דרכי ענישה בספר משלי

קוד: דרכי ענישה בספר משלי בתנ"ך

סוג: כלל_ספר

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

ענישה היא חלק בלתי נפרד מתהליך החינוך, אך יש להתאים את אופי הענישה לאופיו של התלמיד. ספר משלי מתאר טיפוסים שונים של תלמידים, ואת אופי הענישה המתאים לכל אחד:

א. ברמה הגבוהה ביותר נמצא המבין (= היודע לחשוב ולהסיק מסקנות). ספר משלי ממליץ לחנך נערים כאלה בזהירות, לא להעניש אותם בעונשים קשים, ואפילו לא לגעור בהם (משלי יז10): "תֵּחַת גְּעָרָה במֵבִין, מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה": גערה שגוערים במבין עלולה לשבור את נפשו יותר ממאה מכות שמכים כסיל, כי המבין מסיק מסקנות מהגערה ולפעמים נפגע הרבה מעבר למה שהתכוון מי שגער בו (פירוט). אם צריך למתוח ביקורת על נערים נבונים, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא ברמזים ובשאלות, כך שהם בעצמם יגיעו למסקנות הנכונות.  וכן אומר המשל העממי: "לחכימא - ברמיזא, לשטיא - בכורמיזא" (מדרש משלי כב טו): לחכם - ברמז, לשוטה - באגרוף...

ב. ברמה מתחתיו נמצא החכם (= היודע להקשיב וללמוד). החכם לא תמיד מבין רמזים, ולכן במקרים מסויימים אפשר לגעור בו ולהטיף לו מוסר באופן ישיר (משלי יג1): "בן חָכָם מוסר אב, ולץ לא שמע גערה", אך עדיין מדובר בגערה מילולית בלבד (פירוט).

ג. ברמה נמוכה יותר נמצא הפתי (= המתפתה ומשתכנע בקלות). אחת המטרות העיקריות של ספר משלי היא (משלי א4): "לתת לפתיים ערמה" - ללמד את הפתיים את כל דרכי ההטעיה המקובלות, כדי שיידעו להיזהר מהן (פירוט). כשהפתיים לא רוצים ללמוד, החכמה משתמשת באמצעים שונים כדי לפתות אותם, וביניהם גם איומים (ראו: החכמה קוראת). מכיוון שהפתי מושפע בקלות מסביבתו, אפשר לחנך אותו באופן עקיף, בכך שמענישים נערים אחרים שנמצאים בסביבתו, ובפרט את הלץ = הרשע הלועג לחכמה ולטוב (משלי יט25): "לֵץ תַּכֶּה - ופֶתִי יַעְרִם, וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת" (ראו: חינוך עקיף).

ד. גרוע ממנו הוא האויל (= השטחי), שאינו מוכן לחשוב לעומק, ודבק בדעה הראשונה העולה בדעתו. בדרך כלל אין צורך להעניש אותו כי הוא לא מזיק לאף אחד, אבל כאשר מדובר בנער צעיר, ייתכן שיש מקום להשתמש בכפיה כדי להכריח אותו להתאמץ קצת יותר ולמצות את הפוטנציאל שלו (משלי כב15): "אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר, שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ" (ראו: חינוך חובה - לנערים בלבד).

ה. גרוע ממנו הוא חסר-הלב (= שאינו מסוגל לחשוב כלל). מכיוון שאי-אפשר לדבר איתו בהיגיון, לפעמים אין ברירה וחייבים להשתמש באמצעי כפיה, כמו כשילד שאינו מסוגל לחשוב רץ לכביש, חייבים לרוץ ולתפוס אותו בכוח לפני שיידרס (משלי י13): "בשפתי נבון תמצא חכמה, ושבט לגו חֲסַר-לֵב" (פירוט).

ו. גרוע ממנו הוא הכסיל (= השונא ללמוד). גם אותו יש לחנך, לפעמים, על-ידי כפיה (משלי כו3): "שוט לסוס, מתג לחמור, ושבט לגו כְּסִילִים" (פירוט), אבל לפעמים זה לא מספיק, וצריך להשתמש באמצעי קיצוני יותר (משלי ג35): "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן" - הבושה מרימה את רוחו של הכסיל וגורמת לו להשקיע ולמצות את הפוטנציאל החבוי בו (פירוט).

ז. הגרוע ביותר הוא הלץ (= הרשע הלועג לכל דבר חכמה ומוסר). אותו בכלל אין טעם לנסות לחנך, גם לא באמצעי כפיה. גם כאשר מכים אותו, אין המטרה לחנך אותו אלא לחנך את הפתיים, שלא יושפעו ממנו (ראו: לץ - פתי). החכם ממליץ לסלק אותו לגמרי מבית-הספר, כדי שלא יבזה תלמידים אחרים ולא יגרום למריבות (משלי כב10): "גָּרֵשׁ לֵץ, וְיֵצֵא מָדוֹן, וישבֹּת דִּין וְקָלוֹן" (פירוט).

מרשימה זו ניתן ללמוד, שהפסוק המפורסם (משלי יג24): "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ -  שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ - שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (פירוט) אינו מתייחס לכל בן, אלא רק לבנים אוילים, חסרי לב או כסילים, שאין דרך טובה יותר לחנך אותם (ראו: עונשים גופניים - רק למי שאינו מסוגל לקבל ביקורת).