קוד: ביאור:משלי יז10 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי יז10: "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין, מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה
"
גערה שגוערים בילד מבין, המסיק מסקנות מכל דבר, עלולה להשפיל ולשבור את רוחו יותר מהכאת ילד כסיל, אטום וחסר תבונה, במאה מכות.
הפסוק ממליץ למתוח ביקורת באופן שמתאים לאישיותו של האדם שמדברים איתו. בפרט, יש לקחת בחשבון את מידת ההבנה שלו:
תֵחַת = תשפיל, מהשורש נחת (רש"י); או תשבור ותפחיד, מהשורש חתת (מצודות).
מבין
= היודע להסיק מסקנות;
כסיל
= השונא ללמוד.
מהכות כסיל מאה = יותר מאשר להכות כסיל מאה מכות.
תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה = כשגוערים באדם נבון, היודע להסיק מסקנות, הדבר עלול לגרום לו נזק נפשי. הוא רגיש מאד לדברים שנאמרים לו, גערה לא זהירה עלולה להביא אותו למסקנה שהוא חסר-ערך, להשפיל אותו ולשבור אותו מבחינה נפשית. לעומת זאת, כשמכים כסיל אפילו מאה מכות, הוא לא לומד ולא מסיק מסקנות; הוא אמנם נפגע בגופו אבל נפשו נפגעת פחות מזו של המבין.
מי שמשתמש בעונש גופני, יודע שהוא עלול לגרום נזק, ונזהר שלא לפצוע או לשבור עצם חלילה, כי העונש נועד רק להרתיע ולא להזיק; הפסוק בא ללמדנו, שכאשר גוערים באדם מבין - צריך להיזהר לפחות באותה מידה, כי גערה שגוערים במבין עלולה לשבור את נפשו יותר ממה שמאה מכות ישברו את הכסיל.
הדרך הטובה ביותר להעביר ביקורת על אדם נבון היא ברמז דק, שהרי הנבון יודע להבין, מתוך רמזים דקים, מה כוונתו של הדובר,
משלי כ5: "מַיִם עֲמֻקִּים
עֵצָה בְלֶב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה
" (פירוט).
הרעיון שיש לדבר עם חכמים ברמזים נמצא כבר בדברי חז"ל: "לחכימא - ברמיזא, ולשטיא - בכורמיזא
"
(מדרש משלי פרשה כב): לחכם אפשר לדבר ברמז, ולשוטה אפשר
לדבר רק באגרוף... "ודי למבין
". כך פירש גם רלב"ג על
משלי כט19: "בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד, כִּי
יָבִין וְאֵין מַעֲנֶה
" (פירוט): "כאשר יבין האיש, הנה לא יצטרך בקנין המוסר אפילו מענה ודבור, כי יספיק
לו מעט רמז או גערה חלושה, כאמרו
תחת גערה במבין
"
(רלב"ג על משלי כט19).
ישנן דרכים רבות שבהן אפשר לרמוז לאיש תבונה שישפר את התנהגותו, הנה כמה דרכים לדוגמה:
דוגמה לקיום עצה זו נמצאת בתלמוד. הסוגיה עוסקת בדיני הברכה שמברכים על האש: האם מברכים רק במוצאי שבת (כמו שאנחנו נוהגים לברך "בורא מאורי האש
", לזכר בריאת האש שהיתה במוצאי שבת), או גם במוצאי יום הכיפורים (שהוא דומה לשבת)? תוך כדי הדיון בסוגיה, הזכיר האמורא
רבה-בר-בר-חנה את שמו של
רבי יוחנן, וכתוצאה מכך נוצרה אי הבנה, ואמורא אחר בשם
רבי אבא חשב שהוא מתכוון לומר שרבי יוחנן אוסר לברך.
כשהאמורא
עולא שמע זאת, הוא ידע שרבי
יוחנן לא אמר כך, ולמרות זאת הוא לא מיהר לכעוס על רבה בר בר חנה ולהאשים
אותו בטעות, אלא רק הסתכל עליו במבט של תוכחה. רבה בר בר חנה הבין את הרמז
ומיהר להבהיר את כוונתו האמיתית. על כך אמר רב יוסף: "מים עמקים עצה בלב איש - זה עולא,
ואיש תבונה ידלנה - זה רבה בר בר חנה
"
(בבלי פסחים נג:)- עולא שמר את התוכחה עמוק בליבו, וגילה אותה רק ברמז, כי ידע שרבה בר בר חנה הוא
איש תבונה ויבין מעצמו את כוונתו, ואין צורך
לגעור בו.
גם לי אישית קרה כמה פעמים, שאנשים מתחו עליי ביקורת ברמז. אני לא יודע אם אני "איש תבונה", אבל אני בהחלט יודע שביקורת ברמז השפיעה עליי לטובה, יותר מכל סוג אחר של ביקורת; ובהזדמנות זו ברצוני להודות להם. תודה!
... וְהִכִּיתָ בַצּוּר, וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם...";
... וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאֶתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם".
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל
יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר, בָּעֲרָבָה, מוֹל סוּף, בֵּין פָּארָן, וּבֵין תֹּפֶל, וְלָבָן, וַחֲצֵרֹת, וְדִי זָהָב": משה הזכיר שמות של מקומות שבהם בני ישראל הכעיסו את ה', אך לא הזכיר את המעשים הרעים עצמם, "
סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל" (רש"י שם).
- פסוקים נוספים בספר משלי ממליצים להתאים את הביקורת לאופיו של האדם שמדברים איתו; ראו
דרכי ענישה בספר משלי.
מקובל לפרש: גערה שגוערים באדם נבון, מועילה יותר (להחזירו למוטב) יותר ממאה מכות שמכים אדם כסיל
(מלבי"ם, הגר"א, רמ"ד וואלי), או: גערה שאדם נבון גוער בעצמו מועילה יותר ממאה מכות שמכים כסיל: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם... יותר ממאה מלקיות
"
(ריש לקיש בשם רבי יוסי,
בבלי ברכות ז.). אולם: