קוד: ביאור:משלי כב6 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
משלי כב6: "חֲנֹךְ לַנַּעַר
עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה
"
כשהנער נמצא על פי (פתח, התחלה של-) דרכו בחיים, בתחילת גיל ההתבגרות, ראוי לעשות לו טקס חניכה (כגון "בר מצוה"); הטקס ייחרת בזיכרונו, ו גם כאשר יזקין וזכרונו ייחלש, הוא יזכור היטב ולא יסור מהדרך שקיבל על עצמו באותו מעמד.
בימינו, כשבן או בת מתבגרים ומגיעים לגיל שבו הם מתחייבים בקיום מצוות (13 או 12), נהוג לעשות להם טקס חגיגי - בר-מצוה או בת-מצוה. לטקס זה יש חשיבות רבה - הוא עוזר לנער/ה להפנים את העובדה שמעמדם השתנה, הם כבר לא ילדים אלא מבוגרים בעלי זכויות וחובות. רמז לטקס זה נמצא בספר משלי:
חנך = בלשון המקרא (שלא כבלשון ימינו), השורש חנך מציין טקס של כניסה לתפקיד.
פי = פה = פתח; על פי דרכו = על פתח דרכו, בתחילת דרכו.
חנוך לנער על פי דרכו = עשה לנער טקס של "חניכה" בתחילת דרכו כאדם מבוגר החייב במצוות; כך הוא יקלוט ויפנים את מעמדו החדש, ואז -
גם כי יזקין לא יסור ממנה = גם כשיזדקן לא יסור מהדרך שהתחיל ללכת בה בנעוריו.
הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו ". יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחד. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגונויות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגונויות דרכי חייהם... המושיב את יעקב ועשיו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים... מובטח לו שאת אחד מהם הוא מקלקל... אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשיו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשיו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת"". (רש"ר הירש על בראשית כה27, וכך פירשו גם א' ש' הרטום וש' ל' גורדון על פסוקנו. ראו גם: יאיר פיקסלר על החינוך הביתי במשנתו של הרב הירש, רחל כהן ישורון על בית הספר הדמוקרטי היהודי בירושלים).
התחל והרגל את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה' לפי דרך חכמתו, אם מעט ואם הרבה..." (מצודת דוד), "הכנס את הנער לתפקידו (מצוות) על פי תכונותיו ויכולתו". דוגמה ליישום של עצה זו בהלכה נמצאת בדברי הרמב"ם, שאם נער מבין ויודע למי הוא מברך, הוא משתתף בזימון לברכת המזון גם לפני שהוא בן 13 (דוד אקסלרוד).
על פי הדרך אשר מנהגו וטבעו ללכת בה, ותחשוב שכבר יקבל מוסר כאשר יגדל" (רלב"ג), אז לא יסור מדרכו הרעה עד זקנה. דרכו של נער, בדרך כלל, אינה טובה, משלי כב15: "
אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר, שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ", משלי כט15: "
שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה, וְנַעַר מְשֻׁלָּח מֵבִישׁ אִמּוֹ", והחכם ממליץ שלא לחנך את הנער על-פי דרכו זו אלא להיפך, להטיל עליו משמעת ("שבט מוסר", "שבט ותוכחת") כדי להרחיקו מדרכו הרעה (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 255).
לפי מה שתלמד לנער ותחנכהו בדברים, אם לטוב אם לרע - גם כי יזקין לא יסור ממנה" (רש"י על הפסוק). לפי זה, יש לפרש ש" פי דרכו " הוא תחילת דרכו בחיים.
פירוש דומה נמצא בתלמוד: "בעוד ידך תקיפה על בנך - קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך - השיאו אשה...
חנוך לנער על פי דרכו:... 'דרכו', דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו, חנוך לו בנערותו
"
(בבלי קידושין ל א, רש"י). לפי חז"ל, האב צריך להשתדל להשיא את בנו כאשר הוא עדיין
נער, בתחילת
דרכו בחיים - בין גיל 16 ל-22 (ויש אומרים בין גיל 18 ל-24). חכמי התלמוד קישרו את הפסוק לחתונה, ולענ"ד אפשר לקשר אותו לטקס מוקדם יותר - בר/בת מצוה - ראו "עצות".
גם הרב שניאור זלמן מלאדי פירש, כנראה,
פי דרכו = תחילת דרכו. לדבריו,
לכל צדיק יש רגעים שבהם הוא נופל מדרגתו, אך גם ברגעים אלה הוא נשאר צדיק,
וזאת בזכות אהבת ה' שלמד והתחנך אליה בילדותו: "עיקרה מאהבה
שנתחנך והורגל בה
מנעוריו, בטרם שהגיע למדרגת צדיק
"
(תניא, שער הייחוד והאמונה, חינוך קטן). הערכים שהאדם מקבל בתחילת חייו,
על פי דרכו, הם הבסיס הרוחני שלו. מבסיס זה הוא יכול להתקדם לדרגות רוחניות גבוהות יותר, אך גם כשהוא נופל הוא חוזר אל אותו בסיס -
גם כי יזקין לא יסור ממנה.
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים": "
והסוד הוא, כי חנוך בן ירד נבחר ממנו יתברך להיות בבחינת נער, המשרת אל השכינה, על-פי דרכו הטובה שהיה מתהלך תמיד את האלקים, ולקח אותו אלקים להיות נער משרתו" (רמ"ד וואלי, פירוש אחרון).