בדברים לא ייווסר עבד

קוד: ביאור:משלי כט19 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

משלי כט19: "בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד, כִּי יָבִין וְאֵין מַעֲנֶה"

אין טעם להטיף מוסר לעֶבֶד בדיבורים בלבד, כי הוא הרי כבר מבין ויודע מה הוא צריך לעשות, הבעיה שלו היא שאינו רוצה לענות ולשתף פעולה.

עצות

לפעמים אי אפשר להסתפק בדיבור בלבד - לא את כולם אפשר לשכנע בדיבורים, כי לפעמים יבין ואין מענה - למרות שיבין את הדברים, לא יגלה ענוה ולא ישנה את דרכו.

הפסוק מדבר על עבד, אולם חז"ל פירשו שזה יכול להיות כל אדם - שהרי כל אדם עלול להיות לפעמים עבד לתאוות. לדוגמה:

1. בתלמוד ישנה הלכה, שבמקרים מסויימים, אדם חייב לתת גט לאשתו. האמורא רב נחמן העלה את ההשערה, שבמקרים מסויימים אפשר להסתפק ב"כפייה" מילולית, כלומר להוכיח ולייסר את האדם בדברים, עד שיסכים לתת גט לאשתו; אולם אולם האמורא רבי אבא דחה את ההשערה הזאת, שכן בדברים לא ייווסר עבד. (בבלי כתובות עז.). וכך פירש רש"י על הפסוק: "ולא דבר עם עבד ממש, אלא על כל הממרים דברי השופטים" (רש"י), "מי שמשועבד לתאוותו ורצונו, לא יושפע מדברים בעלמא לתקן את מעשיו, ובכגון זה צריכין להשתמש אפילו באלימות" (דברי יעקב).

2. במדרש קישרו את הפסוק לפסוק אחר, שנזכר בקשר לשליחותו של משה אל פרעה, שמות ד10: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". לפי חכמי המדרש, טענתו של משה היא, שפרעה הוא עבד לתאוותיו, ולכן הדיבורים של משה לא ישכנעו אותו: "אמר משה: אני איני איש של דברים, ואיני רואה כאן דברים, כי האדם שאני הולך אצלו עבד הוא, ואינו מקבל מוסר, שנאמר בדברים לא יוסר עבד" (רבי פינחס הכהן, שמות רבה ג יד). ותשובתו של ה' היא, בהמשך: "ואת המטה הזה תקח בידך - אמרת לא איש דברים אנכי - בדברים לא יוסר עבד; מה עושין לעבד? רודין אותו במקל; כך, אתה קח את המטה שתייסרנו בו" (שמות רבה ג יז), "אמר לו משה: ריבונו של עולם, איני משלחו בדברים, שנאמר: בדברים לא יוסר עבד!... אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, אתה תדבר ואני מביא מכה" (מדרש תנחומא וארא).

הקבלות

לפני שני פסוקים נאמר, משלי כט17: "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ, וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ";
אחר-כך, משלי כט18: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם, וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ" (פירוט);
בפסוקנו, פסוק 19: "בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד",
ובפסוק הבא, משלי כט20: "חָזִיתָ אִישׁ אָץ בִּדְבָרָיו, תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (פירוט)

הרב יהושע וייצמן הסביר את הקשר בין הפסוקים (דרך ארוכה למען העתיד / אתר ישיבת מעלות):

"הפסוקים מעמידים זה מול זה את הבן ואת העבד... את הבן יש לייסר, ולעבד - לא יעזרו הייסורים:

פסוק 17: הבן הוא ההמשכיות והעתיד. ביחס לבן המבט מופנה אל העתיד, ולא להווה... כשאב מייסר את בנו, נראה הדבר כלפי חוץ כנתק בין האב לבן. אולם, הפסוק מבטיח: יסר בנך - ויניחך. עם כל הכאב בהווה, היסורים הם נוחים לבן, והם יגרמו לנחת גם לאב. העתיד, סופו של התהליך, הוא: ויתן מעדנים לנפשך - הבן יאהב את אביו ויהיה לו קשר עמוק איתו.
פסוק 18 עוסק באותו ענין, אך במבט לאומי: באין חזון - יפרע עם. החזון הוא המחשבה על העתיד, על האידיאלים, על הדרך בה צועדים ועל האתגרים אותם רוצים להגשים. החזון הוא אשר מדבק את העם ומחזיק אותו. באין חזון - בלא מבט על העתיד, כל אחד צועד לעצמו, והעם נפרע - מתפרק ומתפרד. אובדן החזון גרם לנפילתם של עמים רבים במהלך ההסטוריה. גם אם ההווה טוב ומצליח, יש צורך בחזון, ובלעדיו לא יכולה האומה להתקיים. כשעוסקים בבן ובעם - עוסקים בנצח, בעתיד. למען עתיד גדול - יש לשלם מחיר בהווה...
פסוק 19: עבד הוא הפוך מבן. כשעוסקים בעבד מצפים לתוצאות בהווה, ולא לעתיד גדול ומבטיח. על כן בדברים לא יווסר עבד, אין זמן להסברה ולשיחות מוסר. יש צורך בדרך המהירה ביותר המביאה לתוצאות. "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (בבלי גיטין יג.), העבד אינו חפץ באחריות, והוא רוצה רק את ההווה. "אחריות" היא גם לשון "אחר" - מה יהיה אחר כך. את העבד לא מעניין מה יהיה אחר כך. גם אם יבין את מה שאומרים לו - ואין מענה, אין בכך תוצאות מעשיות ומיידיות.
פסוק 20: בהמשך לתפיסה זו: חזית איש אץ בדבריו - מי שממהר, אין לו סבלנות לחכות לעתיד והוא רוצה לראות בכל דבר תוצאות מיידיות - תקוה לכסיל ממנו - התקוה שעניינה העתיד לא תבוא ממנו, ודרכו היא דרך כסילים.

הפסוקים מעמידים זה מול זה את הבן מול העבד, כשתי תפיסות חינוכיות מנוגדות. כל אדם צריך לשאול את עצמו, במעגלים שונים של חייו, האם הוא בן או עבד. אם הוא בן, הרי שמבטו מופנה אל העתיד, והוא מוכן לסבול יסורים וקשיים בהווה כדי שבעתיד יהיה בדרך נכונה.... עלינו להשתחרר ממנטליות של "עבד", מהרצון לראות הכל כאן ועכשיו. אנו מוכנים לדרך ארוכה אם היא מובילה אל השלמות: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
-
פסוק נוסף מלמד שלפעמים אין טעם בדיבורים, משלי כג9: "בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר, כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ" (פירוט).

דקויות

כי יבין ואין מענה

1. מענה מלשון תשובה: "כי אע"פ שיבין דברי המוסר, אין מענה בפיו לומר 'אעזוב דרכי'" (מצודות);

2. מענה מלשון שיתוף פעולה, כמו ב הושע ב23-24: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה', אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל"

3. מענה מלשון ענוה וקבלת הדין: "והגם שמותר לו מן הבהמה, כי יבין הדבר, בכל זה אין מענה, הדבור לא יכניע אותו, רק השוט והשבט. והמליצה מי שהוא כעבד הבלתי עובד, רק מיראת עונש, לא יכנע עד יקבל עונש" (מלבי"ם);

4. מענה מלשון עינוי - מי שמבין - אין צורך לענות אותו: "מי שהוא עבד תאותו, לא יקנה המוסר בדברים, אבל יצטרך שיכוהו בשבט ובמה שידמה לו; ואמנם, כאשר יבין האיש, הנה לא יצטרך בקנין המוסר אפילו מענה ודבור, כי יספיק לו מעט רמז או גערה חלושה, כאמרו "תחת גערה במבין"" (רלב"ג), ע"פ משלי יז10: "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" (פירוט).

מאמרים נוספים מתוצאות החיפוש ב גוגל