החכמה קוראת

קוד: החכמה קוראת בתנ"ך

סוג: הבדלים2

מאת: אראל (הגהה: עופר לביא)

אל:

החכמות האמיתיות אינן מסתפקות בכך שהן לומדות תורה בעצמן - בבית או בבית המדרש; הן גם יוצאות החוצה, לרחובות, כדי לקרוא לכולם לבוא וללמוד. זוהי אחת המטרות העיקריות של ספר משלי, והיא נזכרת בשלושה פרקים לפחות:

• משלי א20-21: "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ, בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא, בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר" (פירוט)
• משלי ח1-3: "הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא, וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ... לְיַד שְׁעָרִים לְפִי קָרֶת, מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה"
• משלי ט1-3: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה... שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת"

בסך הכל שמונה פסוקים שלמים מוקדשים לתיאור הקריאה של החכמה - לא ייתכן שמדובר כאן "רק" בפתיחות אומנותית לקטעים שאחריהן (כפי שכתבו ב'דעת מקרא'); הפסוקים הללו נושאים מסר שהוא חלק בלתי נפרד מהמסר של הספר - החכמות (וגם החכמים, כמובן) צריכות לצאת החוצה ולקרוא לכולם שיבואו ללמוד.

מובן שגם האדם עצמו צריך לבוא ללמוד, ולא לחכות לחכמה, כמו שנאמר:

• משלי ב3: "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ..." (פירוט)
• משלי ז4: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ, וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא" (פירוט)
  

אולם, אסור לחכמים להזניח את אלו שאינם באים - יש לצאת אליהם ולקרוא להם.

הקריאה מיוחסת לחכמה, בלשון נקבה דווקא, אולי כדי להדגיש, שגם הנשים, שמטבען יותר צנועות ומעדיפות להישאר בבית, צריכות לצאת לרחוב כדי לקרוא לתלמידים.

מדוע ישנן שלוש קריאות שונות?

נראה לי שכל קריאה מתייחסת לסוג אחר של תלמידים, ומסבירה את דרך החינוך הראויה לאותם תלמידים: 

בפרק א: "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה; בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא; בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. עַד-מָתַי, פְּתָיִם, תְּאֵהֲבוּ-פֶתִי? וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם? וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ-דָעַת?!... ": החכמה פונה אל הפתיים בגוף שני, ומדברת על הלצים והכסילים בגוף שלישי; מכאן שהפניה היא אל הפתיים בלבד - אין טעם לדבר עם לצים וכסילים (כך נאמר גם במשלי ט7-8: "יוסר לץ לוקח לו קלון... אל תוכח לץ פן ישנאך...", משלי כג9: "באזני כסיל אל תדבר, כי יבוז לשכל מיליך"); החכמה פונה אל הפתיים הנמצאים בחברתם של לצים וכסילים, ומנסה לשכנע את הפתיים להתרחק מהחברה הרעה, ולבוא ללמוד חכמה (משלי א23): "תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי, הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם". פתיים הם אנשים שמתפתים בקלות, ונראה שהם לא משתכנעים מדברי החכמה - החברים שלהם מפתים אותם ללכת איתם. כדי להתמודד עם הפיתויים, החכמה צריכה להשתמש באמצעי נגדי - איומים (משלי א24-33): "יַעַן קָרָאתִי, וַתְּמָאֵנוּ; נָטִיתִי יָדִי, וְאֵין מַקְשִׁיב. וַתִּפְרְעוּ כָל-עֲצָתִי; וְתוֹכַחְתִּי, לֹא אֲבִיתֶם. גַּם-אֲנִי, בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק; אֶלְעַג, בְּבֹא פַחְדְּכֶם. בְּבֹא כשאוה (כְשׁוֹאָה), פַּחְדְּכֶם - וְאֵידְכֶם, כְּסוּפָה יֶאֱתֶה; בְּבֹא עֲלֵיכֶם, צָרָה וְצוּקָה. אָז יִקְרָאֻנְנִי, וְלֹא אֶעֱנֶה; יְשַׁחֲרֻנְנִי, וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי. תַּחַת, כִּי-שָׂנְאוּ דָעַת; וְיִרְאַת ה', לֹא בָחָרוּ. לֹא-אָבוּ לַעֲצָתִי; נָאֲצוּ, כָּל-תּוֹכַחְתִּי. וְיֹאכְלוּ, מִפְּרִי דַרְכָּם; וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ. כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם; וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם. וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן-בֶּטַח; וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה.". ראו: שלוש דרכים לחנך את הפתי שבתוכנו.

בפרק ח: "הֲלֹא-חָכְמָה תִקְרָא; וּתְבוּנָה, תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ-מְרֹמִים עֲלֵי-דָרֶךְ; בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה. לְיַד-שְׁעָרִים לְפִי-קָרֶת; מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה"; הפתיחה דומה לפרק הקודם, אולם בהמשך, האוירה היא שונה לגמרי: חלק גדול מהפרק מדבר על אנשים נכבדים וחשובים (משלי ח14-18): "לִי-עֵצָה וְתוּשִׁיָּה; אֲנִי בִינָה, לִי גְבוּרָה. בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ; וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ; וּנְדִיבִים, כָּל- שֹׁפְטֵי צֶדֶק.... עֹשֶׁר-וְכָבוֹד אִתִּי; הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה"; ויש אומרים שגם בתחילת הפרק (משלי ח4): "אֲלֵיכֶם, אִישִׁים, אֶקְרָא; וְקוֹלִי, אֶל-בְּנֵי אָדָם", הפניה היא אל אנשים חשובים - כמשמעות המילה "אישים" בלשון ימינו (כך פירש מלבי"ם; לא מצאתי לכך ראיות בלשון המקרא, אבל הפירוש מתאים לתוכן הפרק). בפסוק הבא נזכרים פתיים וכסילים (משלי ח5): "הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה; וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב", אך מסגנון הפסוק נראה שגם כאן הפניה היא אל האנשים החשובים - אלה שתפקידם להורות וללמד - שיגרמו לפתיים ולכסילים להבין (פירוט). בפרק זה כמעט ואין איומים - יש רק דיבורים ישירים על חשיבות החכמה, ובמיוחד על חשיבות ההוראה - ראו הוראה חשובה יותר ממצוות אישיות.

בפרק ט: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ; חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. טָבְחָה טִבְחָהּ, מָסְכָה יֵינָהּ; אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ. שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא - עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת; מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה; חֲסַר-לֵב אָמְרָה לּוֹ..."; החכמה פונה אל פתיים = שמתפתים בקלות ואל חסרי-לב = שאינם מסוגלים לחשוב; הפניה מזכירה את הפניה בפרק א, אלא שכאן לא נזכרים לצים וכסילים בחברתם של הפתיים, כך שנקודת הפתיחה של החכמה כאן היא טובה יותר; לכן, החכמה לא צריכה להשתמש באיומים, אלא רק בפיתויים חיוביים - "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי; וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי": החכמה מזמינה את הפתיים לסעודה שהכינה להם בביתה. לאחר מכן משתמשת החכמה בפיתוי שכלי - היא מסבירה לפתיים וחסרי-הלב למה כדאי להם להתרחק מחבריהם מפרק א, הפתיים שנמצאים בחברת הלצים: "עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ; וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה", כי "יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן, וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ": ראו עד כמה קשה להיות בחברת לצים - אי אפשר להתווכח איתם; לדבר עם חכמים זה הרבה יותר נעים, אתם יכולים להתווכח איתם והם יאהבו אתכם ואפילו יבקשו לשמוע עוד: "אַל תּוֹכַח לֵץ, פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ; הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ. תֵּן לְחָכָם, וְיֶחְכַּם עוֹד; הוֹדַע לְצַדִּיק, וְיוֹסֶף לֶקַח".

והמסקנה - צריך לעשות כל מאמץ אפשרי, בכל מצב, כדי להציל את הפתיים ולהביא אותם ללמוד חכמה:

• יש לפנות אל הפתיים הנמצאים בחברה רעה, ולהשתמש לשם כך אפילו בכלי הכואב ביותר - איומים (כמו בפרק א);
  
• יש לפנות אל האנשים החשובים, ולבקש מהם שיעזרו לפתיים להבין (כמו בפרק ח);
  
• ויש לפנות אל הפתיים המתלבטים בין החכמה לבין הכסילות, ולהשתמש לשם כך בפיתויים חמריים ושכליים (כמו בפרק ט).
  

ראו: האם יש לקיים שיעורי תורה באמצע הרחוב?

---