והשיב מעליו אפו

מדוע אסור לחקות את ה' במידת הכעס?

הפסוקים מדברים על אדם שהוא אויב שלנו, שה' כועס עליו וגורם לו ליפול ולהיכשל.

אם ה' בעצמו כועס על האויב, ומשתמש כלפיו במידת האכזריות, שנאמר "והשיב מעליו אפו" - מדוע שלא נלך בדרכי ה' ונשתמש באותן מידות, והרי יש מצוה "והלכת בדרכיו"?!  

1. כשה' כועס על האויב, מידת הדין שולטת בעולם. לא רק האויב עומד למשפט אלא העולם כולו, ובכלל זה גם אנחנו. כשאנחנו עומדים למשפט, עלינו להתנהג בצורה רצינית ומכובדת, ולא בשמחה והוללות.

2. הכעס של ה' על האויב הוא במעשה בלבד (ע"פ מלבי"ם, המילה אף אינה מציינת כעס פנימי אלא מעשים חיצוניים), והשנאה שלנו היא עמוקה יותר ונוגעת לרגש ולמחשבה.

3. ה' מכשיל את איבינו מתוך כוונה טובה, לייסר אותו כדי שיחזור למוטב; הוא עצמו אינו שמח על כך שהוא "נאלץ" לייסר אותו (ראו ה' לא שמח כשהוא מייסר את הרשעים). וכשאנחנו שמחים על כך, כוונתנו היא רעה, שימשיך לחטוא ויהיה לו רע - בדיוק הפוך מכוונתו של ה'. ולכן, יש אומרים ש: "מותר לשמוח בנפילת הרשע לשם שמיים... אך הזהיר על שונאו - שלא יעורר ליבו לשמוח בנפילתו מצד איבתו." (רבי יונה גירונדי), כלומר העיקר הוא כוונת הלב.

הפסוק שלנו נזכר בפרקי אבות בתור ה"מוטו" העיקרי של התנא שמואל הקטן (אבות ד יט). וזו הסיבה, שדווקא שמואל הקטן הוא שתיקן את "ברכת המינים", התפילה נגד הרשעים: "כל הברכות של התפילה, שהן מליאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות.... אבל ברכה זו (ברכת המינים), שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תימצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש לה', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל.... על כן עמד שמואל הקטן ותיקנה. ורק הוא, אשר הסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, הוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תימצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי." (הרב קוק, עולת ראי"ה).

4. ה' יודע לכעוס בדיוק במידה הנכונה, אבל לבני אדם יש נטיה לחרוג מן המידה, ולכן במידת הכעס אסור לנו לחקות את ה'.

5. השמחה ברע מקרבת אותנו לרע ומשחיתה את נפשנו: "על-ידי שיראה אכזריותך ומידת הנקמה שבך, ידמה מעשהו מול מעשיך, ומעשיך ירע בעיניו, עד שיהיה צדיק נגדך, וישוב אפו מעליו עליך." (מלבי"ם; ראו גם פירוש הרמב"ם על משנה אבות ד יט, ובהקדמה למסכת אבות פרק רביעי). ראו גם: רחמים מדרכי ה'.

6. שמחה בנפילת האויב מראה על גישה לא נכונה לחיים - כאילו כל הכוח להרע נמצא בידי האויב, וברגע שהאויב נופל - אנחנו בטוחים; גישה זו היא רעה בעיני ה'. על-פי התורה, האויב הוא רק שבט מוסר ביד ה'. השמח בנפילת האויב דומה לכלב שמקבל מכות ממקל, וכשהמקל נשבר, הוא שמח, ולא מבין שאם המקל נשבר יביא אדוניו מקל אחר כדי לייסר אותו, עד שיחזור למוטב.

7. "על פי מידת הדין, אין קיום לבני אדם בעולם הזה, שהרי כל אדם הוא מלא חטאים, וראוי לענישה מצד הקב"ה. לכן אין לשום אדם רשות לשמוח בנפילת אדם אחר, משום שהעובדה שהוא בעצמו לא נפל, איננה נובעת ממנו. הסיבה היחידה שהוא לא נפל, היא אך ורק מידת החסד של ה' ית'. השמחה איפוא מביעה תמיכה של האדם במידת הדין של הקב"ה כביכול. לכן ה' מסיר את אפו מהחוטא (ולפי הגירסא השניה אפילו מוחל לו על כל עוונתיו) ומשיב אותו על השמח, כדי ללמד את השמח מוסר. הלקח הזה אמור להבהיר לאדם, שלא להתערב בשיקולים א-להיים. כי רק הקב"ה מסוגל לדון בצדק מוחלט". (יוסי גליס, המצטט את רבנו יונה ואת ה"חפץ חיים").

באיזה אויב מדובר?

"בנפול אויבך אל תשמח" - האם מדובר על כל אויב, או שיש אויבים שמותר לשמוח בנפילתם?

1. לענ"ד הפסוק מדבר על כל אויב, גם צדיק וגם רשע. רמז לכך ניתן למצוא מהקבלה בין פסוק 17 לפסוק הקודם, פסוק 16: "כי שבע יפול צדיק וקם, ורשעים יכשלו ברעה". הצדיק נופל, והרשע נכשל. גם בפסוק שלנו נאמר "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך" - אל תשמח כשנופל אויב שהוא צדיק, ואל יגל לבך כשנכשל אויב שהוא רשע.

2. אך יש שפירשו, שהפסוק מתייחס דווקא לאויב רשע: "ולא ייתכן לפרש "בנפול אויבך אל תשמח" על נפילת הצדיק אויבו, כי מן הטעם שנתן לדבר, שיחדל לשמוח בכשלו למען לא ישיב ה' אפו מעליו, יש להבין מזה, כי על כשלון הרשע ידבר, שמותר לשנאותו..." (רבי יונה גירונדי),  "אף שתראה שהרשע נשאר ברעתו, אל תשמח בנפלו. והיינו: בתחילת נפילתו - תיכף אל תשמח... ואחר-כך, ובכשלו, שנשאר ברעתו... שהרשע נשאר ברעתו בתמידות, וגם שהוא שכוח מלדבר על אודותיו... כשתיזכר בו - אל תגל בלבך" (הגאון מווילנה). הפסוק אינו מתייחס לאויב צדיק כי מובן מאליו שאסור לשמוח בנפילתו.

• אולם, ייתכן שהפסוק מתייחס גם לאויב שהוא בדרך-כלל צדיק, וה' מייסרו באופן זמני, כמו דוד המלך וכמו האמורא רבא שנזכרו למעלה.

3. ויש שפירשו להיפך, שהכוונה דווקא לאויב צדיק, והביאו ראיה מהפסוקים הקודמים (פסוקים 15-16, המהווים,  יחד עם הפסוקים שלנו, פרשיה אחת במסורה - ראו למשל בתנ"ך קורן או בתנ"ך ברויאר), הפונים אל רשע האורב לצדיק: "אל תארוב, רשע, לנוה צדיק...". לדבריהם, הפסוק שלנו הוא המשך הפניה אל הרשע, והוא אומר לרשע, שלא רק שלא יארוב לצדיק, אלא גם לא ישמח במפלתו (גדעון ארליך).

• אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב בפסוקנו "בנפול צדיק אל תשמח", כמו שכתוב בפסוק 15 "אל תארוב רשע לנוה צדיק" (פירוט).
• בספר משלי לא תמיד יש קשר בין פסוקים סמוכים, גם אם הם נמצאים באותה פרשיה במסורה. לדוגמה, ראו פסוקים כג-כו, המדברים על תוכחה, לעומת פסוק כז, המדבר על סדר בניית הבית, ולפי הפשט אין כל קשר ביניהם, למרות שהם באותה פרשיה. כך גם פסוקים י-יב לעומת פסוקים יג-יד, ויש עוד מאות דוגמאות כאלו בספר משלי.

4. יש טוענים, על-פי אגדה בתלמוד בבלי, שהפסוק מתייחס רק לאויב שהוא מעם ישראל: "אמר המן למרדכי: עלה ורכב! אמר לו מרדכי: אני לא יכול, כי חלש כוחי מימי התענית. התכופף המן, ועלה מרדכי על גבו. לאחר שעלה, בעט בהמן. אמר לו המן: לא כך כתוב אצלכם (משלי כד) בנפל אויבך אל תשמח?! אמר לו מרדכי: דברים אלה בישראל, אבל לגביכם כתוב (דברים לג) ואתה על במותימו תדרוך". (תלמוד בבלי, מגילה טז., בתרגום לעברית).

• אולם, בפסוקנו וגם בפסוקים שלפניו ואחריו אין כל רמז להבחנה בין יהודים לגויים, הפסוק הוא כללי.
• קיימת גירסה אחרת של אגדה זו (מדרש רבה על אסתר ו יא), שהיא זהה כמעט לגמרי לאגדה שבתלמוד הבבלי, פרט לכך שבגירסה זו לא הובא הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח"; מכאן, שאמוראי ארץ ישראל (שהם הדוברים העיקריים במדרש רבה) סברו שפירוש זה אינו להלכה ואין ללמוד ממנו, ואכן כל פרשני הפשט על פסוקנו לא התייחסו לאגדה זו ולא הבחינו בין אויב יהודי לאויב גוי.
• לדיון נוסף על אגדה זו, ראו מרדכי בועט בהמן.

בנפול, בכשלו

1. פירשנו שהפסוק מתייחס רק לשמחה בזמן הנפילה והכישלון. פירוש זה מתאים לאגדת חז"ל (תלמוד בבלי, מגילה י:), שלפיה המלאכים רצו לומר שירה בזמן שהמצרים טבעו בים, אך ה' לא הרשה להם ואמר: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!", כלומר, אין זה ראוי לומר שירה תוך כדי הטביעה והסבל של המצרים; רק אחרי שהים שקט מזעפו, והמצרים נחו על משכבם לנצח, אמרו בני ישראל את שירת הים (שמות טו).

2. אך יש שהסיקו מכאן, שגם לאחר שנים רבות, הנפילה והכישלון של האויב עדיין אמורים להשאיר טעם מר בפינו, ולכן השמחה אינה שלמה: "את מוצא שלש שמחות כתובות בחג [סוכות], ואילו: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים ט"ז יד), וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים ט"ז טו), וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים. (ויקרא כ"ג מ). אבל בפסח אין את מוצא שכתובה בו אפילו שמחה אחת, ולמה?... בשביל שמתו בו המצריים. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה? כדאמר שמואל בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" (פסיקתא דרב כהנא על דברים טז יד), "כל הימים של חול המועד ושני ימים אחרונים של י"ט קורין ההלל ואין גומרין אותו.... ושבלי הלקט (סי' קעד סט:) כתב בשם מדרש הרנינו פרשת סוכה שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים וכתיב בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" (בית יוסף, אורח חיים תצ ד; וכן משנה ברורה שם), "ובחול המועד וימים אחרונים של פסח אין גומרין את ההלל, מפני שבשביעי של פסח נטבעו המצריים. ואמר הקדוש ברוך הוא: "מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני?"... וזהו טעם על פי דרש. ועיקר הטעם: לפי שאין הימים חלוקין בקרבנותיהן, מה שאין כן בחג הסוכות. וזה הטעם איתא בגמרא." (ערוך השולחן אורח חיים תצ ב), "לפי שעל השחתה אין מברכים ואפילו אהשחתה דאומות העולם, מדקחזינן דאמר הקב"ה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" (כף החיים סימן תרפ"ה סימן קטן כ"ט). וראו גם: הרב יעקב יחיאל ווינברג, מאמר על גאולת ישראל וגאולת העולם.

• אמנם, יש שפירשו, מתוך השוואה בין מקורות שונים, ש"מעשה ידיי" שנזכרו במדרשי חז"ל הם בני ישראל, שכמעט טבעו בים, ולא המצרים; ראו במאמר שביעי של פסח / הרב יהושע רוזנברג, ובמאמר מעשה ידי טובעים בים / גדעון ארליך; לפי זה, המדרש "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה" אינו קשור כלל לפסוקנו.