה מקומות בתנ"ך ובתלמוד מסופר על אנשים ששמחו ושרו כשניצחו את אויביהם או כשאויביהם אבדו, למשל:
שני דברים משותפים לכל המקרים א-ח:

1. על הטוב ולא על הרע

השמחה והשירים התחילו רק לאחר שהמלחמה נגמרה, והתוצאות החיוביות של אבדן הרשעים כבר היו גלויות ומוחשיות:

שמחה כזאת היא שמחה על הטוב ולא על הרע - האדם שמח על כך שמצבו האובייקטיבי השתפר, ולא על כך שהאויב שלו סובל; זו השמחה המתוארת בפסוק:

2. על הצדק ולא על המקרה

השמחה והשירים היו על כך שנעשה דין ברשעים - מידי ה' או מידי אדם:
שמחה כזאת היא אף נעלה יותר מהשמחה הקודמת - זוהי שמחה על ההתגלות של כבוד ה' בעולם כשופט צדק, ולא על עניינים חומריים מכל סוג שהוא. זוהי שמחת הצדיקים, המתוארת בפסוקים:

מקורות ופירושים נוספים

הרעיון של סעיף ב נמצא כבר בדברי מהר"ל, על ההבדל בין "באבוד רשעים רינה" לבין "בנפול אויבך אל תשמח": "והא דכתיב באבוד רשעים רינה - היינו היכי שבא האבוד בשביל הרשעות, שהיו דנין אותו בית-דין למיתה בשביל רשעותו, כדי לסלק הרשעות מן העולם, אבל אם לא היה משום הרשעות רק נפילה אחרת הגיע לרשע - אסור לשמוח" (דרך חיים ד כ).
  • אמנם הרב משה צוריאל הקשה על דבריו וכתב: "יש קושיא חזקה נגד דבריו. הרי בסנהדרין אמרו זאת על אחאב, והוא מת במלחמת ישראל נגד אויביו, ולא מחמת בית דין?! "; אך כפי שהסברנו למעלה אין זו קושיה, כי מותו של אחאב נחזה מראש ע"י הנביא מיכיהו בן ימלה, שלמעשה גזר עליו גזר דין מוות בפומבי.
בנוסף למקרים שתיארנו במאמר זה, ישנו מקרה שבו היתה מחלוקת אם להתאבל או לא: ב שמואל ב יט, לאחר מותו של אבשלום שמרד בדוד, דוד התאבל על בנו, ויואב שר הצבא כעס עליו והוכיח אותו על כך, ואף כפה עליו להפסיק להתאבל. בכל מקרה, שמחה ממש לא היתה שם.

תגובות